הדיון במליאת הכנסת בליל י”ב בתשרי תשנ”ה (5.10.1995) היה סוער. על הפרק עמד ההסכם שנחתם ימים ספורים קודם לכן בין ממשלת ישראל לאש”ף (הסכם אוסלו ב). במסגרת ההסכם, הסכימה ישראל להעביר לשליטת אש”ף חלקים משטחי יהודה ושומרון וכמעט את כל רצועת עזה. בשטח זה נכללו כשש ערים, ארבע מאות וחמישים כפרים ותשעים אחוז מהאוכלוסייה הפלשתינית. כל הישובים היהודיים וצירי הגישה אליהם נשארו בשלב זה בשליטת צה”ל, והשטח עצמו חולק לשטחי A, B ו-C, על פי היקף השליטה בהם של צה”ל ושל הפלשתינים. ראש הממשלה, רבין, ותומכיו טענו כי ההסכם ידאג לביטחון ישראל, ויביא לשמירת השליטה על ירושלים, על הבקעה ועל גושי ההתיישבות. מנגד, טענו אנשי האופוזיציה מימין, כי ההסכם מסכן את בטחון ישראל וימיט על המדינה טרור בהיקף שלא ידענו. בסופו של דבר, הוכרעה ההצבעה על חודם של שני קולות, לטובת תומכי ההסכם. בין התומכים היו שניים מחברי סיעת “צומת” הימנית, שהסכימו לתמוך בהסכם לאחר שהובטחו להם מינויים ומשרות. מסביב לכנסת וברחובות ירושלים נערכה הפגנת ענק של המונים שמחו נגד ההסכם, אך ללא הועיל.
