בו’ בתשרי התש”ז (1.10.1946), נגזר דינם של הנאשמים במשפטי נירנברג. הבכירים שבראשי המשטר הנאצי שנתפסו בידי בעלות הברית, עמדו לדין בפני בית משפט בין לאומי. נירנברג, שהייתה אחת הערים החשובות במשטר הנאצי, ונודעה בכינוסי המפלגה ובחוקי הגזע שנחקקו בה, נבחרה באופן סמלי כמקום שבו הוחלט למצות עם הרוצחים את הדין. לראשונה בהיסטוריה המודרנית, התמודד המשפט הבין לאומי עם טענת “רק מילאנו אחר הפקודות”, ודחה אותה בשעה שהיא מתייחסת לפשעים נגד האנושות. שנים עשר מבין הנאשמים – ביניהם גנרלים, מפקדי הס”ס, ובכירים במערכת השלטון – נידונו למוות. מרטין בורמן, סגנו של היטלר שהצליח להימלט, נדון למוות בהיעדרו, ואילו הרמן גרינג, מפקד הלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני) המושחת והאכזרי, הצליח להתאבד יום לפני הוצאתו המתוכננת להורג. מנהיגים אחרים נדונו למאסר עולם או לתקופות מאסר ממושכות. המשפט המחיש לעולם את פשעי הנאצים, ופתח סדרה של משפטים שבמהלכם נשפטו עוד מאות פושעי מלחמה. עם זאת, לא עם כל הנאשמים מוצה הדין. היו רבים שבשל אינטרסים פוליטיים של בעלות הברית התחמקו מעונש.
