התותחים המצריים שהחריבו; הבלונים והעפיפונים הפלשתינים השורפים; המרחק ממרכז הארץ; החום הכבד; חוסר המים; העמידה מרחק קילומטרים ספורים מליבה של רצועת עזה הפרועה. כל אלו לא הרתיעו ולא מרתיעים את חלוצי קבוצת “עלומים” של בני עקיבא וממשיכיהם, שביקשו להקים קיבוץ בדרום. אחרי שנים של המתנה בנתניה ובהרצליה, עלו על הקרקע אנשי הקבוצה ביום יב בתמוז תש”ז ((11.7.1947), במבצע בסגנון “חומה ומגדל”. תחילה נקרא הקיבוץ “עלומים”, כשם הקבוצה שהקימה אותו. אולם, במהרה הוחלף השם ל”סעד”, לנוכח העזרה שהגישה הקבוצה ליישובי הנגב הבודדים (השם “עלומים” זכה לקיבוץ סמוך משלו לאחר הקמת המדינה). בקרבות מלחמת העצמאות עמד הקיבוץ, כמו גם קיבוץ בארות יצחק הסמוך, במצור ובהפגזות אין סופיות ונחרב כמעט כולו. עם סיום המצור, ולאחר שהוזז מעט מזרחה כדי להתגונן קצת יותר מהאש העזתית, החל סעד לפרוח. ענפי חקלאות של חיטה, פופקורן, פרחים ותפוחי אדמה, מפעלי תעשייה ובעיקר מפעלי חינוך ורווחה שבהם תורמים הקיבוץ ואנשיו לכלל הציבור הוקמו על אדמת הנגב, והציבו מודל מופלא לחיים של תורה ועבודה.
