חייהם של יהודי ליטא לא היו קלים. גזרות השלטון הרוסי יחד עם התפוררות חברתית פנימית שהלכה והתעצמה ורוחות ההשכלה והחילון שהחלו לנשוב בין בתי המדרש בעיירות, הניעו רבים מגדולי הדור לחפש דרכים חינוכיות חדשות להתמודדות עם אתגרי הדור. רבי ישראל ליפקין מסלנט (יליד 1819) הרים את הכפפה. הוא עבר מעיר לעיר ומכפר לכפר והפיץ את בשורת “תנועת המוסר”, תפיסה שלפיה על האדם לומד התורה, במקביל ללימוד הש”ס והפוסקים, להקדיש זמן ומאמצים לבירור עצמי נוקב, בשיטות שונות שאותן פיתחו הוא ותלמידיו. בכל מקום שאליו הגיע, דרש רבי ישראל תכונות של אמת, חמלה, אכפתיות וענווה. בספריו ובמאמריו הוא יסד תנועה רחבת היקף שקראה (בראשיתה ל”בעלי הבתים” ובהמשך גם לבני הישיבות) לפעול לבירור עצמי, להתגברות על יצרים ועל תאוות, ובעיקר לאכפתיות בין אדם לחברו. תורתו ואמרותיו של ר’ ישראל, כמו “יותר קל ללמוד את כל הש”ס מלתקן מידה אחת”, “כל עוד הנר דולק אפשר לתקן”, “תדאג לרוחניות שלך ולגשמיות של חברך” נותרו לדורות. נפטר בכ”ה בשבט תרמ”ג (2.2.1883).