אלכסנדריה של אמצע המאה השלישית לפני הספירה (250-) הייתה מטרופולין של חכמה ושל דעת. גאוותה הייתה הספרייה הגדולה בתבל ששכנה במרכזה. על פי אגרת אריסטיאס (אחד מן “הספרים החיצוניים”), המלך תלמי השני, ששלט במצרים ובארץ ישראל באותה תקופה, ביקש להוסיף לאוצר החכמה העולמית את תורת ישראל. תיאור האירועים כפי שהשתמר במגוון מקורות הלניסטיים ויהודיים מספר על שבעים (ושניים?) זקנים שהוזמנו על ידי תלמי לתרגם את התורה ליוונית. “תַרגום השבעים” השתמר על ידי הנוצרים כחלק מ”הברית הישנה” – גרסת התנ”ך המקובלת על העולם הנוצרי. פילון האלכסנדרוני מעיד כי יהודי מצרים ציינו את יום התִרגום – ח’ בטבת – כיום חג המסמל את הקשר בין תרבות ישראל ותרבות יוון. חכמי ארץ ישראל התלהבו פחות מהתרגום ומחשיפת כתבי הקודש לעיניהן של אומות העולם: במקורות חז”ל אמנם מסופר על הנס שנעשה בעת התרגום (כל שבעים הזקנים ביצעו שינויים זהים, אף על פי שלא היה להם קשר זה עם זה), אך בד בבד נאמר שבאותו זמן שררו בעולם “שלושה ימי אפֵלה”, ואף קינות על התרגום הוכנסו לתפילות עשרה בטבת.
