ביום י”ח בכסלו תשנ”ג (13.12.1992) לפנות בוקר, יצא סמל ניסים טולדנו – תושב לוד, נשוי ואב לשניים – מביתו לבסיס מג”ב שבמרכז העיר. ברחוב השומם והחשוך עצרה לפתע לידו מכונית ובה ארבעה מחבלים שאחזו בו והכניסוהו בכוח לרכבם. זמן קצר לאחר מכן הודיעו המחבלים, אנשי החמאס, כי ירצחו את טולדנו אם לא תשחרר ישראל את בכירי החמאס שהיו עצורים בידיה. בעוד המשא ומתן מתנהל, רצחו המחבלים באכזריות את טולדנו. בתגובה לפיגוע, החליטו ראש הממשלה יצחק רבין וראשי מערכת הביטחון לגרש מאות מראשי החמאס ללבנון. המבצע, שאורגן בחשאי, עמד לפי כל ההערכות לפגוע פגיעה קשה מאוד בארגון הטרור ולהרתיע את אנשיו מהמשך הפיגועים. אולם, בלחצם של ארגוני שמאל הורו שופטי בג”ץ על עיכוב הגירוש, ולאחר מכן על צמצומו. מחלוקת קשה נתגלעה בין השופטים בנושא, והשופט אהרן ברק הוביל את התפיסה שלפיה המאבק בטרור אינו מצדיק ענישה מסוג זה. בסופו של דבר, שבו המחבלים לארץ והובילו בהמשך מאות פעולות טרור. רוצחי טולדנו נתפסו ונעצרו, אך שוחררו במסגרת עסקת שליט.
