החרדה הייתה עצומה, ובצדק. מנהיגים טיכסו עצה בחשאי, כיצד להעלות את יהודי הארץ לכרמל, למלחמת גבורה נואשת. אל הנגב נשלחו פלוגות פלמ”ח, עם “מקלות כתחליף לרובים”, כדי לעצור את הפולש. ביוון המתינו כבר יחידות הס”ס, במגמה לחבור לערביי הארץ, ולעולל ליהודי ארץ ישראל, את מה שעוללו לאחיהם במזרח אירופה. הצבא הגרמני ששטף את צפון אפריקה, בפיקודו של המפקד הגרמני האגדי, ארווין רומל, רמס בדרכו את הכוחות הבריטיים, הגיע כבר עד שערי אלכסנדריה שבמצרים, ונראה כבלתי ניתן לעצירה. את הציבור בארץ, הרגיע הרב הראשי יצחק הרצוג, ששב מארצות הברית , למרות שהוצע לו להשאר שם במקום מבטחים, ולא לחזור לארץ ישראל העלולה ליפול בידי הגרמנים. בנאום בפני קהל נרגש ברחובות, הכריז הרב :”בית שלישי לא יחרב”. התפילה נשמעה. בכג’ חשוון תש”ג (3.11.1942) הכריעו הכוחות הבריטים בפיקודו של הגנרל מונטגומרי את הצבא הגרמני בקרב “אל עלמין”. גלגל המלחמה התהפך. יהודי הארץ ויהודי מצרים נצלו. בית שלישי לא נחרב.
