הנער שגדל באוקראינה, חי עם משפחתו כמשפחה יהודית בודדה באחוזת עין סיניה שבלב השומרון והיה בוגר המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה, התחייב מגיל צעיר להקדיש את עצמו לטובת הכלל. שליטתו הטובה בערבית ובאנגלית, כמו גם שליטתו הרהוטה בעברית (שבה חידש מילים כמו לווין ונוהל) הפכו אותו לשר החוץ של התנועה הציונית במשך שנים ארוכות. בין תחנות חייו של משה שרת (שרתוק) היו שירות כקצין בצבא הטורקי, הובלת העיתון “דבר” והוצאת הספרים “עם עובד”, פעילות ענפה להקמת יישובי “חומה ומגדל” וגיוס צעירי היישוב היהודי לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. מעל הכול, זכור שרת כמי שהוביל את המערכה הדיפלומטית שהביאה להחלטת האו”ם על חלוקת הארץ, הקמת מדינת ישראל וקבלת ישראל למשפחת העמים. שרת פעל שנים ארוכות כשר החוץ, והחליף למשך שנה אחת את יריבו, דוד בן גוריון, כראש הממשלה. לאחר פרישתו מהממשלה, המשיך שרת בפעילותו העיתונאית, כיהן כיו”ר הסוכנות ובמגוון תפקידים ציבוריים. נפטר בז’ בתמוז תשכ”ה (7.6.1965) ונקבר בבית העלמין “טרומפלדור” ליד משפחתו וידידיו מייסדי תל אביב הקטנה.
הימים – ימי השיא של המלחמה הקרה. בארצות הברית, אחוזת “האימה האדומה”, חיפשו שירותי הביטחון מרגלים קומוניסטיים בכל מקום. יוליוס ואתל רוזנברג, זוג יהודים אמריקאיים, חברי המפלגה הקומוניסטית, נעצרו בחשד למסירת סודות האטום לברית המועצות. לימים, התברר כי יוליוס אכן שימש כמרגל סובייטי והעביר מידע חשוב על ציוד הצבא האמריקאי למפעיליו, אך לא את סודות האטום. אתל הייתה חפה מפשע, והופללה רק בשל עדות אחיה, מרגל סובייטי בעצמו, שביקש למלט את עצמו ואת רעייתו מהגרדום. המשפט התנהל באווירת היסטריה ציבורית, ללא ראיות ברורות, מלווה ברגשות אנטישמיים (על אף שהשופט, התובע והסנגור היו כולם יהודים). בסופו, נדונו בני הזוג למוות. מחאה אדירת ממדים ברחבי העולם, כולל בישראל, לא הועילה. וביום שישי, ו’ בתמוז תשי”ג (19.6.1953), טרם כניסת השבת (“כדי לא לפגוע בחיים הדתיים של בני הזוג” כפי שהצהירו הרשויות האמריקאיות) חוברו בני הזוג לכיסא החשמלי. מילותיהם האחרונות היו כי הם חפים מכל פשע. בני הזוג רוזנברג היו היחידים שהוצאו להורג בארצות הברית במחציתה השנייה של המאה העשרים בעוון ריגול.
חטיפתם של נוסעי טיסה 139 מתל אביב לפריז יכלה בקלות להיות אחת מהפעולות המוצלחות ביותר של ארגוני הטרור הפלשתינים. חטיפתם של מאות נוסעים חסרי ישע; החזקתם באוגנדה העוינת, במרחק אלפי קילומטרים מישראל, תחת חסותו של אידי אמין העריץ הרצחני והמטורף; אדישותו של העולם נוכח פשע החטיפה. כל אלה נראו כתנאים המבטיחים את כניעתה של ישראל ואת הסכמתה לכל תנאיהם של המחבלים. רוח קרב, יצירתיות, איסוף מודיעין מתוחכם והרבה סייעתא דשמיא, אפשרו לאירוע להסתיים בצורה אחרת לחלוטין. שבוע לאחר החטיפה, אחרי היסוסים רבים, אישרה הממשלה בראשות יצחק רבין את התוכנית הצה”לית הנועזת. בשעה 23:30 אור לו’ בתמוז תשל”ו (4.7.1976), לאחר שמונה שעות טיסה, נחתו ארבעה מטוסי הרקולס ובהם מאתיים לוחמים בשדה התעופה אנטבה שבאוגנדה. במשך פחות משעה לחמו כוחות צה”ל במחבלים ובחיילי אוגנדה, ובסופה המריאו המטוסים בדרכם חזרה הביתה עם מאת בני הערובה. במהלך הקרב נהרג סא”ל יוני נתניהו ושלושה מבני הערובה. “מבצע יונתן” חִשמל בתעוזתו את מדינת ישראל ואת העולם כולו, והפך לאחד ההישגים הגדולים בתולדות צה”ל.
בשעות הבוקר המוקדמות של ו’ בתמוז תשל”ה (15.6.1975), יצא יעקב מרדכי (פנצ’גה) מביתו שבכפר יובל לעבודתו. הוא ושאר עולי קוצ’ין, תושבי הכפר השלֵו שעל גדות יובלי הירדן, לא ידעו כי חוליית טרור פלשתינית חדרה את הגבול מלבנון כמה שעות קודם לכן, והמתינה כעת בדממה סמוך לבתי המושב. זמן קצר אחר כך, פרצו המחבלים ליישוב, ולאחר חילופי אש עם תושבים וחיילים, פרצו לבית משפחת יוסף חי. הבן, נחמיה יוסף חי, חייל בשירות סדיר שניסה למנוע את הפריצה, נהרג. יושבי הבית, וביניהם הבת שמחה – רעייתו של יעקב מרדכי – ובנם התינוק אסף, נלקחו בני ערובה. עם הגיע הידיעות על הפיגוע, מיהר יעקב מרדכי לשוב לביתו ודרש בכל תוקף מכוחות צה”ל שהתקבצו במקום להצטרף לכוח שנועד לחלץ את בני הערובה. לאחר מספר שעות של משא ומתן, פרצו כוחות גולני לבית, כשבראשם עומד פנצ’גה. פנצ’גה הצליח לפרוץ דרך חרכים ודלתות סגורות, חיסל במכת האש את המחבלים, אך נהרג מהתפוצצות רימון יחד עם רעייתו שמחה. הבן התינוק, אסף, ושאר יושבי הבית ניצלו. לאחר מותו הוענק לפנצ’גה עיטור העוז.
הנער הפולני שינה פעם אחר פעם את גרסתו, אבל טענתו בדבר היהודי שחטף אותו וביקש להשתמש בדמו לצורך אפיית מצות כבר עשתה לה כנפיים. לשכנים הפולניים לא שינתה העובדה שהאירוע התחולל בה’ בתמוז תש”ו (4.7.1946), חודשים ארוכים אחרי מועדה המסורתי של עלילת הדם בפסח. לא שינתה להם גם העובדה שניצולי השואה שהתכנסו בעיר קלצה לא עשו רע לאיש, וביקשו רק לנסות לשקם את חייהם. ההמון הפולני, בסיוע שוטרים וחיילים שהיו אמורים להגן על היהודים, הסתערו על מגורי היהודים בעיר ורצחו ארבעים ושנים מהם באכזריות. הפוגרום התפשט לכל האזור, והמונים אף עצרו רכבת חולפת ורצחו את היהודים שנסעו בה. השלטון הפולני הקומוניסטי הצליח להשתלט על האירועים רק אחרי שעות ארוכות. לקורבנות נערכה הלוויה ממלכתית, ומארגני הפרעות הוצאו להורג. אבל את יהודי פולין זה לא שכנע. רבבות מהם, שחלמו לשקם את חייהם בארץ מולדתם לאחר השואה, הבינו כי פולין שוב אינה בית. נהר אנושי של פליטים יהודיים הצטרף לתנועת “הבריחה”, ונע לאורך אירופה. מטרתו הסופית – הבית האחד והיחיד בארץ ישראל.
הנער הפולני שינה פעם אחר פעם את גרסתו, אבל טענתו בדבר היהודי שחטף אותו וביקש להשתמש בדמו לצורך אפיית מצות כבר עשתה לה כנפיים. לשכנים הפולניים לא שינתה העובדה שהאירוע התחולל בה’ בתמוז תש”ו (4.7.1946), חודשים ארוכים אחרי מועדה המסורתי של עלילת הדם בפסח. לא שינתה להם גם העובדה שניצולי השואה שהתכנסו בעיר קלצה לא עשו רע לאיש, וביקשו רק לנסות לשקם את חייהם. ההמון הפולני, בסיוע שוטרים וחיילים שהיו אמורים להגן על היהודים, הסתערו על מגורי היהודים בעיר ורצחו ארבעים ושנים מהם באכזריות. הפוגרום התפשט לכל האזור, והמונים אף עצרו רכבת חולפת ורצחו את היהודים שנסעו בה. השלטון הפולני הקומוניסטי הצליח להשתלט על האירועים רק אחרי שעות ארוכות. לקורבנות נערכה הלוויה ממלכתית, ומארגני הפרעות הוצאו להורג. אבל את יהודי פולין זה לא שכנע. רבבות מהם, שחלמו לשקם את חייהם בארץ מולדתם לאחר השואה, הבינו כי פולין שוב אינה בית. נהר אנושי של פליטים יהודיים הצטרף לתנועת “הבריחה”, ונע לאורך אירופה. מטרתו הסופית – הבית האחד והיחיד בארץ ישראל.
