בשעה חמש בבוקר של יום ג’ באייר תש”ח (12.5.1948) החלה הרעשת התותחים על מוצבי הגוש. במשך חודשים ארוכים עמדו מגיני גוש עציון אל מול הכנופיות הערביות שפעלו בהרי חברון ויכלו להם. למרות המצור, האבידות המרובות וכישלונם העקוב מדם של השיירות שניסו להגיע לגוש, הצליחו לוחמיו להחזיק מעמד ולהפריע לתנועת הכוחות הערביים בדרכם לירושלים. כעת, כוחות הלגיון הירדני, המצוידים בנשק כבד, החלו לתקוף את יישובי הגוש. אש התופת החלה אט־אט לתת את אותותיה. המגינים נאלצו לסגת שוב ושוב, תוך שהם סופגים אבידות כבדות, אך עדיין עומדים אל מול המתקפה ומצפים לנס. עם ערב, בותר הגוש על ידי משורייני הלגיון. למחרת, לאחר שעות ארוכות של קרב נואש, ושעות ספורות לפני הקמת המדינה, נפל כפר עציון ולוחמיו נטבחו בידי האויב גם לאחר שהניפו דגל לבן. מאתיים וארבעים מלוחמי הגוש נפלו בקרבות, ונקברו שנה מאוחר יותר בהלוויה המונית בהר הרצל. מאות נשבו, וחזרו רק אחרי חודשים ארוכים. הגוש חרב, אך הזיכרון נשאר, ותשע עשרה שנה לאחר הנפילה שב אליו עם ישראל שנית. ולתמיד.
שלושה שבועות לאחר תחילת המרד, סגרו הכוחות הנאציים על הבונקר ברחוב מילא 18 שבגטו ורשה החרב. שלוש מאות לוחמים, מאחרוני הלוחמים שנותרו מהארגון היהודי הלוחם (האי”ל), הסתתרו בבונקר וקיוו למצוא את הדרך ליציאה לצד הארי. כאשר בג’ באייר תש”ג (8.5.1943) איתרו הנאצים את המקום, השליכו גז מדמיע לתוך הבונקר ואילצו את הנצורים לצאת. אנילביץ ורבים מלוחמיו העדיפו לבלוע גלולות ציאניד ולא ליפול בידי הנאצים. אחרים, ובראשם מרק אדלמן (סגנו של אנילביץ), שמחה רותם וכמה מאנשי הארגון הצבאי היהודי (האצ”י), שלחם במקביל בנאצים, הצליחו להימלט. על חורבות מילא 18 הוקמה לימים אנדרטה המנציחה את המרד ואת גבורת הלוחמים. ספרו של הסופר היהודי האמריקאי ליאון יוריס על המקום, הפך לרב מכר וסיפר לעולם כולו על גבורת הגטו. מרדכי אנילביץ, מי שהנהיג את המרד שפרץ בליל הסדר, הספיק לכתוב לסגנו, יצחק צוקרמן: “חלום חיי קם ונהיה, ראיתי הגנה יהודית בגטו במלוא תפארתה”. המרד נכשל. שרידי הלוחמים והאזרחים הובלו לטרבלינקה, אולם בשֹוֹרת המרד נפוצה על פני העולם כולו ובישרה תקווה וחירות.
האווירה בחדר הסגור והמאובטח בבית הקרן הקיימת בתל אביב הייתה מתוחה. עשרת היושבים בחדר ידעו כי בפניהם עומדת אחת ההכרעות הקשות בתולדות העם היהודי. לוח השנה הצביע על ג’ באייר תש”ח (12.5.1948). בעוד יומיים עמדו הבריטים לעזוב את הארץ, וחברי “מנהלת העם”, מנהיגיו של היישוב היהודי בארץ, נדרשו להחליט האם יכריזו על הקמת מדינה יהודית או ייעתרו לבקשת האמריקאים להקפיא את המצב המדיני והצבאי וייתנו למעצמות לנסות להגיע להסדר. הנאספים שמעו את דיווחו של משה שרת על שיחותיו הקשות עם האמריקאים, את רשמיה של גולדה מאיר מפגישתה החשאית עם עבדאללה מלך ירדן, שבניגוד לכל הציפיות הודיע כי צבאו המיומן יצטרף לכוחות הפולשים, ואת הערכתם של ראשי ההגנה כי סיכויי הכוחות היהודיים לנצח הוא חמישים אחוז. שעות ארוכות נמשכה הישיבה, ודוד בן גוריון, חדור בתחושת שליחות היסטורית, הטיל את כל כובד משקלו. ההיסטוריונים חלוקים בשאלה האם התקיימה הצבעה או שההחלטה התקבלה פה אחד, אך השורה התחתונה הייתה ברורה: יומיים לאחר מכן קמה מדינת ישראל.
