אהוד מנור נולד בבנימינה בשנת 1941, למד בארץ ובארצות הברית ועסק בהגשת תוכניות רדיו וטלוויזיה. במהלך השנים הפך מנור לגדול הפזמונאים בישראל, וכתב והלחין למעלה מאלף שירים שליוו את התרבות הישראלית שנות דור. הוא צרב את האהבה לעם ולארץ ב”אין לי ארץ אחרת”, ב”חי” וב”רק בישראל”. ביקש לנחם את העם האבל אחרי מלחמת יום כיפור ב”ללכת שבי אחרייך”. התגעגע לשובו של רון ארד ב”שתבוא”. העלה את זכרו של “אחי הצעיר יהודה” שנפל במלחמת ההתשה, וגם הזכיר את שאר חללי מערכות ישראל בשירים רבים, ובהם “בן יפה נולד” ו”שלושה דורות”. מנור התגעגע לימי התום של בנימינה ב”בית שליד המסילה”, והביא תקווה ב”בשנה הבאה” ב”הלוואי וב”עוד נגיע”. במהלך חייו כתב והלחין מנור כמעט לכל סגנונות השירה והתרבות בישראל. הוא ליווה את ילדי ישראל ב”שלום כיתה א'”, וכתב שירי אהבה ולהיטים כמו “הללויה”, “אבניבי”, “תן לי כוח” ו”העוקד, הנעקד והמזבח”. במקביל, תרגם שירים רבים ועסק בחיבור מחזות. אהוד מנור, חתן פרס ישראל ופרסים רבים נוספים, נפטר בג’ בניסן תשס”ה (15.4.2005).
מאות שנים פרחו היהודים בגולה אשר בספרד. תלמידי חכמים, פוסקים, פרשנים, משוררים, פילוסופים, שֹרים ומפקדי צבא. כל אלו יצרו בספרד, ותרמו לעם ישראל כמו גם לעם שבקרבו ישבו. במהלך המאה החמש עשרה, עם התקדמות כוחות הנוצרים במסעם לכיבוש ספרד מידי המוסלמים, גברה הקנאות הנוצרית, ומפעם לפעם נערכו פרעות ביהודים. רבים מהם אולצו להתנצר. למגינת ליבם של השלטונות, רבים מהיהודים האנוסים המשיכו לקיים בסתר את מצוות דתם, למרות איומי האינקוויזיציה ועינוייה. על רקע הטענה כי היהודים משדלים את האנוסים שלא לממש בפועל את התנצרותם, החליטו המלך פרדיננד והמלכה איזבלה לגרש את כל יהודי ספרד. צו הגירוש שפורסם בג’ בניסן הרנ”ב (24.4.1492), חייב את כל יהודי ספרד לעזוב את המדינה ללא רכושם תוך שלושה חודשים, או להתנצר. הגירוש והסבל הרב שנגרם למאות אלפי המגורשים, שהעדיפו להיצמד לאמונתם ולא להיכנע לפיתוי להתנצר, סימלו את תחילתה של תקופה חדשה בתולדות ישראל. המגורשים נפוצו בקהילות ישראל השונות, ועיצבו את דמותם של הקהילות ה”ספרדיות” ברחבי העולם היהודי.
