קרוב לעשר שנים הקדיש ד”ר פאול נתן, איש חברת “עזרה” מגרמניה, לגיוס כספים שיאפשרו את הקמתו של מכון ללימודים טכנולוגיים על הכרמל. בסיועה של הקרן הקיימת לישראל ושל נדבנים מאמריקה ומרוסיה (ביניהם איל־התה, זאב ויסוצקי), הגיע היום המיוחל בכ”ד בניסן תרע”ב (11.4.1912). הנחת אבן הפינה לבניין “הטכניון” הראשי בישרה את התגשמותו של החלום, שאמור היה לסייע בפיתוחה של ארץ ישראל ובדרבונם של צעירים יהודיים לעלות אליה. הקשיים לא הסתיימו בהנחת אבן הפינה. “מלחמת השפות” (הוויכוח הדרמטי בנוגע לשפת ההוראה במוסד, שהסתיים בניצחונה ההיסטורי של העברית) וכן אירועי מלחמת העולם הראשונה, עיכבו את פתיחת הלימודים. אולם, לאחר כל העיכובים, יצא הטכניון לדרך. רבבות הסטודנטים שפקדו מאז את הקמפוס שעל הכרמל; פיתוחים טכנולוגיים חדשניים; מרצים וחוקרים זוכי פרס נובל; כל אלו הביאו את הטכניון להיות אחד מן המוסדות המובילים בארץ ובעולם. במהלך השנים, הפך הקמפוס הראשון של הטכניון ל”מוזיאון הלאומי למדע”, שבו בונים על דור העתיד של מדענים ושל מפתחים, שיסייעו בביסוסה ובצמיחתה של ישראל.
יוסף חיים ברנר נולד באוקראינה (1881) וגדל במשפחה מסורתית ענייה. מגיל צעיר החליט להתנתק מאורח החיים הדתי, וסולק מהישיבות שבהן למד לאחר שנתפס כותב מאמרים לעיתונות העברית. ברנר עבר ללונדון ולאחר מכן עלה לארץ. בתקופה זו, הפך ברנר לאחד הידועים והחשובים שבסופרים ובעורכי כתבי העת בעולם היהודי. בארץ, לא הצליח להחזיק מעמד בעבודת האדמה, ועבד כעיתונאי, כסופר, כמתרגם וכמרצה שנערץ על ידי חבריו, אנשי תנועת העבודה. בספריו, חתר ברנר לאמת נוקבת ונהג לערער על כל המוסכמות. בין השאר ידועה אמרתו: “זכות דיבור אין לי, זכות הצעקה יש לי”. כתביו גדושים בפסימיות, בייאוש ובתסכול, ולא בכדי נקרא אחד המפורסמים שבספריו “שכול וכישלון”. אולם למרות הכול, קרא לצעירים לפעול ולקוות למען בניין הארץ, כי “אף על פי כן”. היה בעל עמדות אנטי דתיות חריפות שעוררו לא פעם סערה ציבורית. יחד עם זאת, קיים קשרים מורכבים עם הרב קוק, שכינה אותו “נשמות של תוהו”. נרצח באכזריות בימי מאורעות תרפ”א בכ”ד בניסן תרפ”א (2.5.1921). מוסדות רבים, וכן קיבוץ גבעת ברנר, נקראו על שמו.
החודשים שבהם שהה באושוויץ בקיץ 1944 היו האיומים בחייו. כל בני משפחתו של הרב מנחם מנדל טאוב נרצחו, ואילו הוא עצמו עבר ניסויים רפואיים מזעזעים על ידי ד”ר מנגלה הנודע לשמצה, שהותירו את חותמם בגופו לכל ימי חייו. לאחר השואה שהה הרב טאוב בשבדיה ובארצות הברית, ובשנות השישים עלה לארץ. הוא קיבל על עצמו להמשיך את הנהגת חסידות קאליב, שאותה ייסדו אבות אבותיו. כל ימי חייו השתדל למלא את הנדר שאותו קיבל על עצמו באושוויץ – לדאוג שלא יהיה ילד יהודי שלא ידע להגיד שמע ישראל. הוא כיתת רגליו ופעל למען הפצת תורה ואהבת ישראל. הקדיש את חייו למען הגדלת המודעות לזכר השואה בחברה החרדית, ועסק בעריכת ספרים ובהקמת תערוכות בנושא. בימי הלימוד השנתיים שייסד, בשיחותיו ובהופעותיו, שילב שירה וניגון וקירב במיוחד ילדים מכל המגזרים. החזיק בעמדות לאומיות ובבכי מר ניסה לשכנע את שמעון פרס לבטל את הסכמי אוסלו, בטענה שלא עבר את השואה כדי לראות את עם ישראל מוותר על ארצו. נפטר בכ”ג בניסן תשע”ט (28.4.2019)
למפקדי סניף ההגנה בירושלים פשוט נמאס. תפיסת ה”הבלגה” שבה דגלו מפקדיהם אל מול הטרור הערבי גם אחרי מאורעות תרפ”ט; התחושה שההגנה ממשיכה להתעקש להתנהל כחבורת מתנדבים ולא מבינה את הכורח בארגון צבאי מקצועי; וכן כפיפותו של הארגון לתנועת העבודה הציונית ולא למוסדות שייצגו את כלל הישוב היהודי. כל אלו הניעו רבים מחברי סניף ירושלים ומפקדיו להודיע על פרישתם מהארגון. הארגון העצמאי יצא לדרך בכ”ג בניסן תרצ”א (26.4.1931), ותוך זמן קצר יצר זיקה עמוקה עם התנועה הרוויזיוניסטית ומנהיגהּ, זאב ז’בוטינסקי. לאחר שההגנה שינתה את עמדתה בחלק מהנושאים שגרמו לפרישה, חזרו אליה חלק מהפורשים. אולם, אחרים המשיכו לקיים את הארגון הצבאי הלאומי (שנקרא בפי הבריטים “הארגון”) כגוף עצמאי שלחם בטרור הערבי ובשלטון הבריטים עד הקמת המדינה. במהלך השנים, רשמו לוחמי האצ”ל דפים מפוארים בספרי ההיסטוריה של תקומת ישראל, ורבים מהם נפלו במערכה, ביניהם רבים מקרב “עולי הגרדום”. עם קוּם המדינה, ולאחר מאבקים ואירועים מורכבים וכאובים (כמו פרשת “אלטלנה”), הצטרפו לוחמי האצ”ל לצבא ההגנה לישראל.
ויכוח שהדרדר לאלימות בין שתי קבוצות של פועלים יהודיים שציינו את יום האחד במאי 1921 היה הטריגר לפריצת האירועים בבוקר כ”ג בניסן תרפ”א. אלפי ערבים שצפו בקטטה ניצלו את המהומה והחלו לפרוע ביהודי יפו. ההסתה נגד התעצמות הבית הלאומי היהודי, נגד הצהרת בלפור ונגד העלייה השלישית, נשאה פרי. יהודים הותקפו באכזריות בכל רחבי העיר. בתי עולים, חנויות ושכונות הוצתו ותושביהם נטבחו. במקומות שבהם פעלו ארגוני הגנה יהודיים או שהתערב הצבא הבריטי, נגרמו לתוקפים אבדות כבדות. במקומות שבהם שיתפו השוטרים הערביים פעולה עם הרוצחים נגמר הדבר באסון. ההרוג המפורסם ביותר בפרעות היה הסופר יוסף חיים ברנר, מאישי הרוח הבולטים והייחודיים של העלייה השנייה, שבאחד מספריו הביע את חששו שמא יפול בידי מרצחים בני ישמעאל, ונרצח עם חבריו בפאתי יפו. מתקפות ערביות על פתח תקווה ועל רחובות נהדפו בקרבות גבורה על ידי בני המושבות. יישובים אחרים כמו חדרה וכפר סבא סבלו נזקים כבדים. ארבעים ושבעה חללים יהודיים גבתה האש. הסכסוך היהודי־ערבי בארץ ישראל הפך לעובדה קיימת.
רופא העיניים הצעיר אליעזר לודוויג זמנהוף האמין בכל מאודו כי מחסום השפה הוא זה הגורם לחיכוכים ולעימותים בין קבוצות ועמים. הנער שנולד בפולין (1859), דיבר כעשר שפות בעצמו, והיה בלשן חובב, החליט לעשות מעשה. במשך שנים ארוכות עמל על יצירת שפה בינלאומית עם דקדוק פשוט שתוכל לגשר בין כל בני האדם. את דבר השפה פרסם בחוברת שעליה חתם “דוקטור אספרנטו” – הרופא המקווה – ובכך נתן לשפה את שמה. כמאה ועשרים שנה אחרי המצאת האספרנטו, דוברים אותה שני מיליון איש בעולם, המפעילים גם את הוויקיפדיה האספרנטית. זמנהוף עצמו כתב שירה באספרנטו ותרגם אליה את מיטב יצירות העולם ובראשן התנ”ך. זמנהוף נפטר בכ”ב בניסן תרע”ז (14.4.1917). האספרנטו נפוצה באזורים שונים באסיה ובאירופה, אולם לא הצליחה להתחרות באנגלית שהפכה בפועל לשפה הבינלאומית. בניגוד לחלום השלום והשיתוף העולמי שבו האמין, כפר זמנהוף בחלום הציוני (אם כי שינה את יחסו אליו כמה פעמים במהלך חייו). בפועל, החלום הלאומי חי וקיים, ופה ושם במדינת ישראל ישנם כמה דוברי אספרנטו.
מי ששולט בשכונת קטמון, שולט על כל חלקה הדרומי של ירושלים. ומי ששולט במנזר סן סימון, שולט על קטמון. מציאות זו, שהייתה ברורה למפקדי הפלמ”ח שפעלו במסגרת מבצע יבוסי, כמו גם למפקדי הכנופיות הפלשתיניות, הייתה הרקע לאחד מקרבות הגבורה הגדולים ביותר של מלחמת העצמאות. לאחר שניסיון ראשון של לוחמי חטיבת הראל לכבוש את המנזר נכשל, הצליחו הלוחמים בניסיון השני. אולם, עד מהרה מצאו את עצמם מכותרים בידי כוחות ערביים שהסתערו שבע פעמים על המנזר. מצב הלוחמים הנצורים היה בכי רע, וכמעט כל מי ששהה במנזר נהרג או נפצע. גילויי גבורה של פצועים שהמשיכו להילחם ושל מתנדבים שהיו מוכנים לעמוד בעמדות חשופות לחלוטין לאש האויב נחרתו בזיכרונם של הלוחמים. רבים מהם הפכו לימים להיות מפקדים בכירים בצה”ל. לאחר שמונה עשרה שעות לחימה רצופות, כאשר כבר הוחלט לסגת מהמנזר ולהותיר שני מפקדים שיפוצצו את המנזר על יושביו ועל הפצועים שלא ניתן לפנותם, נשברו הערבים ונסוגו. עשרים ושניים הרוגים ותשעים פצועים היו המחיר שאפשר ביום כ”ב בניסן תש”ח (30.4.1948) את הישרדותה של ירושלים.
בקופסה אחת היו צדפים כהים ועליהם שמותיהם של שישים ושש המשפחות שהתאגדו באגודת “אחוזת בית”, שביקשה לבנות פרוור גנים צפונית ליפו. בקופסה השנייה היו צדפים לבנים ועליהם מספרי החלקות השונות באדמת כרם ג’יבלי, שאותן קנו המתיישבים בעזרת הלוואה מהקרן הקיימת. המעמד התרחש בכ’ בניסן תרס”ט (11.4.1909), ובמהלכו הוגרלו החלקות למשפחות השונות. החלום על שכונת גנים נאה כמענה ליהודי יפו שהובל בידי עקיבא אריה וייס, מנחם שינקין ומאיר דיזנגוף, קרם עור וגידים. תצלום האירוע הפך להיות אחד הצילומים הידועים והחשובים בתולדות הציונות. תוך זמן קצר הוחלף השם אחוזת בית לתל אביב, על שם התרגום העברי למילה “אלטנוילנד”, ספרו של הרצל. שכונת הגנים השלווה, שבתחילה נאסרו בה מסחר ותנועת רכבים, הפכה למטרופולין השוקק ביותר בארץ ישראל ולבירתה הכלכלית של המדינה. במקום שבו נערכה ההגרלה הוקמו שדרות רוטשילד, ועל החולות הוקמו בנייניה המרכזיים של העיר. באחד מהבניינים האלו, ביתו של מאיר דיזנגוף שהפך למוזיאון העירוני, הוכרז ארבעים שנה מאוחר יותר על הקמתה של מדינת ישראל.
כמעט ולא היה פייטן בכל תפוצות ישראל שלא חיבר קינה על פטירתו, שְׂבע ימים, מעשים וספרים, בגיל תשעים ותשע בכ’ בניסן ד’תשצ”ח (28.3.1038). הוא נחשב כאחרון הגאונים, ואחד מאנשי האשכולות הגדולים ביותר בהיסטוריה היהודית. רב האי גאון (יליד 939) היה בן לשושלת של גאוני בבל. אביו, רב שרירא גאון, הנהיג את ישיבת פומבדיתא ואת יהדות בבל שהסתגלה בימיו לכיבוש המוסלמי. לאחר פטירת אביו, כיהן רב האי כראש הישיבה וכמנהיג הקהילה, ואלפי התשובות שכתב לפונים אליו מכל רחב העולם היהודי (שכל אחד מהם קיבל מענה בשפה שבה נכתב המכתב) העידו על סמכותו כפוסק הדור. בספריו הרבים עסק רב האי בכל תחומי ההלכה והאגדה, וסקירותיו בנושאים שונים בדיני ממונות ובתחומים רבים אחרים היוו בסיס לספרים רבים שחוברו בדורות שלאחריו. רב האי עסק רבות גם בפירוש רציונלי וטבעי של אגדות חז”ל, והסביר אותן פעמים רבות כמשל, בשעה שהדברים נראו כמוזרים. בין השאר, כתב רב האי גם פיוטים רבים וחיבורים שונים בתורת הדקדוק והלשון.
המדינה החדשה כבר נראתה באופק, ועימה איומי הפלישה של צבאות ערב. אי אפשר היה להותיר יותר את יפו העוינת בליבו של מרכז היישוב היהודי בתל אביב. את ההתקפה הובילו בתחילה לוחמי האצ”ל, שבאומץ ובנחישות הבקיעו דרך רחובותיה של שכונת מנשיה. הבריטים שעדיין נותרו בארץ הגיבו בחמת זעם. כוחות שריון ואוויר בריטיים היכו בלוחמי האצ”ל. אלו לא זזו מעמדותיהם, אבל הסכימו שאנשי ההגנה יחליפום כדי למנוע מתקפה בריטית על תל אביב. ההגנה החליטה לנצל את הצלחת האצ”ל. ביום י”ט בניסן תש”ח (28.4.1948) החלו שלוש מחטיבות ההגנה בפיקודו של דן אבן ב”מבצע חמץ”. יפו כותרה מכל עבריה ונותקה מפרבריה הערביים (על הכפרים שנכבשו הוקמו, לימים, היישובים אור יהודה, אזוּר, כפר שלם ושכונותיה של חולון). קרבות אכזריים במיוחד התנהלו בתל א-ריש (תל גיבורים), ולכוחות גבעתי נגרמו בהם עשרות אבדות. בסופו של יום, הייתה יפו מכותרת. תושביה החלו להימלט לכל עבר. שבוע לאחר מכן, בשעה שבתל אביב הונף הדגל הכחול לבן, ביפו הונף הדגל הלבן.
