“הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה ארוכה…תכירונו מיד, זו “מחלקת ההר” האילמת.
אז נפרח. עת תידם בהרים זעקת ירייה אחרונה”. שירו של חיים גורי, כמו טקסי הזיכרון וההנצחה, שמות הרחובות, היישוב נתיב הל”ה (שניצב בנתיב הליכתם), והמסע השנתי שבו משתתפים אלפי בני נוער מדי שנה, הפכו את סיפור הל”ה לאחד הסיפורים המכוננים בתולדות תקומת ישראל. מחלקת הלוחמים שיצאה מירושלים בה’ בשבט תש”ח (15.1.1948) בדרכה להושיט עזרה לגוש עציון הנצור, פסעה בהרים באזור בית שמש, ונלכדה למרגלות הגוש באזור הכפר צוריף. מאות רבות של לוחמים ערביים הקיפו את המחלקה הנצורה. אנשיה, בראשות דני מס, לחמו עד האחרון שבהם בגבעת הקרב, והמשיכו להשליך אבנים על תוקפיהם גם בשעה שאזלה תחמושתם. בשל התעללות הערבים בגוויות, זוהו החללים בטקס מיוחד וקבלי על פי “גורל הגר”א”. שאלות רבות נשאלו במהלך השנים על תוואי המסע, על מטרתו ועל סוגיית טוהר הנשק שבה אולי נתקלו הלוחמים בשעה שזיהו אזרחים ערביים שאצו לדווח על מיקומם. על הגבורה ועל מיתוס הגבורה שהונחל לדורות, אין חולק.
אלף שירים, מאות מאמרים, תרגומים, מחזות וספרים, ובעיקר – עיצוב פס הקול של התרבות הישראלית היונקת מנופי הארץ ומתולדותיה, כמו גם מפסוקי התנ”ך ומתחושות הנוער והמבוגרים. טהרלב, יליד קיבוץ יגור (1938), הנציח ב”הר הירוק” את נופיו ואת חוויותיו, ובשיר “האורח” הנציח את קליטת מעפילי עתלית בקיבוץ בימי המנדט. טהרלב ליווה את חיילי צה”ל ב”גבעת התחמושת”, ב”שיר השריונר”, ב”המלח”, ב”הצנחן” וב”אנשי הדממה”; הנגיש את תולדות הציונות ב”בוקר לח”, ב”בן גוריון”, ב”הרצל” וב”אגדת הל”ה”; התחבר לשורשים היהודיים ב”על כפיו יביא”, ב”מלאך מסולם יעקב” וב”להיות יהודי”; וחיכה לאסירי ציון ב”בלליקה”. רבים יצאו בעקבותיו “אל הדרך” תוך שהם מפזמים את “קום והתהלך בארץ”, ואת “שני חברים יצאו לדרך”, לפעמים “עולים לג’מבו” ומאמינים ש”אין כבר דרך חזרה”. שירי טהרלב מלאי אהבה לארץ שבה “צל ומי באר” ו”עוד לא תמו כל פלאייך”. המתפללים ש”השמש תעבור עליי” זכו לאין סוף עיבודים וסגנונות, והפכו לנכס צאן ברזל של החברה. טהרלב, שהיה אחד האומנים המשפיעים והזכורים ביותר בארץ, נפטר בד’ בשבט תשפ”ב (6.1.2022).
הרב יחיאל יעקב וינברג נולד ברוסיה בשנת 1884. הוא למד ב”ישיבות המוסר” של ליטא, והיה קשור כל ימיו לתורתן ולדרכן החינוכית. לאחר שכיהן בכמה משרות רבנות, עבר במהלך מלחמת העולם הראשונה לגרמניה, שם קיבל תואר ד”ר בשל עיסוקו בחקר הספרות התלמודית. בשנת 1924 מונה לעמוד בראש בית המדרש לרבנים בברלין, המוסד התורני החשוב ביותר בגרמניה, וכיהן בתפקידו עד סגירת המוסד לאחר ליל הבדולח. ליווה את תלמידיו גם בימי האימה של השואה, והתעקש להישאר עימם גם לאחר שהתאפשר לו לצאת מגרמניה. בימי השואה היה בגטאות ובמחנות, ולאחריה התיישב בשוויץ, שם נפטר בד’ בשבט תשכ”ו (24.1.1966). נודע לדורות על שם ספר השו”ת שאותו חיבר, “שרידי אש”. במסגרתו, עסק במגוון ענייני הלכה שהתעוררו בדורו, וביניהם ההיתר לקיים פעילות נוער מעורבת בתנאים מסוימים, וההיתר לקיים חגיגת בת מצווה לבנות. עמדותיו המורכבות בשאלות השילוב בין תורה, מחקר ומדע ובשאלת היחס למדינת ישראל הביאו להתקבלותו על ידי כל הזרמים, וספרי מאמריו וחידושיו על הש”ס נפוצו בעולם התורה לגווניו. הובא למנוחות בירושלים.
ההמונים המתכנסים מדי שנה בד’ בשבט ברחבת הקבר המפוארת שבנתיבות, מעלים על נס את דמותו של “אבי התפילה” הגדול (“בבא סאלי”), רבי ישראל אבוחצירא. רבי ישראל נולד ב-1889, בן למשפחת הצדיקים והרבנים הידועה במרוקו. מצעירותו נודע כעילוי וכדמות מופת. למד בישיבות מרוקו וארץ ישראל את התורה במקצועות הנגלה והנסתר, ומילא תפקידים רבניים ורוחניים שונים בקרב יהדות מרוקו. בשנת 1964 עלה הבבא סאלי לישראל, ולאחר ששהה במספר יישובים, קבע לבסוף את מושבו בנתיבות שבנגב המערבי. בהדרגה, הפך הבבא סאלי לדמות נערצת על ידי יוצאי מרוקו ורבים אחרים, ורבבות היו מגיעים לנתיבות כדי לקבל את עצתו, את ברכתו ואת תפילתו. התמדתו, צניעותו, מאור הפנים שבו קיבל את הפונים אליו, ובעיקר הסיפורים הרבים שנפוצו ברחבי הארץ על ברכותיו שהתקיימו, הפכו את הנסיעה לנתיבות לשם דבר בישראל. בין המבקשים את עצתו ואת תמיכתו היו מראשי המדינה ומאנשי כוחות הבטחון. בד’ בשבט תשמ”ד (8.1.1984) נפטר הבבא סאלי ונקבר בהלוויה המונית. הילולא שנתית רבת משתתפים ובעלת אופי ממלכתי, נערכת מדי שנה סמוך לקברו.
רעמי התותחים של הצבא הרוסי המתקדם נשמעו כבר מרחוק, אולם, למרצחים הנאציים לא הייתה שום כוונה לאפשר לאחרוני האסירים שנותרו באושוויץ להשתחרר. בג’ בשבט תש”ה (17.1.1945) הורו הגרמנים לקרוב לשישים אלף אסירים לצעוד עשרות קילומטרים בשלג ובקור אל תחנת רכבת סמוכה. אסירים מעטים ניצלו את המהומה כדי להימלט, אולם רובם היו תשושים מדי מלגלות התנגדות. בתחנה הועלו האסירים על קרונות משא שפיזרו אותם במחנות הריכוז שעדיין נותרו בשליטת הגרמנים. לפחות שליש מהצועדים מתו במהלך הדרך כתוצאה מחולשה, מהקור וממחלות, או שנרצחו בידי השומרים הגרמניים. שיטת “צעדות המוות” חזרה על עצמה בכל מחנות הריכוז שאותם ביקשו הגרמנים לרוקן לפני תבוסתם. רבבות רבות של אסירים יהודיים נרצחו במהלכן רגע לפני השחרור. רבים מאלו שהגיעו בסוף המסע הקשה למחנות במערב גרמניה, לא הצליחו להחזיק מעמד ונפטרו עוד לפני שהגיע הצבא האמריקאי המשחרר. באושוויץ עצמה נותרו קרוב לאלפיים אסירים חולים. הנאצים העריכו שהם ימותו בכל מקרה בקרוב, ואין טעם להתאמץ ולהוציאם. שבוע לאחר מכן, אותם אסירים קיבלו את פני הצבא האדום הגואל.
ליל ג’ שבט תשנ”א ( 18.1.1991) היה אחד הלילות הדרמטיים בתולדות מדינת ישראל. אזעקות עולות ויורדות שהחרידו את תושבי המדינה בשעה שתיים לפנות בוקר, ושידור סיסמת “נחש צפע” בתחנות הרדיו, הבהילו מיליוני תושבים אל חדרים אטומים שהוכנו מראש. חודשים קודם לכן חששה ישראל ממתקפת טילים כימיים שישוגרו מעירק כחלק מהמערכה שהתנהלה בינה לבין ארצות הברית באותם ימים, ומסכות גאז חולקו לכלל האוכלוסייה. את הציבור ששמע את רעשי פגיעות הטילים (שלא נשאו ראש נפץ כימי) בתל אביב וחיפה, הדריכו באותו לילה שדרנים, שניסו להרגיע ש”מדובר ברעמים”, ודובר צה”ל שהמליץ על שתיית מים. בפועל, נורו במהלך מלחמת המפרץ שלושים ותשעה טילי סקאד עיראקיים על ישראל, שגרמו לנזק רב, אך בניסי ניסים הסתיימו כמעט ללא נפגעים באופן ישיר. לבקשת ארצות הברית לא הגיבה ישראל בעצמה למתקפה, והניחה לכוחות הקואליציה בהנהגת האמריקאים לפגוע במשטרו של הרודן העיראקי סאדאם חוסיין. השאלה האם החלטה זו הייתה נכונה ,או שהיא פגעה ביכולת ההרתעה הישראלית שנויה במחלוקת עד היום.
