קניית האדמות נעשתה כבר כמה חודשים קודם לכן, “בבוקר לח בשנת תרל”ח”, אבל, העלייה להתיישבות עצמה, התקיימה בבוקר לח אחר- ביום ז’ בחשוון תרל”ט (3.11.1878), כאשר החלוצים מירושלים: בני משפחת ראב, יהושע שטמפפר, דוד גוטמן וכמובן יואל משה סלומון, (בתמיכתו של “הגביר” זרח ברנט) החלו להתגורר ולעבוד באדמות אומלבס היא – פתח תקווה. המייסדים הראשונים, כולם ירושלמים שומרי תורה ומצוות. מנהגי ירושלים שמוסדו על ידם בעיר (כמו לגבי זמן קבלת השבת) עדיין מקובלים ומבוצעים, על ידי רבים מתושביה.
גלגולים רבים עברה המושבה. הקדחת והמחסור, הבריחו את תושביה ואת בני שכונת “הירקונים” שהצטרפו אליהם, כמה חודשים לאחר העלייה לקרקע. היא נוסדה מחדש בידי עולים ממזרח אירופה, התמודדה בגבורה עם התקפות הערבים במאורעות תרפ”א (1921), זכתה לכינוי “אם המושבות” והייתה הישוב השני שהוכר כעיר בידי הבריטים. אחרי הכל הפכה פתח תקוה, לבירת מוסדות הבריאות של ישראל ולעיר החמישית בגודלה עם כרבע מליון תושבים.
הפיגועים הרצחניים שביצעו מחבלים שחדרו משטח השומרון שבשליטת ירדן, לא הותירו לממשלת ישראל ברירה. לאחר רצח אכזרי במיוחד של פועלים במושב אבן יהודה שבשרון, ניתנה הפקודה לחטיבת הצנחנים בפיקודו של אריאל שרון לתקוף ולהשמיד את מבצר המשטרה האימתני שבקלקיליה. מבצע שומרון יצא לדרך. באור לו’ במרחשוון תשי”ז (10.10.1956) חצו כוחות צה”ל, ובראשם חטיבת הצנחנים, את הגבול. פלוגה בפיקודו של מוטה גור טיהרה את בניין המשטרה ופוצצה אותו לאחר קרב קשה. במקביל, הותקף כוח של סיירת צנחנים שחסם את הצירים בסמוך לעיר בידי כוחות ירדנים עדיפים, ובפעולת החילוץ המורכבת שבה השתתפו גם כוחות אוויר ושריון, ספגו הלוחמים אבדות רבות נוספות. גם דרך הנסיגה חזרה לשטח ישראל לוּותה בקרבות עקובים מדם ובמעשי גבורה שבוצעו כדי לחלץ את הפצועים ואת גופות החללים. בסופו של דבר, הושלם המבצע במחיר של שמונה עשר לוחמים הרוגים ועשרות פצועים. לירדנים היו קרוב למאה הרוגים. למרות הצלחת המשימה, נראה היה כי שיטת פעולות התגמול מיצתה את עצמה. שבועיים מאוחר יותר יצאה ישראל למערכת סיני.
חוליית המחבלים נעה חרש בין בתיה של עיירת העולים, יְהוד. החלון הפתוח בביתה של משפחת קניאס משך את תשומת ליבם. מהרימון שהוטל לחדר השינה נהרגו מיד האם שושנה (סוזן) בת השלושים ותשע ושני ילדים – בן השלוש ובת השנה. הרצח זעזע את ישראל. הוא היווה את שיאו של גל הטרור, שבמהלכו נרצחו למעלה מחמישים אזרחים בחודש אחד. יחידת העילית החשאית 101 וכוחות צנחנים קיבלו פקודה לנקום. אור לו’ במרחשוון תשי”ד (14.10.1953) יצא לדרך מבצע שושנה, על שם הבת הנרצחת. בפעילות צבאית מקצועית ומהירה השתלטו הכוחות על הכפר קיביה, קן מרצחים ידוע בהרי השומרון שהיו בשליטת ירדן, ועל כמה שכונות בכפרים סמוכים. כוחות המשטרה והצבא במקום חוסלו, האזרחים נקראו להימלט, ומיד לאחר מכן פוצצו עשרות בתים במקום. למחרת התברר כי אזרחים רבים נותרו בבתים שפוצצו, ושבעים מהם מצאו את מותם. העולם כולו גינה את ישראל, והממשלה הכחישה את קיומו של המבצע. פעולת קיביה השיבה במידה רבה את ההרתעה הישראלית, אך היוותה גם מקור לדיון נוקב בשאלת טוהר הנשק ומוסר הלחימה
ההתרגשות בארץ הייתה רבה. הפועלים והמהנדסים שעמדו ליד “הפקק”, הסכר שחסם את זרימת מי האגם לעבר נהר הירדן שהורחב והועמק, ראו כיצד הוא נפתח לאיטו, ומימיה של ימת החולה זרמו להם במורד הנהר דרומה לקול תשואות הנוכחים. פתיחת הסכר שהתרחשה ביום ה’ במרחשוון תשי”ח (30.10.1957), סימלה את שיאו של אחד ממפעלי הפיתוח וההתיישבות הגדולים של מדינת ישראל הצעירה. חלום ייבושו של אגם החולה נרקם עוד בידי המוסדות הציוניים בימי המנדט. הרעיון לפנות עוד שטחים פוריים לגידולים חקלאיים שהארץ שיוועה להם, להשתמש באדמת הכבול שבתחתית האגם כחומר גלם תעשייתי ולייבש את הביצות, דרבן את המנהיגות להתמודד עם אתגרי הטבע, לחפור תעלות, להטות אפיקי נהר ואף להתמודד עם ההפגזות הסוריות שגרמו למותם של קרוב לארבעים ישראלים במהלך ייבוש האגם. למפרע, התברר כי הנזק עלה על התועלת. שטחי החקלאות לא היו איכותיים דיים, נזק נגרם למאגרי המים, וצמחייה ובעלי חיים רבים נכחדו. במהלך השנים הוצף מחדש חלק מהאגם והפך לאחד מהאתרים היפים בעולם, שבהם ניתן לצפות בנדידת הציפורים בעונות השנה המתאימות.
“גאולת ישראל אשר אנחנו חוכים לה, אל יחשוב החושב כי פתאום ירד ה’ יתברך משמים ארץ, או ישלח משיחו לתקוע בשופר גדול על נדחי ישראל ..כי אם מעט מעט תבוא גאולת ישראל.. כי ראשית הגאולה על ידי התעוררות רוח נדיבים ועל ידי רצון המלכויות ” (מתוך דרישת ציון)
הרב צבי קלישר, למד תורה מפי רבי עקיבא איגר, והכיר היטב גם את כתבי קאנט ושפינוזה. היה גדול בתורה ובהלכה, אך גם קשוב היטב לרוחות הלאומיות המודרנית. מהראשונים שמבין חכמי ישראל שקראו לשיבה עצמית לציון, גם מבלי לחכות לניסים ונפלאות. כתב, נאם, פעל וחי למען ארץ ישראל וישובה, תוך שהוא מנסה לשכנע את עשירי היהודים, לפעול למען ישובה של הארץ. כמו שאר “מבשרי הציונות” הוא הקדים את דורו. אך רעיונותיו וספריו נותרו והשפיעו. לאחר פטירתו בה’ בחשוון תרל”ה (16.10.1874 ) המשיך ספרו “דרישת ציון”, בו קרא לישוב הארץ והקמת המקדש, להכות גלים. הרעיונות שנולדו בפולין, היכו שורש בסופו של דבר בין חלוצי קיבוץ טירת צבי, הקרוי על שמו.
יוסף בורג נולד בדרדזן שבגרמניה בשנת 1909, וכאיש “תורה עם דרך ארץ” השלים את לימודיו האקדמאיים באוניברסיטאות גרמניה, שם זכה לתואר ד”ר, תוך שהוא עוסק בלימוד תורה בבית המדרש לרבנים בברלין ומוסמך לתואר רב. מגיל צעיר עסק בורג בעסקנות ציבורית, והיה מראשי ברית חלוצים דתיים. תחת השלטון הנאצי, פעל בורג במסירות לקיום התנועה, תוך סיכון עצמי רב במשא ומתן עם השלטונות, ותרם לעליית חבריה לארץ. הוא עצמו עלה לארץ ערב המלחמה, ושב לאחר זמן קצר לאירופה כדי לסייע בחילוץ חבריו. בארץ, עסק בורג בחינוך ובפעילות ציבורית, והיה מראשי הפועל המזרחי. הוא כיהן עשרות שנים כחבר כנסת וכשר כמעט בכל ממשלות ישראל, ועמד בראש המפלגה הדתית לאומית. במשך שנים ארוכות היה בורג בין מתווי דרכה של הציונות הדתית, תחת הכותרת “המקף הקדוש”, המחבר בין ציונות לדת ובין תורה לעבודה. לאחר פרישתו מהפוליטיקה, היה בורג נשיא “יד ושם”, וכיהן שנים ארוכות כיו”ר חבר השופטים בחידון התנ”ך העולמי, שבו הקפיד לפנות לכל מתמודד בשפתו הוא. נפטר בה’ במרחשוון תש”ס (15.10.1999)
אל מול המשבר שפקד את הנוער היהודי בימיו, הוא הציע דרך חדשה המבוססת על אופטימיות, חינוך מותאם אישית, מתן אמון בילד ותפיסה תורנית המגיעה ממעמקיה של תורת החסידות ומשתמשת בשיטות פסיכולוגיות חדשות ובדמיון מודרך. תלמידיו הרבים בישיבת “דעת משה” שבראשה עמד, הפנימו את אמרתו כי “הדבר החשוב ביותר בחיים זה לעשות טוב למישהו אחר”. לדבריהם, אמרה זו היא שסייעה להם לשמור על אנושיות בימי האימה. רבי קלונימוס קלמן שפירא, האדמו”ר מפיאסצנה, נולד בשנת 1889. במהלך התקופה שבין שתי מלחמות עולם, היה מראשי הציבור בפולין, וסייע בהתמודדות הציבור עם מצוקות השעה. ספריו, “חובת התלמידים” ו”הכשרת האברכים”, סללו דרך חדשה בחינוך. בימי השואה שכל את כל משפחתו, אך המשיך להוביל את הפעילות הרוחנית בגטו ורשה, ולעודד את חסידיו. דרשותיו מימי השואה הוסתרו בכדים והוטמנו באדמה. לאחר המלחמה הם נמצאו והפכו לספר ה”אש קודש” – אחד המסמכים הדתיים המכוננים מימי מלחמת העולם השנייה. האדמו”ר נרצח בד’ בחשוון תש”ד (3.11.1943) במחנה עבודה בפולין. דמותו ומורשתו הפכו לאבני דרך בהגות היהודית שלאחר המלחמה.
הנוף המדהים של הרי חברון, בואכה ספר המדבר, קידם את פניהם של חברי גרעין “דורית” שעלו למקום בד’ במרחשוון תשמ”ד (11.10.1983). השם “עתניאל”, על שם השופט עתניאל בן קנז שפעל באזור, ניתן למקום שזוהה עם העיר דביר המקראית. זמן קצר לאחר הקמת היישוב הוקמה במקום ישיבת הסדר שנודעת בשיטת חינוך יצירתית וייחודית, המשלבת רוח חסידית ופתיחות וחדשנות יחסית. בעקבותיה, הוקמו במקום מוסדות חינוך ומוסדות ציבור נוספים. כמאה וחמישים משפחות מתגוררות כיום בעתניאל. במשך השנים, התמודדו בני היישוב עם פגעי מזג האוויר, עם הריחוק ובעיקר עם פיגועי הטרור. היישוב סבל, בין היתר, מתקפת מחבלים רצחנית על ישיבת ההסדר, רצח דפנה מאיר בפתח ביתה והתקפות חוזרות ונשנות על צירי התנועה שהביאו לנפילתם של רבים מבני היישוב, וביניהם ראש הישיבה ורב היישוב, הרב עמי עולמי. הפיגועים לא הרתיעו את התושבים, וחלקם אף פעלו ליוזמות של פיוס ודו קיום עם שכניהם. היישוב גדל והתפתח, והמתגוררים והלומדים בו אף זכו למותג “עתניאלי”.
דומה היה כי הקִיץ הקֵץ על לוחמי חירות ישראל. רצח המפקד יאיר שטרן ומעצר רוב הלוחמים בידי הבריטים גרמו למעשה להפסקת פעילותה של התנועה. אולם הלוחמים לא אמרו נואש. אסירי הלח”י שהוחזקו במחנה לטרון החלו בתכנון בריחה שתאפשר להם להצטרף לפעילי לח”י, ולחדש את הלחימה בבריטים. תשעה חודשים נמשכו חפירות המנהרה בעומק שני מטרים ובאורך שבעים ושישה מטרים. החול שהוצא בכיסי האסירים פוזר בערוגות פרחים פיקטיביות שהוקמו ברחבי המחנה, וערבי שירה בציבור הסוו את רעש החופרים. מפוח שנוצר ממעיל משטרתי גנוב סיפק חמצן לחופרים. קו תאורה נסתר הוביל מתא השירותים למעמקי המנהרה. קרשים שפורקו ממיטות האסירים שימשו כתמוכות. בריחתו של אחד האסירים שיצר קשר עם מפקדת לח”י אפשרה את התיאום. בליל ג’ במרחשוון תש”ד (31.10.1943) ניתן האות. עשרים איש זחלו במהירות בתוך המנהרה הצרה ויצאו לתוך מעביר מים בצד המחנה שם המתינו להם אנשי המחתרת. אוטובוס שנשכר מראש, המתין בפאתי כפר ערבי סמוך, והוביל את הלוחמים למקומות מסתור ברחבי הארץ. כל הבורחים השתלבו במהירות בפעילות המחתרת. לח”י חזרה לפעול.
קרוב למיליון איש נכחו בהלוויה הגדולה בתולדות מדינת ישראל, שהתקיימה בג’ במרחשוון תשע”ד (7.10.2013) בחוצות ירושלים. ההמונים באו להיפרד ולחלוק כבוד לעילוי, שנולד בבגדאד וגדל בשכונה דלה בירושלים תשעים ושלוש שנים קודם לכן – הרב עובדיה יוסף.
הרב יוסף נודע כעילוי מצעירותו, וכבר בגיל עשרים כיהן כדיין. בשלהי שנות הארבעים נשלח מטעם הרבנות הראשית להנהיג את יהדות מצרים. הוא ניחן בזיכרון צילומי וביכולות התמדה, כתיבה, חשיבה ושיחה מדהימות. כיהן כרב ראשי לתל אביב, הרב הראשי לישראל, היה חתן פרס ישראל ומעל הכול – נתקבל בחוגים רחבים מאוד כגדול הדור – “מרן”. בכוח הפסיקה שלו קיבל כמה מההחלטות ההלכתיות החשובות בדורות האחרונים. נודע באהבתו לחיילי צה”ל ובמסירותו להתרת עגונות. הוביל את ההכרה בקהילת יהודי אתיופיה כיהודים כשרים, והתיר נישואים עם בני העדה הקראית. פעל לקימומה של מורשת יהדות ספרד, הן במסגרת פעילותו התורנית והן בהקמת תנועת ש”ס. הרב יוסף ביקש להמשיך את דרכו של מרן רבי יוסף קארו, באחדות פסיקה ארץ ישראלית ובבירור התורה והלכותיה בדור של קיבוץ גלויות. הותיר משפחה של תלמידי חכמים.
