“מעשה בחמישה בלונים”, “הבית של יעל”, “תירס חם”, “יובל המבולבל” ועוד עשרות ספרים שמיליוני ילדים בישראל גדלו עליהם, נולדו בין שדותיו של עמק הירדן, בביתה של הסופרת מרים רוֹת. רוֹת, ילידת הונגריה (1910) עלתה לארץ בראשית שנות השלושים, והייתה ממקימי קיבוץ שער הגולן שבו חיה עד יום מותה בי”א במרחשוון תשס”ו (13.11.2005). רוֹת שימשה עשרות שנים כגננת מסורה בקיבוץ, והפכה לאחת מנשות החינוך המרכזיות של הקיבוץ הארצי. גידלה דורות של גננות בסמינר הקיבוצים, הוציאה לאור ספרי הדרכה להורים ולאנשי חינוך, והייתה בעלת טור בענייני גידול ילדים בעיתון “על המשמר”. בגיל שישים, בלחצם של בעלה ושל תלמידותיה מסמינר הקיבוצים, החליטה להוציא לאור את הסיפורים שאותם נהגה לספר לילדי הקיבוץ במהלך השנים. הספרים זכו להצלחה מסחררת ולקלאסיקה של ספרות הילדים בישראל. הסיפורים, ששילבו בתוכם תום ילדות והווי הקיבוץ, יחד עם סיפורי חייהם של ילדיה ונכדיה הרבים של רוֹת, שבו את ליבם של רבים מילדי ישראל והוריהם עד היום.
הטרמפ שעצר ללוחם גולני בצומת הטייסים נראה תמים. רק כשהיה לכוד ברכב בין ארבעת החוטפים, אנשי החמאס שהתחזו ליהודים דתיים, הבין נחשון וקסמן את אשר אירע. החוטפים כבלו והסתירו את החייל בעיירה “ביר נבאללה” שליד רמאללה, כדי להתחמק ממבצע החיפושים הענק שניהלו זרועות הביטחון כאשר נודע על החטיפה. בקלטת שבה נראה נחשון עם רובה צמוד לראשו, דרשו החוטפים את שחרורם של מנהיגי החמאס. תפילות המוניות לשלומו של נחשון התרחשו בכל הארץ. ממשלת ישראל, בראשותו של יצחק רבין, סירבה להיכנע לטרור. מאמץ מודיעיני אדיר, שהתרכז תחילה באזור רצועת עזה, איתר לבסוף את הבית שבו הוחזק נחשון. כוח של סיירת מטכ”ל פרץ לבית בליל י’ במרחשוון תשנ”ה (9.10.1994), אולם פיצוץ חלש מדי במטען שפרץ את דלת הבית בזבז זמן יקר, ואפשר לחוטפים לרצוח את נחשון לפני שחוסלו בידי הלוחמים. בפריצה נהרג גם סרן ניר פורז (אביו נפל כטייס במלחמת יום כיפור), שזכה בצל”ש הרמטכ”ל על תפקודו באירוע. המונים ליוו למנוחות את הנופלים, והפיגוע הפך להיות אחד האירועים הזכורים ביותר מימי הטרור שליוו את תהליך אוסלו.
באשמורת הבוקר של י’ במרחשוון תרנ”ח (26.10.1898) השקיפו בנימין זאב הרצל ושלושה ממלוויו בהתרגשות רבה על חופה של ארץ ישראל, מעל סיפון האונייה “רוסיה”. הם באו לארץ במגמה לפגוש בה את קיסר גרמניה, ולקדם את ענייני הציונות. עשרת הימים של ביקור הרצל בארץ לא היו במלואם חוויה נעימה: הרצל קדח מחום, שוטרים חשאיים טורקיים שמרו את צעדיו, חלק ממנהיגי היהודים בארץ סירבו לפגוש אותו מפחד מהשלטונות, שתי הפגישות עם הקיסר היו כישלון גמור, ואפילו התמונה שבה צולמה פגישתו עם הקיסר בשערי מקווה ישראל לא צלחה (היא תוקנה באמצעות סוג של ‘פוטושופ’ בן אותם הימים, וזה אפשר לה להפוך לאחת מהתמונות הידועות בתולדות הציונות). עם זאת, ביקורו במושבות החדשות ובירושלים, לצד הביקורת הלא מעטה שמתח על הנעשה בהם, עורר בו התרגשות רבה, וסייע למיקוד המאמצים הציוניים דווקא בארץ ישראל. “אני קשור קשר אורגני עם הארץ מיום ביקורי בה” כתב . ביקורו הנוסף של הרצל בארץ היה חמישים שנה מאוחר יותר, כאשר הועלו עצמותיו מווינה להר הנושא את שמו בירושלים.
“רפובליקה של בני תורה”, כך כינה, הרב משה צבי נריה, את שלושה עשר חניכי תנועת בני עקיבא שהגיעו בי’ חשוון ה’ת”ש (23.10.1939) להקים את ישיבת בני עקיבא הראשונה בכפר הרא”ה. הישיבה קמה כמוסד יחיד במינו, שהוקם בעקבות דרישת חניכי התנועה למסגרת חינוכית, שבה יוכלו לגדול ולפעול, ברוח ערכי התורה והעבודה. המשימה לא הייתה פשוטה כיוון שהתקציב היה דל. התלמידים שהגיעו למושב הדתי כפר הרא”ה שבעמק חפר, למדו בבית הכנסת, שהפך לבית מדרש, בו למדו תנ”ך, משניות, גמרא וכתבי הרב קוק. בנוסף התלמידים השתלבו בעבודות חקלאיות שונות, שסייעו להם במימון הלימודים, והכינו את התלמידים לחיי התיישבות. עשור מאוחר יותר, נכנסו לישיבה גם לימודי התיכון, והחל להתעצב הדגם הקלאסי, של הישיבות התיכוניות.
ישיבת כפר הרא”ה, שילבה בין האישיות החינוכית הדגולה של ראשיה , הרב משה צבי נריה והרב אברהם צוקרמן, אשר חינכו את תלמידיהם ברוח הרב קוק והאווירה החסידית, ובין רוח ההתנדבות והפעילות של התלמידים שניהלו למעשה את המוסד. החזון הגדול הצמיח עשרות ומאות מוסדות, מכל הסוגים והמינים, ברוחה של ישיבת כפר הרא”ה, לחינוך לאהבת התורה, העם והארץ
הוא נולד באלג’יר למשפחת רבנים. שירת, לחם ונפצע בשורות צבא צרפת, במלחמת העולם השנייה, היה ממנהיגי הנוער היהודי בצרפת. איש היסטוריה, ספרות , מדע ופילוסופיה. ומעל הכל, מגדולי התורה והמחשבה, וממובילי ההתחדשות הציונות הדתית, בקרב יהודי צרפת, במחצית השנייה של המאה העשרים. הרב יהודא ליאון אשכנזי, שכונה בפי חניכיו בתנועת “הצופים היהודים”: “מניטו” (“הרוח הגדולה” בתרבות האינדיאנית) פיתח תפיסה תורנית ואמונית מעמיקה המתבססת על ניתוח מקורי של התנ”ך, ועל חידוש ייחודה של האמונה “העברית”, כשלב נוסף בהתפתחות היהדות והתורה, לאחר קום המדינה. פגישתו עם הרב צבי יהודה קוק , הובילה את הרב אשכנזי לעלייה לארץ, ולהפצת תורה במסגרות שונות ובראשם “מכון מאיר” בירושלים. רבים מתלמידיו עלו בעקבותיו, והוא הפך למעשה למנהיגם של עולי צרפת בישראל. תורתו של הרב אשכנזי שנפטר אור לט’ בחשוון תשנ”ז ( 21.10.1996) נכתבה ברובה בצרפתית. בשנים האחרונות מרבים לתרגם את ספריו לעברית, ותורתו המקורית והייחודית, הולכת ותופסת לה מקום של כבוד בבתי מדרש רבים, בישראל ובתפוצות.
כבר בגיל 12 אייר יעקב פרקש את הקריקטורות הראשונות, והוא המשיך לתאר את המציאות באמצעות מכחולו כמעט עד יומו האחרון. פרקש, יליד הונגריה (1920), הגיע למדינת ישראל אחרי מסע ייסורים שכלל את מחנות בוכנוואלד ודכאו, מעצר על ידי הבריטים בקפריסין והשתתפות בקרבות לטרון במלחמת העצמאות. ידידו מהונגריה, אפרים קישון, המליץ על קבלתו לעיתון מעריב, ותוך זמן קצר הפך לאחד מבכירי הקריקטוריסטים בישראל. במשך עשרות שנים נהג פרקש, שאימץ את הכינוי ‘זאב’ (פרקש = זאב בהונגרית), לאייר עמוד שלם במוסף השבועי של “הארץ”, בו ניתח בעין בוחנת ובהומור את המצב במדינה ובעולם, וחתם בדיוקן זעיר שלו מחזיק מכחול שהפך לסמלו המסחרי. איוריו פורסמו בכל העיתונים הגדולים בעולם. עסק באיור ספרים ופרסומים שונים מטעם צה”ל ומוסדות המדינה. זאב שכל את בנו באסון מחניים לאחר מלחמת יום כיפור. זכה לפרס ישראל על “התמדתו במשך שנים ארוכות להביע באמצעות קווים, להציג עמדות בענייני מדינה ועולם בדרך חדה ומצליפה, אך תמיד עם חיוך”. נפטר בט’ במרחשוון תשס”ג (15.10.2002)
תלאות אין קץ עברו על חבורתו של רבי יהודה החסיד בדרכם מאירופה לארץ ישראל. בסופן, הגיעו קרוב לאלף יהודים לירושלים, גאלו את “חצר האשכנזים” הנטושה, והחלו בבניית בית כנסת גדול במקום. פטירתו הפתאומית של מנהיג הקבוצה, עימותים פנימיים וקשיים מבית ומחוץ הביאו להתמוטטות החבורה. ביום ח’ במרחשוון הת”פא (8.11.1720) שרפו נושים מוסלמים, שנואשו מגביית החובות שבני הקהילה חבו להם, את בית הכנסת וגירשו באלימות את כל היהודים יוצאי אירופה שבירושלים. בית הכנסת הפך ל”חֻרְבַּת רבי יהודה החסיד” לתקופה ארוכה. רק מאה ושלושים שנה מאוחר יותר הצליחו תלמידיו של הגאון מווילנא, שעלו לארץ לגאול את המקום, במאמץ משותף עם יהודים מכל רחבי העולם, להקים מחדש בית כנסת מפואר, שהפך לאחד החשובים בבתי הכנסיות של ירושלים. בתש”ח נחרב בית הכנסת שנית,. לאחר שחרור העיר נבנתה במקום קשת שנועדה להזכיר את שלוש הקומות של הבניין החרב. . בראשית המאה הנוכחית שיקמה ממשלת ישראל את בית הכנסת, שחזר שוב להיות אחד מסמליה המרכזיים של ירושלים ולאחד האתרים המשמעותיים ביותר ברובע היהודי. והפעם – לתמיד.
יעקב רוזנהיים נולד בגרמניה בשנת 1870 למשפחה אורתודוקסית, מתלמידיו של הרש”ר הירש. מגיל צעיר, במקביל ללימודיו התורניים ולעבודתו כפקיד בנק, עסק בפעלתנות ציבורית למען זכויותיהם של היהודים שומרי התורה והמצוות בגרמניה. כך איגד את הנאבקים למען שומרי שבת, ונשא ברמה את קולה של היהדות האורתודוקסית בגרמניה בעיתונו “האיזרעליט”. תוך זמן קצר הפך רוזנהיים לדמות מוכרת בעולם היהודי, ויצר קשרים עם קהילות בכל רחבי תבל. כדי להתמודד עם השפל במעמדם של שומרי המצוות בראשית המאה העשרים, השתתף בהקמת “אגודת ישראל”, תוך שהוא יוצר שותפות לא מובנת מאליה בין בני קהילות שונות ובעלי מסורות ותפיסות שונות. כל זאת באמצעות מרצו הרב ומזגו הנוח. פעל רבות למען יישובה של ארץ ישראל. נמלט מגרמניה הנאצית ללונדון, ומשם לארה”ב, שם פעל כדי לשכנע את הממשל לנקוט פעולות משמעותיות להצלת היהודים. פעל מול הוועדות הבינלאומיות השונות למען הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, ותמך בהשתלבותה של האגודה במוסדות המדינה. כונה בהערצה “מורנו” על ידי תלמידיו וחבריו. נפטר בירושלים בגיל תשעים וחמש, בח’ במרחשוון תשכ”ו (3.11.1965).
“שני ילדים יש לי”, נהג לומר הרב מאיר שפירא, שהוא ורעייתו מלכה היו חשוכי ילדים, “הדף והישיבה”. את מפעל “הדף היומי”, שבמסגרתו לומדים יהודים בכל העולם באותו יום את אחד מדפי הגמרא, הגה הרב שפירא במסגרת תפקידו כנשיא אגודת ישראל בפולין. הרעיון זכה להצלחה אדירה, ובחודשים הקרובים יציינו רבבות לומדים את סיומו של מחזור הלימוד השלושה עשר. את “ילדו” השני, ישיבת חכמי לובלין, הקים הרב שפירא לאחר שבע שנות התרמה ובניין, במגמה לבנות בניין ופנימייה מפוארים לשירות לומדי התורה. חנוכת הבניין, בנוכחות רבבות מיהודי פולין, ציינה את תפארתו של עולם התורה היהודי במדינה, רגע לפני חורבנו. הרב שפירא השתייך לחסידות צ’ורקטוב, כיהן במהלך חייו ברבנות של מגוון קהילות ומילא סדרה של תפקידים ציבוריים. החובות הרבים שנטל על עצמו לצורך הקמת הישיבה הביאו למחלתו ולפטירתו בגיל ארבעים ושש בז’ במרחשוון תרצ”ד (27.10.1933). לאחר השואה, הועלו עצמותיו של הרב, שהיה מגדולי אוהבי ארץ ישראל, להר המנוחות בירושלים, ושכונת זיכרון מאיר בבני ברק נקראה על שמו.
כארבעה חודשים כבר חלפו מאז היום הנורא שבו נכבשה קובנה בידי הכוחות הגרמניים. הקהילה היהודית המפוארת במקום, שהוציאה מקרבה רבים מגדולי ישראל ומנתה כרבע מאוכלוסיית העיר, עברה גלי רציחות ורדיפות ונדחקה לרובע סלובודקה העני בפרברי העיר. בבוקר ז’ במרחשוון תש”ב (28.10.1941) נדרשו כל עשרים וחמישה אלף תושבי הגטו להתייצב בכיכר המרכזית. מפקדי הגסטאפו עברו, בליווי שומרים גרמניים וליטאיים, בין שורות הנאספים. בסלקציה מהירה ואכזרית, שלחו כתשעת אלפים מהם, גברים נשים וטף, אל “הפורט התשיעי” – המבצר הגדול שבפאתי העיר – תוך שגרמנים מסרבים לתחינותיו של ראש היודנראט הנערץ של הגטו, ד”ר אלחנן אלקס. הנלקחים הוצאו מיד להורג בחצר המבצר, והצטרפו לרבבות שנטבחו במבצר במהלך השואה. הניצולים המשיכו בחיי אימה ובניסיונות התמודדות עם רדיפות הגרמנים, תוך הקמת מחתרות וניסיונות להמשך מאבק ההישרדות עד שחוסל הגטו סופית שנתיים מאוחר יותר. חצר הפורט התשיעי הוכרזה לימים כאתר הנצחה לאומי בידי ממשלת ברית המועצות, ופעילים ציוניים ערכו במקום, בניגוד להוראות, עצרות זיכרון והזדהות עם סבל היהודים כחלק מהמאבק לשחרור יהדות רוסיה.
