פעמיים התנפצו הכוחות הבריטיים אל מול קווי ההגנה הטורקיים והגרמניים שהגנו על עזה בימי מלחמת העולם הראשונה. האבדות הכבדות הביאו להחלפת הפיקוד הבריטי, וגנרל אדמונד אלנבי נשלח להציל את המצב. אלנבי החליט להפתיע. הכוחות הבריטיים, ובראשם יחידות הפרשים של אנז”ק (החטיבה האוסטרלית והניו זילנדית), נעו בחשאי בדרכי המדבר העתיקות שאותרו למען הבריטים בידי מרגלי רשת ניל”י. תרגיל הטעיה מבריק הביא לנפילה, כביכול באקראי, של תיק מסמכים סודי של הבריטים לידי האויב. בתיק נכללו מסמכים המלמדים על התקפה נוספת המתוכננת לעבר עזה. הטורקים והגרמנים בלעו את הפיתיון. הכוחות הבריטיים שפתחו במתקפת פתע על באר שבע בבוקר ט”ו במרחשוון תרע”ח (31.10.1917), במקום על עזה, נהנו מיתרון ההפתעה. למרות זאת, הביצורים הטורקיים ותנאי השטח עיכבו את הכוחות, ונראה היה כי גם הסתערות זו נדונה לכישלון. הסתערות חזיתית ואמיצה של הלוחמים האוסטרליים על סוסיהם הצליחה להבקיע את המערך הטורקי ברגע האחרון ושינתה את התמונה. לזכר הניצחון, הוקם בבאר שבע בשנת המאה לקרב מוזיאון ואתר הנצחה ייחודי, הממחיש את אירועי המערכה.
עשרות גברים ונשים שהיו בדרכם לעמל יומם שהו על קו 5 של חברת דן, בשעה שזה נסע לאיטו ברחוב דיזנגוף, לב ליבה של תל אביב. בשעה תשע בבוקר בי”ד במרחשוון תשנ”ה (19.10.1994), החריד פיצוץ אדיר את העיר העברית הראשונה. מחבל מתאבד שנשא על גופו מטען של עשרים ק”ג חומר נפץ, פוצץ את עצמו ופגע כמעט בכל מי שהיה באוטובוס ובסביבתו. עשרים ושניים איש נרצחו, ולמעלה מארבעים נפצעו. המראות המזעזעים מהפיגוע, ששודרו בשידור חי, זיעזעו את ישראל והעלו שאלות נוקבות סביב מדיניות הממשלה בהתמודדות עם גל הטרור שהלך והחריף מאז נחתמו הסכמי אוסלו והוקמה הרשות הפלשתינית כמה חודשים קודם לכן. שאלות נוקבות אחרות הועלו בדבר טיב השידורים החיים במקרי אסון, שהפכו לחושפניים ולישירים מדי. כללי אתיקה עיתונאיים שגובשו בעקבות הפיגוע בקו 5 שימשו את התקשורת הישראלית באירועים קשים נוספים שבאו אחריו. שנה לאחר מכן, חיסל השב”כ בעזרת טלפון נייד ממולכד את יחיא עיאש, “מהנדס” החמאס מעזה, שעמד מאחורי תכנון הפיגוע ופיגועים רבים נוספים.
פרעות ועוני, גזרות קשות, מיסים כבדים וריחוק מקהילות ישראל ברחבי העולם. כל אלו לא מנעו מיהודי תימן לחלום על השיבה לארץ ישראל. אלפים עלו בדרך לא דרך החל משלהי המאה התשע עשרה ועד אמצע שנות הארבעים, כאשר השלטון המקומי מנע את המשך העלייה. עם הקמת המדינה החמיר המצב. פרעות קשות התחוללו בעיר עדן, וגזרות האימאם השליט הלכו ותכפו. משא ומתן שניהלו הסוכנות היהודית וארגון הג’וינט עם הבריטים, ששלטו בעדן, הביא למציאת מוצא. בי”ד במרחשוון תש”ט (12.12.1948), המריא מעדן, בדרכו לנמל התעופה בלוד, המטוס הראשון במסגרת מבצע “על כנפי נשרים” (שכונה גם “מרבד הקסמים”). בדרכו, עבר המטוס מעל שדות הנגב שבהם התנהלו עדיין קרבות קשים בין צה”ל לצבא המצרי. בהמשך, הסכים גם האימאם ליציאת היהודים מהקהילות השונות, ובחודשים הבאים עלו לארץ רוב יהודי תימן, למעלה מחמישים אלף איש. קשה הייתה הדרך, לא מעטים שילמו בחייהם, וקשים היו גם ייסורי הקליטה. אולם מעל הכול, חזו רבים בהגשמת חזון הנביאים המביאים את דברי הא-ל לקראת ימי הגאולה “אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי, הביאי בניך מרחוק”.
בתא האפל של בית הסוהר בקרקוב, מוקפת בחברותיה המסתירות אותה, ישבה גוסטה דוידזון (שכונתה יוסטינה), וכתבה על קרעי נייר טואלט את קורות המחתרת היהודית בגטו קרקוב. בדפים שהוטמנו בסדקים שבקירות הכלא, סיפרה גוסטה על פעילותה בתנועת הנוער הציונית “עקיבא”, ועל אהבתה לבעלה שמעון דרגנר, שיחד עימו הבריחה חומרי נשק והדרכה בין גטאות פולין. קטעי הדפים שהתגלו בדרך נס לאחר המלחמה, אוגדו ל”יומנה של יוסטינה” ועוררו התרגשות גדולה עם פרסומם. ביומנה, סיפרה גוסטה על הקמת המחתרת הציונית בגטו קרקוב ועל התלאות שפקדו אותה. היא ביקשה שדפי היומן יגיעו לחבריה שבכפר יהושע שבארץ ישראל. היא ביקשה למסור להם “תמונה נאמנה של המרד האחרון והעז ביותר של אנשים צעירים”. פעמיים הצליחה גוסטה להימלט מהכלא ולהצטרף עם בעלה לשורות הפרטיזנים. בי”ג במרחשוון תש”ד (11.11.1943) נתפס שמעון בשעה שניסה לברוח להונגריה. יוסטינה, נאמנת להבטחה ההדדית של בני הזוג שלא ינטשו זה את זה, הסגירה גם היא את עצמה לגסטאפו, והשניים ככל הנראה הוצאו להורג זמן קצר לאחר מכן. בחייהם ובמותם לא נפרדו.
העמק היה חלום. נופי קדומים של אדמות פוריות, ומים רבים. אך גם ביצות, מחלות ואריסים ערבים, שלא תמיד ראו בעין יפה את כניסתם של היהודים, לשדותיו של עמק יזרעאל. אל העמק זרמו החלוצים. בדרך כלל צעירים חסרי כל ממזרח אירופה, גדושים עד להתפקע באידיאולוגיה ציונית וסוציאליסטית, בלי יותר מדי ניסיון חקלאי אך עם הרבה רצון טוב. האהלים הלבנים החלו למלא את אדמת העמק. ביג’ חשון תרפ”ג (4.11.1922) הגיעו חמש עשרה משפחות וכמה עשרות רווקים, לקצהו המזרחי של העמק, והקימו את ראשון קיבוצי השומר הצעיר-קיבוץ בית אלפא.
החלוצים הצעירים עברו ימים לא פשוטים. הם עבדו בפרך בחום המעיק של העמק, בשדות, בסלילת כבישים ומסילות, וחיו באהלים פשוטים. בלילות כשהם נחים מעמל יומם היו עסוקים הצעירים בויכוחים אידיאולוגים, עד כלות בשאלות המהפכה והציונות. את הקישור העמוק לאדמת העמק , מצאו הקיבוצניקים בבית הכנסת העתיק שנתגלה סמוך אליהם, ובו אחד הפסיפסים המרהיבים ביותר שנתגלו בישראל, מהתקופה הביזנטית. החקלאות היהודית נמשכת באדמת העמק, מדור לדור.
הקהל היה מרותק. המתורגמנים אימצו את כל כוחותיהם כדי לעקוב אחרי האנגלית המשובחת שבפי הנואם. היהודים שבקהל התמוגגו מנחת לנוכח היכולות המילולית והדיפלומטיות של השגריר. הנואם, אבא אבן, שב אל מקומו תוך שהוא חושב על הצעד הבא שיוכל לעשות כדי לקדם את מעמדה של ישראל. אבן, שנולד בדרום אפריקה (1915)גדל בלונדון והתמחה בקימברידג’ בשפות זרות ובאנגלית. בעת שירותו כקצין בצבא הבריטי במצרים בימי מלחמת העולם השנייה, פגש את רעייתו סוזי, כשהתארח בבית הוריה שבקהיר. לאחר תום המלחמה עלו שניהם לארץ ישראל. אבן הצטרף מייד למאמץ הדיפלומטי של התנועה הציונית, וכיהן שנים ארוכות כשגריר באו”ם, כשגריר בארה”ב, כשר החוץ ובתפקידים נוספים. במסגרת פעילותו נודע בנאומיו הרהוטים, והפיק לא פעם פניני לשון שהפכו לשם דבר. לאחר פרישתו מהפוליטיקה, נודע אבן כסופר וכנואם מחונן. אבא אבן נפטר בי”ב חשוון תשס”ג (17.11.2002) ונקבר בהרצליה.
שלוש היריות, שנשמעו בכיכר העיר בתל אביב, זעזעו את ישראל ואת העולם כולו. המחלוקת הקשה פשטה בעם, כבר חודשים רבים לפני אותו לילה. “הסכמי אוסלו”, שנחתמו בשנת 1993, שנועדו להשכין שלום בין מדינת ישראל לערביי הארץ, העבירו את השליטה, על חלק משטחי יהודה שומרון ועזה לידי אש”ף, וקרעו את הציבור. היו שראו בהם מפתח לעידן של שלום, שגשוג ופיתוח, ומנגד, רבים ראו אותם כהפקרות ביטחונית, וכיציאה נגד ערכי הציונות והיהדות. ההפגנות היו קשות. המילים מכל הצדדים, היו נוקבות. השסע הלך והתרחב. במוצאי שבת, אור ליב’ חשון תשנ”ו (4.11.1995) החליט יגאל עמיר, סטודנט למשפטים, ממתנגדי הסכם אוסלו, לבצע את הפשע. הוא רצח את ראש הממשלה יצחק רבין, מוותיקי הפלמ”ח, לוחם, מפקד, רמטכ”ל ומדינאי. הזעזוע והתדהמה היו אדירים. גלי שנאה והאשמה קולקטיבית שטפו את הארץ ,ואיימו לטלטל את המדינה לקראת מלחמת אחים. ברגע האחרון, התעשתו הצדדים. הויכוח מותן, ההבהרה החד משמעית מכל חלקי העם, ולפיה ניתן ורצוי לנהל ויכוחים נוקבים, אך, ללא אלימות, הוטמעה. הזיכרון הכואב והלקח נותרו.
כל ילד ישראלי מכיר אותו “עם חרב באבנט”, אבל פועֳלו של יואל משה סלומון התפרס הרבה מעבר לשדותיה של פתח תקווה, שהיה בין מייסדיה, באותו בוקר לח בשנת תרל”ח. הוא נולד בירושלים למשפחה של רבנים ואנשי ציבור. למד באירופה תורה ומלאכת דפוס, והקים את העיתון העברי הראשון בארץ ישראל – “הלבנון”. ב”לבנון” ובעיתון הנוסף שהוציא, “יהודה וירושלים”, קרא לצמצום ההסתמכות על כספי החלוקה, ולהקמת יישובים חקלאיים תורניים. בירושלים, היה בין שבעת מייסדיה של “נחלת שבעה” שמחוץ לחומות העיר, וסייע בהקמת שכונות ומוסדות. בשלב מסוים החליט לעזוב את מלאכת העיתונות, ונפרד מקוראיו במאמר שנשא את הכותרת “רב לך דבר שפתיים, צא אל עולם העשייה”. לאחר מספר שנים שבהן שהה בפתח תקווה כאחד ממייסדי המושבה, חזר לפעילות ציבורית בירושלים והיה, בין השאר, מהדוחפים למינויו של הרב קוק לרבן של יפו ושל המושבות. בגיל שבעים ושלוש, בי”ב במרחשוון תרע”ג (21.10.1912) נפטר יואל משה סלומון כשהוא מותיר אחריו שבט של צאצאים אנשי ציבור, אנשי תורה, אנשי עשייה, אנשי כלכלה ואנשי מדע. נקבר בהר הזיתים.
הוא נולד כשמואל הון בפולין (1914), ולמד ברשת ישיבות נובהרדוק, ישיבות המוסר שתבעו שלמות בעבודת המידות ובקיום המצוות, בשיטות חינוכיות מקוריות ומעוררות מחלוקת, שעליהן כתב סדרת ספרים מרתקים בערוב ימיו. בראשית שנות השלושים, עלה לארץ כדי להפיץ את בשורת נובהרדוק ביישוב המתחדש, אולם מפגש עם קבוצת חלוצים באונייה והרצון להיות חלק מהמהפכה הציונית הביא לשינוי בדרכו. הוא שינה את שמו ל”בן ארצי”, והאמין בכל מאודו בציונות הסוציאליסטית, עד כדי כך שנתן את השם ‘חגִי’ לאחד מבניו לרגל הולדתו באחד במאי, חג הפועלים, שהיה גם יום עלייתו לארץ. בן ארצי חי ועבד כחקלאי בשפלה ובגליל, ובמקביל עסק בהוראת תנ”ך וספרות לבני הקיבוצים ויישובי העמק, ונודע כסופר וכמשורר מחונן. לאחר מלחמת יום הכיפורים החל מחדש לשמור מצוות, וטען בזכות החובה להעמיק את השורשים היהודיים בתרבות הישראלית. שלושה מילדיו היו חתני חידון התנ”ך. את ימיו האחרונים העביר בביתה של בִּתּוֹ, שרה נתניהו, רעיית ראש ממשלת ישראל . המשיך ליצור כמעט עד יומו האחרון. נפטר בי”ב במרחשוון תשע”ב (9.11.2011).
הפגישה על יד הבאר, העבודה שבע ועוד שבע שנים, העקרות והציפייה, האהבה הגדולה וסיפורי החסד והרחמים. במשך אלפי שנים הפכה רחל אמנו (“מאמע רחל” בפי יהודי אשכנז) לאם “המבכה על בניה כי איננו”. קִברה בבית לחם (שגם אם ייחוסו המדויק אינו ברור, התקדש בדמעותיהן של בנות ישראל), הפך למקום שאליו פנו כל המבקשים לשטוח את כאבם, את תפילתם ואת געגועיהם. ביום המיוחס ליום פטירתה, י”א במרחשוון, נהרו ונוהרים המונים לקברה בבית לחם, בדרך אפרתה. מבנה הקבר, ששופץ בידי מונטפיורי, ניצל ברגע האחרון ממסירה לשלטון ערבי. הוא הפך למבצר המגן על המתפללים מפני מרצחי בית לחם, ולאחד מסמליה של הארץ. דמותה של רחל, אימם של יוסף ובנימין, שביחד עם אחותה לאה “בנו שתיהם את בית ישראל”, הייתה בסיס לאין ספור מדרשים, תפילות, שירים ופיוטים. עם שיבת העם לארצו, ראו רבים עין בעין את הגשמת פסוקי הנחמה מירמיהו: רחל המבכה על בניה, מחתה דמעה מעיניה “כי יש תקווה לאחריתך ושבו בנים לגבולם”. הישיבה וניצני ההתיישבות היהודית הפועלים במקום בוודאי מוסיפים לנחמה.
