הקרע בין החלוצים, שהרימו את דגל החילוניות, לבין שומרי המסורת נראה קשה מתמיד. על סף התהום, יזם הרב קוק, רבן של יפו ושל המושבות, את המסע. גדולי הרבנים בארץ יצאו בי”ט במרחשוון תרע”ד (19.11.1913) למסע בן חודש ימים בעשרים ושישה יישובים חדשים, בעיקר באזור הכרמל והגליל. למרות חילוקי הדעות הנוקבים, התקבלו הרבנים בכבוד בכל היישובים. היו מקומות שדבריהם בדבר השיבה לתורה ולמצוות נשמעו, היו מקומות שנדחו, אבל בכל מקום ניכר היה שהלבבות צמאים לשיח ולקירוב. בשיאו של המסע, לבש הרב קוק בגדי שומר ממושבות הגליל ורקד עם החלוצים, תוך שהוא מצהיר: “לא באנו להשפיע. רוצים אנו להיות מושפעים מגודל מסירות הנפש שלכם עבור אדמת הקודש”. המסע תועד, בספר שהוציאו מקורבי הרב קוק בשם “אלה מסעי”. שני מסעות דומים של רבנים במרחבי ההתיישבות החדשה, החילונית ברובה, נערכו בשנות העשרים של המאה הקודמת. המסעות סימלו את דרכו הייחודית של הראי”ה קוק להעצמת כוחה של אחדות ישראל ושל תורת ישראל. לימים, הוכרז יום י”ט במרחשוון כ”יום הרב קוק” במערכת החמ”ד.
שלושים ושישה המתכנסים שהגיעו לעיר קטוביץ שבגבול האימפריה הרוסית וגרמניה, ביום י”ח מרחשוון תרמ”ה (6.11.1884) הסוו את פגישתם כחגיגת יובל לנדיב משה מונטפיורי. בפועל, ייצגו הנאספים, שהגיעו מכל רחבי אירופה, את כל אגודות “חובבי ציון” שקמו ברחבי היבשת בשנתיים שקדמו לכינוס, ובמקומות רבים נאלצו להתקיים באופן מחתרתי. כעת הוחלט לאחד את הכוחות. מנהיגי התנועה, משה ליב פינסקר והרב שמואל מוהליבר, נשאו את הנאומים המרכזיים. הוחלט על פעילות סיוע למושבות החדשות בארץ ישראל, ועל פעילות שתדלנות בין פקידי ממשלת רוסיה והאימפריה העות’מאנית בבקשה להתיר את פעילותה הרשמית של התנועה, החולמת על השבת עם ישראל לארצו. דבריו של פינסקר על “מצב בני עמנו…היושבים תכופים וצפופים, איש על יד אחיו, טבועים בעמק המלחמה בעד קיומם ודוחקים איש רגלי חברו בכל ענפי העבודה והפרנסה נורא מאד! המעמד הנורא הזה לא ישתנה לטובה, רק על-ידי שינוי מקום ואורחות חיים“, במקביל הביעו הנציגים הדתיים בועידה ובראשם הרב שמואל מוהליבר, שהקריא את “חזון העצמות היבשות” את האמונה והתקווה הדתית לשוב לציון . תנועת חובבי ציון יצאה לדרך.
ההסכם שנחתם בין ארגון הג’וינט לממשלת נורווגיה נועד לסייע לילדים מארצות צפון אפריקה להתחזק מעט מבחינה בריאותית לפני עלייתם לארץ. מרכז רפואי בהרי הממלכה הצפונית פונה מיושביו לצורך המיזם, ומאתיים ילדים יהודים יוצאי מרוקו בילו שם כמה שבועות בנעימים. הגעתה של קבוצת הילדים השנייה, והפעם מתוניס, הסתיימה באסון. מטוס אחד ובו עשרות ילדים הגיע בשלום, אולם השני ובו עשרים ותשעה ילדים התרסק ביום י”ח במרחשוון תש”ט (20.11.1949) על צלע הר דרומית לאוסלו ועלה באש. הניצול היחיד היה הילד יצחק אלל שלא נפגע. האש שבערה בזנב המטוס מספר ימים לאחר ההתרסקות והעניקה לו חימום במזג האוויר הקפוא, כמו גם ארגז תפוחים שנותר שלם, אפשרו לו לשרוד שלושה ימים עד הגעת צוותי החילוץ. אבל כבד נפל על ישראל, על קהילת יהודי תוניס, ועל נורווגיה, שאנשיה הזדהו עם הטרגדיה הקשה. הילד הניצול סירב להצעת מלך נורווגיה שביקש לאמצו, ועלה לארץ למושב ינוב שבשרון. המושב הוקם בתרומות ממשלת נורווגיה, ובמרכזו בית ספר על שם עשרים ושמונת הילדים שנספו באסון.
עשרים שנה לאחר שהרצל החל לפעול, למען הכרת מדינות העולם, בשאיפת היהודים למדינה, זה קרה. מכלול של גורמים: רצון לרצות את יהודי אמריקה, כדי שארצם תסייע לבריטניה, במהלך מלחמת העולם הראשונה, שיקולים פוליטיים, הקשורים לתכנון עתידו של המזרח התיכון. הכרת טובה לאישים ציונים, כמו חיים ויצמן ואהרן אהרונסון, והרבה הרבה, מטען דתי של נוצרים אוהבי ישראל. כל אלה חברו יחדיו ביום י”ז בחשוון תרע”ח (2.11.1917). לורד ליונל וולטר רוטשילד, ממנהיגי התנועה הציונית בבריטניה, וחובב חיות נודע, שאת מרכבתו הובילו צמד זברות, נקרא למשרד החוץ הבריטי. שר החוץ הבריטי הלורד בלפור, העניק לו את המכתב, ששימח מליוני יהודים בעולם: “ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, ותעשה כמיטב מאמציה, להקל על השגת מטרה זו”. בהצהרה היו לא מעט הסתייגויות וביטויים, שלימים יאפשרו לבריטים, לנסות ולחמוק מההתחייבות. ובכל זאת, לראשונה, הכירה מעצמת על, בשאיפת היהודים לשוב לארצם. הדרך לתקומה עוד הייתה ארוכה, אבל הרכבת יצאה מהתחנה.
הכוונות היו חיוביות. על רקע אימי מלחמת העולם השנייה החליטו המדינות המנצחות לכונן ארגון לשיתוף פעולה בינלאומי ולהשכנת השלום. בי”ז במרחשוון תש”ו (2.10.1945) הוכרזה בסן פרנסיסקו מגילת האומות המאוחדות שעליה חתומות כל 193 המדינות החברות בארגון. במסגרת המגילה, התחייבו מדינות העולם לפעול להשכנת שלום, לסיוע כלכלי הדדי ולשמירה על זכויות האדם. ברוח המגילה הקים האו”ם את מוסדותיו וביניהם העצרת הכללית, מועצת הביטחון, הכוחות להתערבות בינלאומית, מנגנון בירוקרטי ושבע עשרה סוכנויות המתאמות שיתוף פעולה בינלאומי בנושאים שונים כמו חינוך, בריאות ותקשורת. לזכותו של האו”ם נזקפות החלטות חשובות כמו החלטת כ”ט בנובמבר להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל והחלטות שקידמו שלום ופיתוח. עם זאת, החלום על ממשלה עולמית מתואמת ושוחרת שלום לא יצא אל הפועל. לצד פעולותיו החיוביות, נקלע האו”ם לסבך הלחצים של המעצמות השונות, ותעתועי הפוליטיקה והצביעות העולמית מביאים אותו להוקעה מתמדת של מדינת ישראל בגין פגיעה בזכויות האדם. דברי הנביאים על חזון השלום העולמי החקוקים על קירות מועצת הביטחון עדיין ממתינים להתממשות.
הרב אברהם צוקרמן (1915) נולד בליטא, ולמד שנים ארוכות בתנאי עוני ומחסור בישיבותיה הידועות. בגיל עשרים עלה לארץ כתלמיד ישיבה. בעת לימודיו בישיבה שאליה הצטרף בבני ברק, פגש את הרב משה צבי נריה, והתוודע לתנועת בני עקיבא, שלאידיאולוגיה הציונית־דתית שלה היה מקורב מילדותו. בהדרגה, החל הרב צוקרמן למלא תפקידי חינוך והדרכה שונים בתנועה, והיה שותף להקמת ישיבת בני עקיבא בכפר הרא”ה, שאותה הנהיג יחד עם הרב נריה עשרות שנים. במסגרת תפיסתו החינוכית, דגל הרב צוקרמן בחינוך ללימוד תורה ברמה הגבוהה ביותר ובמסירות לקיום מצוות, בד בבד עם חינוך תיכוני ואקדמי איכותי, שיאפשר השתלבות במערכות החיים ופרנסה מכובדת. שימש שנים ארוכות כיושב ראש “מרכז ישיבות בני עקיבא” והיה שותף להקמתם ולניהולם של מוסדות חינוך רבים בכל רחבי הארץ. הרב צוקרמן נפטר בט”ז במרחשוון תשע”ד (20.10.2013). הותיר אחריו חמישה ילדים, 36 נכדים, למעלה ממאה נינים ואלפים רבים של תלמידים הממשיכים את דרכו בפעילות ובמסירות למען התורה, העם והארץ. על שמו נקרא שבט “אביחי” בתנועת בני עקיבא.
סימנים מבשרי רע נראו בחוצות גרמניה, כבר זמן רב, לפני אותו הלילה. התעצמותה של המעצמה הנאצית, אל מול הרפיסות ,שגילו מולה מנהיגי מדינות המערב, דרבנה את ממשלת גרמניה, להעצים את הרדיפות שמטרתן ל”נקות” את גרמניה מיהודים. יהודים יוצאי פולין גורשו מהמדינה באלימות ובגסות. כאשר בן לאחת ממשפחות המגורשים הגיב בהתנקשות בחייו של דיפלומט גרמני בפריס, החליטו הנאצים, להפעיל את תוכנית הפוגרום הגדולה. בליל טז’ חשוון תרצ”ט (9/10.11.1938) ניתן האות. אלפי מפגינים “ספונטנים” ,שאורגנו היטב מראש בידי רשויות המפלגה הנאצית, פשטו על ערי גרמניה. כוחות הביטחון וההצלה הונחו שלא להתערב. מאות בתי כנסת על תכולתם הוצתו, אלפי חנויות ועסקים יהודים נהרסו ונבזזו, למעלה מאלף יהודים נרצחו, ורבבות הושלכו למחנות ריכוז. רוב האוכלוסייה הגרמנית צפתה בהנאה ובאדישות במתרחש, והכשירה למעשה את הקרקע, לזוועות העתידות עוד להגיע. הזכוכיות המנופצות ברחבי גרמניה העניקו ללילה זה את שמו, וסדרה של גזירות קשות שהונחתו בעוצמה על היהודים מיד ליל הבדולח, סימלו למעשה של סופם של מאות חיים יהודיים בגרמניה. לזכור ולא לשכוח!
התקף הלב בעיצומה של הַמראָה ביום ט”ז במרחשוון תשנ”ה (21.10.1994) קטע את שירת חייו של אחת הדמויות המרתקות בעולם השירה היהודי במאה העשרים. הרב שלמה קרליבך נולד בגרמניה, ועם עליית הנאצים לשלטון עקר עם משפחתו לארצות הברית, שם היה מבחירי תלמידי הישיבות ומקורב מאוד לרבי מלובביץ’. הרבי אף שלח אותו להיות “שליח חב”ד” הראשון באוניברסיטאות במדינה. על רקע תרבות שנות השישים, החל הרב קרליבך לפעול להפצת יהדות בדרך ייחודית המבוססת על התאמת מוזיקה פופולרית לפסוקים מן המקורות, הדגשת אהבת האדם ויצירת שיח ישיר עם הצעירים היהודיים שחיו באווירת ה”סיקסטיז”. שיריו הפכו ללהיטים בכל רחבי העולם היהודי, והופעותיו, שבהן שילב גם סיפורים חסידיים שסיפר בדרכו הייחודית, מצאו את הדרך לליבם של יהודים רבים. קרליבך, שהיה פעיל מאוד גם במאבק למען שחרור יהודי ברית המועצות, והיה מסור למדינת ישראל ולחיילי צה”ל, ספג ביקורת נוקבת מצד חוגים רבניים על חלק מפעילויותיו. אולם, גם עשרות שנים לאחר פטירתו, אלף הלחנים שחיבר שהפכו למוכרים כמעט בכל בית יהודי, ומאות מנייני תפילה הפועלים בסגנונו ממשיכים את דרכו.
בליל שבת טו’ חשוון תשי”ד (24.10.1953), הלך לעולמו הרב אברהם ישעיהו קרליץ, מנהיגה ומעצב דרכה של היהדות החרדית, בארץ ישראל. הוא נולד בשנת תרל”ט (1879) בליטא. מעולם לא למד בישיבה מסודרת ולא מילא תפקיד רבני רשמי. למרות זאת, הוא התחבב על גדולי הדור, וכתב את “החזון אי”ש”. סדרת ספרים בעילום שם (ובה רק מרומז שמו בראשי התיבות אי”ש) שהפכו לשם דבר, בעולם הלימוד וההלכה. ה”חזון איש” נודע כמחדש ופוסק בנושאים שונים, בהם בדרך כלל לא עסקו לומדי התורה, כמו מידות ההלכה ומצוות התלויות בארץ. בשנת תרצ”ג (1933) עלה לארץ והעדיף להתיישב בבני ברק הצעירה, כדי להרים את קרן התורה בישובים החדשים, שהלכו והתפתחו בשפלת החוף. בערוב ימיו נחשב החזון איש כמנהיג הציבור החרדי בארץ, והוא זה שעיצב את דרכו של ציבור זה, ביחסו למדינת ישראל, ובכינונה של “חברת הלומדים”, המאפיינת את מרבית הציבור החרדי, עד לימינו. זמן קצר לפני פטירתו, נפגש עם דוד בן גוריון, וניהל עימו שיח על “העגלה הריקה”, וה”עגלה המלאה”, ביחסים בין דתיים לחילוניים בארץ. זכר צדיק לברכה.
חברי אגודת הסטודנטים הרביזיוניסטים בעיר קובנה בליטא חששו מאוד לגורלו של מנהיגם הנערץ, זאב ז’בוטינסקי, שעמד לשוב לארץ ישראל הסוערת שלאחר מאורעות תרפ”ט. על בקשתם ממנו לשקול את נסיעתו מליטא לארץ, השיב ז’בוטינסקי ביום ט”ו במרחשוון תר”ץ (18.11.1929) בכתיבת הבית הראשון לשירו הנודע “שמאל הירדן” (הידוע יותר כ”שתי גדות לירדן”). השיר, שבהמשך עודכן והורחב, פורסם על ידי ז’בוטינסקי בבמות שונות. הוא נשא בחובו שתי אמירות שעליהן התחנכו חניכי תנועת בית”ר והתנועה הרביזיוניסטית: הראשונה, הנחישות לשמירה על שלמות הארץ כולה (“תשכח ימיני הבוגדת”), כולל עבר הירדן המזרחי שנקרע על ידי הבריטים משטחה של ארץ ישראל ההיסטורית בשל שיקולים קולוניאליים ותככנות פוליטית. השני, הוא המחויבות לשוויון זכויות ולהגינות כלפי כל תושבי הארץ. לימים, הפך השיר להמנון הבולט של התנועה הלאומית, והעניק השראה לסמלו של האצ”ל (המדגיש את המחויבות לריבונות גם על עבר הירדן המזרחי) ושל תנועת החירות. ביטויים וציטוטים שונים מהשיר משמשים עד היום (את שני הצדדים) במסגרת השיח הציבורי על אופייה הרצוי של מדינת ישראל.
