רבי משה סופר, הנודע בכינויו המפורסם ״החת״ם סופר״ (על שם ספרו “חידושי תורת משה”), נולד בעיר פרנקפורט בשנת 1762. במשך שנים ארוכות עמד בראש ישיבת פרשבורג, שהייתה אחת מהישיבות הגדולות והחשובות בעולם, ונחשב לאחד מגדולי הפוסקים בדורות האחרונים. החת”ם סופר, התמודד עם העלייה העצומה בהיקפי ההתבוללות, ועם החיבור לרעיונות הרפורמה שפשו בימיו בקרב יהדות גרמניה והונגריה. תחת הסיסמה “חדש אסור מן התורה” הוא הוביל את היווצרות האורתודוקסיה היהודית, שעיקריה הם הקפדה על כל תג ותג מכללי ההלכה, והימנעות ממגע ככל הניתן עם העולם הנוכרי, למרות הפיתוי הרב לעשות כן לאחר מתן שוויון הזכויות ליהודים. תחת הנהגתו של החת”ם סופר, הקפידו היהודים שלא לשנות את שמם ואת לשונם, ובכך הבליטו את בידולם מהחברה הסובבת (תפיסה זו מקובלת על הציבור החרדי עד היום). החת”ם סופר, מגדולי אוהביה של ארץ ישראל, שיבח את העלייה ואת ההתיישבות בה בכל כוחו. הוא השווה את הפעילות למעשה הנחת תפילין. נפטר בעיר פרשבורג (ברטיסלבה של היום) בכ״ה תשרי הת”ר (3.10.1839).

הסכסוך בחוות כינרת בין ברמן, מנהל החווה מטעם התנועה הציונית, לבין הצעירים הסוציאליסטים יוצאי רוסיה (לימים הם יכונו אנשי העלייה השנייה) הגיע לנקודת רתיחה. רגע לפני הפיצוץ הציע ארתור רופין, ראש המשרד הארץ ישראלי, סוג של פשרה. חלק מן החלוצים (“הקומונה החדרתית”) עברו את הירדן מזרחה והחלו בניהול עצמי ושיתופי של אדמות הקרן הקיימת בכפר אום ג’וני שנקרא מעתה דגניה. “ניגשנו להקים יישוב עצמאי של פועלים עבריים על אדמת הלאום. יישוב שיתופי ללא מנצלים ומנוצלים – קומונה!”. כך הכריזו שנים עשר חברי הקבוצה (עשרה חברים ושתי חברות) ביום כ”ה בתשרי תרע”א, (28.10.1910). באדמת דגניה, שלימים הוקמה לצידה דגניה ב’, התעצב אופיו של הקיבוץ בצורתו השיתופית ביותר והמורכבת ביותר. אנשיה הנחילו לעולם ההתיישבות הציוני את רעיונות בית הילדים והקבוצה הקטנה, את שירי רחל ואת דת העבודה של א.ד. גורדון, את זיכרונות מסע המושבות של הרב קוק ועוד שורה ארוכה של אישי רוח ומעשה שהובילו את תנועת העבודה הציונית במשך שנים ארוכות. מעל הכול, הפכה דגניה לסמל ההתיישבות בעמקי הירדן והכינרת.

הם גדלו בבית הספר הריאלי בחיפה, בגימנסיה הרצליה בתל אביב ובתנועת הצופים ברחבי הארץ. המשותף לכולם היה הרצון הנחוש ליישב את הארץ ולעסוק בחקלאות. ביום כ”ה בתשרי תרפ”ט (10.10.1928) יצאה פלוגת העבודה הראשונה של בני “תנועת החוגים” (שלימים הפכה ל”מחנות העולים”) להכשרה חקלאית בחדרה. שבע שנים מאוחר יותר, לאחר שהייה במספר יישובים, התיישבה הקבוצה – שאליה הצטרפו עולים מאירופה ומעיראק – סמוך לכפר שאטה, מקומה של בית השיטה המקראית. קיבוץ בית השיטה הפך לאחד הגדולים שביישובי העמק. בין שדותיו גדלו ילדים וגרעיני הכשרה, שהקימו בתורם יישובים רבים ברחבי הארץ. רבים מבני הקיבוץ הקדישו את חייהם לביטחון המדינה, ומחיר השכול ששילם הקיבוץ במשך השנים היה כבד מנשוא. במלחמת יום הכיפורים שכל הקיבוץ אחד עשר מבניו, ושתי היצירות שנוצרו לזכר הנופלים: השיר “החיטה צומחת שוב” והמנגינה המרטיטה שחיבר יאיר רוזנבלום ל”ונתנה תוקף”, הפכו לנכס צאן ברזל של התרבות הישראלית. בית השיטה, הקיבוץ שעבר סערות וקשיים, ומתגאה בארכיון החגים הקיבוצי ובמפעל החמוצים הגדול, הוא היום קיבוץ מופרט וצומח הממשיך להפריח את אדמת העמק.

בתחילה היה החלום להתיישב באדמות הגולן. השטחים רחבי הידיים שקנה הברון רוטשילד בשדות החורן משכו אליהם את בני העלייה הראשונה מרומניה ומבולגריה, אולם הִתְאַנּוּת הטורקים להתיישבות שמה לה קץ. החלופה נמצאה בהרי הגליל, באדמות הכפר ימה. בכ”ד בתשרי תרס”ב (7.10.1901) עלו ליבנאל ראשוני המתיישבים: עשרה גברים ושתי נשים, והקימו בה את ביתם. מאוחר יותר הצטרפו אליהם בני משפחותיהם. דורות של עובדי אדמה קשוחים ומסורים גדלו במושבה. השדות מסביבה הלכו ופרחו ומושבות בת שונות הסתפחו אליה. בני יבנאל נודעו במסירותם לביטחון ישראל. רבים מהם שירתו בפלמ”ח, באצ”ל וביחידות העילית של צה”ל, תוך שהם מנצלים את חיבורם לטבע ואת היכרותם עם ערביי הסביבה. במושבה התחולל גם אחד מקרבות  הגבורה של לוחמי הלח”י נגד כוחות בריטיים עדיפים. יבנאל, עם נופיה המרהיבים וקרבתה לכינרת, התפתחה מאוד והפכה גם לאבן שואבת לתיירות המאחדת בתוכה ישן וחדש. חסידי ברסלב שהגיעו לעיר בשנות השמונים של המאה העשרים הוסיפו נופך משלהם למושבה, שהציב אתגרים וכיוונים חדשים בפני עתידה של המושבה הוותיקה.

הרב יעקב משה טולדנו נולד בטבריה למשפחה מעולי מרוקו. מגיל צעיר שילב בין גדלות בתורה, עסקנות ציבורית ופעילות אינטנסיבית למען יישוב הארץ. בין השאר, קידם את בניית השכונות החדשות בטבריה ואת ההתיישבות היהודית בפקיעין. כיהן ברבנות באי קורסיקה (שאליו גורש בידי הטורקים בעת מלחמת העולם הראשונה), בטנג’יר, במלטה ובאלכסנדריה שבמצרים. בכל מקום פעל לקידום המודעות ללימוד העברית ולהעצמת העלייה לארץ. בשנת 1942 נבחר לרבה הראשי של תל אביב, והיה בין הבולטים שבמתירי העגונות לאחר השואה. סוגיית העגונות, כמו גם נושאים הלכתיים אחרים שבהם גילה גישה מעמיקה ומקורית, באו לידי ביטוי בספר השאלות והתשובות שלו “הים הגדול” ובספרים רבים אחרים שכתב, העוסקים בנושאים הלכתיים והיסטוריים. עסק במחקר היסטורי ובהשגת כתבי יד נדירים. בין השאר, הצליח לאתר בדמשק את כתב היד של הרמב”ם לפירוש המשניות. הדגיש את גאוותו בזהותו העדתית, והצהיר כי אין לו שום כוונה “להתכופף בפני מנהגי אירופה”. בשלהי שנות החמישים נבחר לשר הדתות מטעם המפד”ל, וכיהן בתפקיד זה עד יום פטירתו בכ”ד בתשרי תשכ”א (15.10.1960)

הימים היו קשים מנשוא. מחוץ שכלה החרב, אימי השואה הלכו והתבררו, ומבית עמד הישוב היהודי על סיפה של מלחמת אחים. המחלוקת בין אנשי “ההגנה” לאצ”ל וללח”י בדבר השאלה האם להלחם בבריטים, או להמתין לקיום הבטחתם למתן עצמאות ליהודים עם תום המלחמה, הביאה לימי ה”סזון” הנוראים בהם הוסגרו לוחמי מחתרת בידי האויב. אולם, כעת תמה המחלוקת. בכ”ד בתשרי תש”ו (1.10.1945) הבין בן גוריון, כי הממשלה הבריטית החדשה אינה מתכוונת לסייע בידי העם היהודי שבע הייסורים. הוא הורה למפקדי ההגנה להתחיל ולשתף פעולה עם האצ”ל והלח”י במאבק חסר פשרות מול הבריטים, זאת  עד שיפתחו שערי הארץ ותותר עלייה יהודית. תנועת המרי העברית יצאה לדרך, פעולות קרביות מול הבריטים, הבאת אוניות מעפילים והתנגדות תקיפה לשלטון המנדט, הפכו למחזה של יום יום בארץ. הישוב היהודי עלה על הדרך שתוביל שנתיים מאוחר יותר לעצמאות ולהקמת המדינה

היריות שנשמעו מתוך חדר האמבטיה בבית משפחת אהרונסון שבזכרון־יעקב הזעיקו למקום את השומרים הטורקיים, שזעמו על כך שלא יוכלו להמשיך יותר בעינויים. שלושה ימים לאחר שירתה בעצמה, בכ”ג בתשרי תרע”ח (9.10.1917), נפטרה שרה אהרונסון מפצעיה. היא גדלה באחת ממשפחות המייסדים של זכרון־יעקב, הייתה מקורבת לאחיה אהרון, וסייעה בידו בהקמת רשת הריגול ניל”י שנועדה לזרז את הגעת הבריטים לארץ ולסייע במיגור העריצות הטורקית. במסעה חזרה לארץ מאיסטנבול שבטורקיה, לאחר שנפרדה מבעלה, נחשפה שרה למוראות טבח הארמנים, והייתה נחושה לפעול בכל כוחה נגד הטורקים. לאחר שעזב אהרון את הארץ, פיקדה שרה על המחתרת, והעבירה ידיעות חיוניות למאמץ המלחמה הבריטי. חוסר זהירות והלשנות הביאו ללכידת הרשת. שרה סירבה לגלות לחוקריה את שמות חברי הרשת והעדיפה להתאבד. העובדה שמחתרת ניל”י הייתה מזוהה עם מפלגות הימין ביישוב היהודי, הביאה להשכחת פעילותה במשך שנים רבות. העוול תוקן לאחר שנים רבות בידי דבורה עומר, שספרה “שרה גיבורת ניל”י” הפך לאחד מספרי הילדים הנפוצים ביותר בישראל, והפך את דמותה של שרה לגיבורה לאומית.

הצוקים הנישאים, הנוף המרהיב של הכינרת ועשרות הנשרים המרחפים ממעל היו הנוף שנגלה לעיניהם של שלושת הלגיונות הרומאיים שהגיעו בסתיו של שנת 67 למרגלות המבצר היהודי האחרון שנותר בגליל – העיר גמלא שבגולן. שבועות ארוכים נמשך המצור על העיר. המצוקים שהגנו עליה, חומותיה הגבוהות ואומץ ליבם של לוחמיה בראשות יוסף בן המיילדת,  שמפעם לפעם הפליאו מכותיהם במחנות הרומאים, כל אלו הקשו על כיבוש העיר. גם ההסתערות הרומאית לתוככי גמלא, לאחר שיחידת עילית רומאית הצליחה לפרוץ את חומותיה, הסתיים בהמוני רומאים הרוגים. רבים מהם נהרגו בעת נפילתם מגגות הבתים שכוסו, כנראה, בסכך לרגל חג הסוכות. בסופו של דבר, גבר הכוח הרומאי על אומץ ליבם של היהודים בכ”ג בתשרי שנת 67 לספירה. אלפים מתושביה נהרגו בידי הרומאים, נפלו לתהומות או אולי הפילו עצמם כדי למות כבני חורין. גמלא שקעה בתהום הנשייה. עם שובו של עם ישראל לרמה לאחר מלחמת ששת הימים, זוהתה גמלא ונחשפו עתיקותיה. בית הכנסת העתיק ושרידי החומות לצד המפלים והנוף המדהים השיבו לגמלא המוני מטיילים יהודיים.

שודדי ים היו הסיוט הגדול של המפליגים בים התיכון בימי הביניים. רבים מאלו שנפלו בידי השודדים,  נלקחו לעבדות ולחיי יסורים,  אולם גורלם של ארבעה חכמים יהודים שנפלו בידי השודדים היה שונה. “ארבעת השבויים” היו ארבעה מחכמי ישראל שהביאו עמהם  את תורתו של מרכז התורה הבבלי שהלך ושקע באותה תקופה, ולמזלם ולמזלנו, הובאו  במקרה בידי השודדים לנמליו השונים של הים התיכון. רבי חושיאל נפדה בידי קהילת קירואן והקים את מרכז התורה של צפון אפריקה, רבי שמריא ניצל בידי יהודי אלכסנדריה והקים את המרכז התורני של מצרים, ואילו רבי חנוך, שיום פטירתו   חל היום, כ”ג בתשרי ד’תשע”ה (1015), ואביו  רבי משה, שנמכרו ליהודי קורדובה הקימו עולם של תורה בספרד.  חלק מההיסטוריונים מפקפקים בנכונותו של הסיפור שהובא לראשונה “בספר הקבלה” שחיבר רבי אברהם בן דוד במאה השתים עשרה.  אולם, במורשת היהודית  הפך הסיפור לאות ולמופת על הרצף הניסי של מסירת התורה מדור לדור בעם  ישראל .”כי לא תשכח מפי זרעו”.

הכינוס בחדרו הקטן של יצחק בן צבי ביפו בליל שמחת תורה, כ”א בתשרי תרס”ח (20.9.1907), היה חשאי. חברי הקבוצה, צעירים בני העלייה השנייה ובראשם ישראל שוחט ואלכסנדר זייד, החליטו לפעול כדי להעביר את השמירה על המושבות החדשות לידיים יהודיות. הארגון נקרא על שמו של שמעון בר גיורא, מנהיג המרד ברומאים. סיסמת הארגון, “בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום”, נלקחה מתוך שיר “הבריונים” של יעקב כהן, שהוקדש לכבוד קנאֵי ירושלים בימי בית שני. אחרי מאמצים רבים, הצליחו חברי הקבוצה לקבל לידיהם את האחריות על השמירה במושבות הגליל, ובהמשך שינו את שם הארגון ל”השומר”. מראה השומרים הגליליים חמושים ודוהרים על סוסים, תוך שהם מחקים את מנהגי שכניהם הבדואים ולבושם, הלהיב את הנוער היהודי בגולה. אותו נוער ראה במחדשי כוח המגן העברי את תמצית היהודי החדש, ובשל כך תנועת הנוער הציונית הראשונה נקראה “השומר הצעיר”. לימים, הפכה התשתית שהקימו אנשי “השומר” לבסיס להקמת ארגון ההגנה. בדור האחרון פועל ברחבי הארץ ארגון “השומר החדש”, שאנשיו מסייעים לחקלאים להתמודד עם אתגרי ביטחון ופשיעה.