“השנה לא נזדמן לי זקן לבוש לבנים בשעה שיצאתי מקודש הקודשים, במקומו ליווה אותי זקן לבוש שחורים- כך סיפר הכהן הגדול למלוויו, במוצאי יום הכיפורים” הסימן היה ברור. שבעה ימים לאחר הרגל בכ”ט תשרי הלך לעולמו הכהן הגדול מאחיו –שמעון הצדיק, משיירי הכנסת הגדולה.
אלכסנדר הגדול ראה אותו בחלומו כמי שמנצח את מלחמותיו. השתחווה לכבודו והעניק בזכותו אוטונומיה ובטחון ליהודי ארץ ישראל. מסכת אבות נפתחת במילותיו בנות האלמוות על התורה, העבודה וגמילות החסדים שבזכותם העולם עומד. בימים בהם כיהן ככהן שרתה הברכה בארץ ובמקדש וככל הנראה לכבודו נכתב הפיוט המפורסם “מה נהדר היה כהן גדול” הנאמר בתפילות יום כיפור. שמעון הצדיק הנהיג את העם בימי המעבר מהשלטון הפרסי לשלטון היווני לפני כאלפיים ושלוש מאות שנים, ואל קברו שזוהה בשכונת שיח ג’ארח שבצפון ירושלים נוהרים רבים בכל יום לתפילה, חגיגות תספורת (חלאקה) לבני השלוש, ובעיקר ביום ההילולה שלו, היום, כ”ט תשרי.
“היהודים, ילידי מחוז אלג’יריה, מוכרזים כאזרחים צרפתיים. כל הוראה, צו, תקנה או פקודה מנוגדים – בטלים”. רבבות יהודי אלג’יריה לבשו חג עם פרסום הצו בכ”ט בתשרי תרל”א (24.10.1870) על ידי ממשלת צרפת. מאות שנים שבהן נחשבו יהודי אלג’יריה כד’ימים (בני חסות של המוסלמים) וסבלו מהשפלות ומהגבלות הסתיימו, ומעמדם מעתה אף היה גבוה משל המוסלמים, שלא זכו באזרחות הצרפתית. הצו חסר התקדים ניתן הודות לפעילותו של אדולף כרמיה, משפטן יהודי שהיה מראשי הליברלים בצרפת. כרמיה, שכיהן כשר המשפטים ופעל כל חייו למען יהודי העולם, עמד מאחורי הקמתה של חברת כל ישראל חברים (כי”ח) שפעלה לקידום מצב היהודים ולהענקת השכלה כללית לקהילות במזרח. פקודת כרמיה הביאה לזינוק במעמדם של יהודי אלג’יריה, אך בד בבד גרמה לביטול האוטונומיה היהודית בתחומים רבים ולעליה ניכרת באחוזי החילון וההתבוללות בקרב בני הקהילה. הצו עורר גם אנטישמיות רבה וקנאה מצד המוסלמים, כמו גם מצד המתיישבים הצרפתים הלא יהודים, ובימי מלחמת העולם השנייה הוא בוטל בידי ממשלת וישי.
הכעס ביישוב היהודי על גרושה של אוניית המעפילים ברכה פולד, היה רב. שלושים ושבעה בחורים וחמש בחורות, חברי גרעין ה’ של תנועת בני עקיבא, ברובם בני שמונה עשרה שעסקו בהכשרה חקלאית בקיבוץ טירת צבי, נקראו בתגובה אל הדגל. ביום כ”ח בתשרי תש”ז (23.10.1946) החליט היישוב היהודי לתת את המענה לבריטים באמצעות עליית הגרעין מטירת צבי ומביריה לנקודת התיישבות חדשה בהרי חברון. ההרים הנישאים והקרבה למעיין העניקו לישוב שהצטרף ליישובי גוש עציון את שמו. שנה וחצי בלבד נהנו תושבי עין צורים מהישיבה על אדמתם. קרבות תש”ח, המצור ונפילת הגוש הביאו לחורבן היישוב ולהליכת חבריו בשבי. לאחר תשעה חודשי שבי בעבר הירדן, שבו המתיישבים לארץ והקימו בעמל רב יישוב חדש, ושמו כשם היישוב שנפל באזור שפיר . קיבוץ עין צורים הפך לקיבוץ משגשג (שעבר לימים הפרטה) ובו מוסדות חינוך ותרבות מפוארים וענפי חקלאות, תעשיה ותיירות פורחים. עם השיבה לגוש עציון לאחר מלחמת ששת הימים, נוסד בידי גרעין של תנועת “הצופים הדתיים” , אנשי “בני עקיבא” ומתיישבים נוספים, קיבוץ ראש צורים, במקומו של עין צורים ההרוס.
היישוב היהודי בארץ היה בהלם. הדי מאורעות תרפ”ט הרצחניים עוד לא שככו, וכבר הזדרזה הממשלה הבריטית לתרגם את מסקנותיהן של ועדות החקירה שנשלחו לחקור המצב בארץ. היא הגישה לפרלמנט בלונדון “ספר לבן”, המצביע על צורך בשינוי המדיניות בארץ ישראל. “ספר הבגידה”, “הספר השחור”, אלו היו מקצת ההתבטאויות שהשמיעו מנהיגים יהודיים ברחבי העולם בשעה שנחשפו לתוכנו של המסמך שחיבר סידני ווב (הלורד פספילד) ושפורסם בכ”ח בתשרי תרצ”א (20.10.1930). בין השאר הוצהר כי מעתה תוגבל העלייה היהודית, תוגבל קניית הקרקעות בידי יהודים, ו”מועצה מחוקקת” שבה יהיה רוב לערבים תנהל את הארץ כתחליף לחזון הבית הלאומי היהודי. הפגנות ענק נערכו בארץ ובריכוזים יהודיים בעולם, והתפטרות מחאה של חיים ויצמן, נשיא התנועה הציונית שהיה מקובל מאוד על הציבוריות הבריטית, זעזעה את הממלכה. בלחץ ההפגנות ומחאות חריפות שהוגשו לפרלמנט, הודיע ראש ממשלת בריטניה מקדונלד כי מדיניות הספר לא תבוצע, וכי הבריטים ימשיכו להיות מחויבים להצהרת בלפור. היישוב היהודי חגג, אך המאבק על השגת העצמאות עוד היה רחוק מסיומו
כל לומד גמרא מכיר היטב את פירושי בעלי התוספות שעל הדף. פירושים אלו, העוסקים בעיקר ביישוב סתירות בין מקורות שונים בספרות התלמוד וההלכה, חוברו בידי תלמידיו וצאצאיו של רש”י, שפעלו בצרפת במאה האחת עשרה והשתים עשרה. בין הבולטים שב”בבעלי התוספות”, היה נינו של רש”י, רבינו יצחק מדומפיר, שנקרא ר”י הזקן (כדי לבדל בינו לביו תלמידו, רבי יצחק משאנץ, שנקרא ר”י הבחור). ר”י (יליד 1115), שהיה גדול תלמידיו של דודו, רבנו תם, כינס בישיבתו בדומפיר שבצפון צרפת עשרות רבות של תלמידי חכמים. לפי המסורת, כל אחד מהם ידע בעל פה את אחת המסכתות, וכך, בשעה שנלמדה מסכת כלשהיא, יכלו התלמידים להקשות עליה ממקורות שונים ולאחר מכן ללבן את הסתירות. היצירה התורנית שכונסה בידי ר”י ותלמידיו ל”פירוש בעלי התוספות”, פתחה אופקים חדשים בלימוד התורה, ומהווה עד היום מופת ליכולת הפשטה, עיון והעמקה בדברי הגמרא. ר”י עצמו היה גדול הדור, עסק בחיבור פיוטים וספרים במקצועות התורה השונים, וענה לשאלות שהגיעו אליו מכל רחבי העולם היהודי. נפטר בכ”ז בתשרי ד תתקמ”ו (1.10.1187)
בגיל שש עשרה עלה משה סמילנסקי הצעיר (יליד 1874) מרוסיה לעבוד את אדמת ארץ ישראל. המכתבים ששלח לחבריו שנותרו בגולה סימנו את דרכו כמי שיספר את סיפורה של הארץ ליהודי התפוצות. הוא היה מראשוני המתיישבים בחדרה ולאחר מכן ברחובות, היה ממנהיגי המושבה, ציר בקונגרס הציוני, חבר הנהגת היישוב בתקופת האימים של מלחמת העולם הראשונה, מייסד התאחדות האיכרים, יזם ואיש עסקים שגאל אדמות בנגב שעליהן הוקם לימים בין השאר היישוב כפר דרום. במקביל, כתב סמילנסקי עשרות ספרים ומאות רשימות, שבהם תיאר את ההווי המיוחד המתקיים במושבותיה הצעירות של הארץ. את כתביו חתם תכופות בשם “בן חווה”. היה מתלמידיו של אחד העם, וביקש לפעול ליצירת תרבות עברית מתחדשת השואבת ממקורות ישראל. סמילנסקי חש קרבה מיוחדת לערביי הארץ. הוא תר כל ימיו אחר דרכים להשגת השלום, ונודע בעשרות סיפוריו על “בני ערב”, שאותם חתם בשם שבו כונה בפי שכניו: “חווג’ה מוסה”. משה סמילנסקי, איש ספר וחזון, נפטר ברחובות – המושבה שהייתה לביתו – ביום כ”ז בתשרי תשי”ד (6.10.1953). על שמו הוקם היישוב ניר משה.
“מועצת הביטחון קוראת לכל הצדדים המעורבים בקרבות המתנהלים עתה להפסיק את האש ולסיים כל פעולה צבאית לאלתר…להתחיל משא ומתן בין הצדדים הנוגעים בדבר, בחסות מתאימה, במגמה לכונן שלום צודק ובר קיימא במזרח התיכון”. הדי החלטה 338 של מועצת הביטחון של האו”ם, שיצאה מניו יורק בכ”ו בתשרי תשל”ד (22.10.1973), הדהדו ברחבי העולם. הם הגיעו לשדות הקרב המרים בגולן הסורי וממערב לתעלת סואץ, שם המשיכו חיילי צה”ל במתקפת הנגד המוצלחת, שסימלה את המהפך במלחמה שנכפתה עליהם שלושה שבועות קודם לכן. הדי ההחלטה הגיעו גם לספינות האמריקאיות והסובייטיות בים התיכון, שם נערכו הצדדים להתנגשות גלובלית על רקע העימות. וגם לרבבות חיילי הארמייה השלישית המצרית, שעמדו ערב כניעה לכוחות צה”ל, ושמחו לשמוע כיצד מציל העולם את מצרים מתבוסה מוחלטת. ההדים הדהדו גם בין הטנקים המפויחים, בבתי ישראל האבלה, במחלקות גדושות הפצועים בבתי החולים, ובבתי הכלא בקהיר ובדמשק, שם עונו שבויי צה”ל, חרף כל ההסכמים. מלחמת יום הכיפורים תמה. הקרב על לקחיה ועל מורשתה רק התחיל.
מלחמת העצמאות הלכה והתקרבה לקיצה, ותוכניות בינלאומיות כאלו ואחרות איימו לפגוע בהישגי צה”ל בצפון ובדרום. כדי לקבוע עובדות בשטח, הוחלט להשיג הכרעה במערכה באזור הגליל העליון. המבצע נקרא על שמו של חירם, ידידם הלבנוני של דוד ושלמה. ארבע חטיבות וכוחות אוויר ושריון בפיקודו של משה כרמל נקראו למערכה. בליל כ”ו בתשרי תש”ט (29.10.1948) נפתח המבצע במתקפה משולבת, מכיוון צפת במזרח ומכיוון נהריה במערב, על ריכוזי “צבא ההצלה” הערבי בהרי הגליל. במהלך קרבות “מבצע חירם” השתלט צה”ל על הגליל העליון ואף על ארבעה עשר כפרים מצידו הלבנוני של הגבול. יחידות “צבא ההצלה”, שהטרידו קרוב לשנה את תושבי הצפון, עזבו את הארץ. במהלך הלחימה הלכה והתהדקה הברית עם הדרוזים תושבי הגליל, למרות קרב קשה ועתיר נפגעים שנבע מאי הבנה שהתחולל בכפר הדרוזי “ינוח”. קרוב לשלושים אלף ערבים נמלטו מבתיהם במהלך המבצע, לאחר שישים שעות קרב, הגליל עד הגבול הבינלאומי היה בידינו, והוא הלך והתמלא ביישובים יהודיים.
“בוקר טוב לך ריבונו של עולם. אני, לוי יצחק מברדיצ’ב, בא לפניך לדין תורה על עמך ישראל”. כך נפתחו רבות מהתפילות המיוחסות לרבי לוי מברדיצ’ב שבאוקראינה, איש הדור השלישי לחסידות, שנפטר בכ”ה בתשרי תק”ע (5.10.1809). אלפים רבים נהרו לבית מדרשו של רבי לוי יצחק, שבדרשותיו (שקובצו בספר “קדושת לוי”) העמיק במושגי יסוד בחסידות ובעבודת השם. רבי לוי יצחק נודע בתפילותיו, בתחינותיו ובשיחותיו הישירות עם ריבונו של עולם. הידועה שבהן, “גאט פון אברהם”, נאמרת עד היום בידי רבים במוצאי שבתות. כינויו הידוע ביותר של רבי לוי יצחק, “סנגורם של ישראל”, נבע ממנהגו להראות ולהצביע על הטוב שבכל יהודי ויהודי, גם אלו שביצעו לכאורה מעשים המנוגדים להלכה ולאורח החיים היהודי. עשרות סיפורים הממחישים את יחסו החיובי לכל יהודי בכל מצב הפכו את רבי לוי יצחק, שחתימתו נותרה בידינו, לדמות הממחישה אולי יותר מכל אחד אחר בהיסטוריה היהודית את הביטוי “הוי דן כל אדם לכף זכות”. ניגוניו הרבים הושרו במשך דורות. הידוע שבהם הוא “דו” (אתה) ובו הוא מדגיש את קרבתו לה’ בכל מצב.
ראשון לציון ונס ציונה מתווכחות ביניהן עד היום, באיזו מהמושבות הוא הונף לראשונה, חכמי ההלכה חלוקים ביניהם מה בדיוק היה צבע התכלת שהפסים אמורים לתאר, הוא הונף בכניסה לקונגרס הציוני הראשון, והתחרה בדגל האדום ובדגל שבעת הכוכבים של הרצל. מקורו של המגן דוד אינו ברור, ועלילות אנטישמיות טוענות עד היום, כי הפסים שבו מתארים את השאיפות הציוניות מהנילוס ועד הפרת, אבל אחרי הכל הוא ניצח. בכ”ה בתשרי תש”ט (20.10.1948) הכריזה מועצת המדינה כי דגלה של התנועה הציונית הוא דגלה של מדינת ישראל. ההכרזה אומצה מחדש בחוק הלאום, שהתקבל לאחרונה וקבלה מעמד חוקתי. לאורו מתחנכים, הוא נישא בגאון בשדות הקרב (וגם במגרשי הכדורגל) בעצרות העם ובין דגלי העמים. הדגל שלי הוא כחול ולבן .
