בילדותו, הוא נודע דווקא כבעל כישרונות בינוניים יחסית. אבל כוח רצון והתמדה הפכו אותו לאחד מהידועים שבגדולי התורה בעת החדשה. במשך עשרות שנים עמד הרב נפתלי צבי יהודה ברלין בראש ישיבת וולוז’ין, וחינך מאות רבות של תלמידי חכמים ושל צעירים שהפכו ברובם לחוט השדרה של הנהגת העולם הרבני, כדוגמת הרב קוק, או לדמויות בולטות בתנועה הציונית, כמו ביאליק. הנצי”ב נודע באהבתו הגדולה לארץ ישראל, הטיף לעלייה אליה, והיה בין ראשיה של “חיבת ציון”. בחיבוריו, עסק הנצי”ב בתחומים שבדרך כלל לא היו במוקד תשומת הלב התורנית, כמו תשובות מתקופת הגאונים או מדרשי הלכה תנאיים. בפירושו הפופולרי לתורה, “העמק דבר”, הרבה הנצי”ב להדגיש היבטים מוסריים ולאומיים. השלטון הרוסי הרבה להתנכל לישיבת וולוז’ין מתוך רצון לכפות על הנוער היהודי חינוך מתבולל, ובסופו של דבר בחורף תרנ”ב (1892) נסגרה הישיבה בצו השלטונות. שנה וחצי מאוחר יותר, ביום כ”ח אב תרנ”ג (10.8.1893), בהיותו בוורשה, נפטר הנצי”ב ככל הנראה משברון לב. על שמו הוקם בעמק בית שאן קיבוץ עין הנצי”ב.
בעלות הברית, שהתקדמו ממקום נחיתתן בנורמנדי לעבר פריז, שחררו ביום כ”ח באב תש”ד (17.8.1944) את מחנה דרנסי – מחנה המעצר ומרכז המשלוח הידוע לשמצה של יהודי צרפת. המחנה, שהוקם לפני המלחמה כמבנה גדול ומיוחד של שיכון ציבורי וכלל מבנה ארוך ורחב, שימש תחילה כבסיס צבאי. אולם, עם נפילת צרפת, החלו הגרמנים ואנשי ממשל וישי להשתמש בו כמרכז מעצר. כשבעים אלף איש היו עצורים בדרנסי במהלך שנות השואה, רובם המוחלט יהודים שנשלחו משם לאושוויץ ושם נספו. תנאי החיים במחנה הקטן, שגודלו היה מאתיים מטר אורך וארבעים מטר רוחב ובו היו כלואים בעת ובעונה אחת בכל פעם קרוב לארבעת אלפים אסירים, היו קשים. השומרים הצרפתיים והגרמניים התייחסו באכזריות ליהודים, ובעיקר לילדים שהופרדו מהוריהם. היהודים הכלואים ניסו לא פעם לארגן בריחה מהמחנה, ומנהרות ארוכות הוכנו לצורך כך, אך נתפסו לבסוף בידי הגרמנים, וחופריהן הוצאו להורג. היום משמש דרנסי כאתר הנצחה חשוב בצרפת. מפקד המחנה, הפושע הנאצי יוליוס ברונר, נמלט לאחר המלחמה לסוריה, שם פעל למען המשטר עד למותו בסוף שנות התשעים.
