“הונח היסוד למוסד הגדול ורב הערך אשר אליו שאפו זה מכבר – הסתדרות מורים ומומחים לענייני החינוך בארץ”. כך סיכמו בסיפוק את דיוניהם עשרות המורים שהגיעו מכל רחבי הארץ לזיכרון יעקב בה’ באלול תרס”ג (28.8.1903). הכינוס, שהיה חלק מ”הכנסייה הארצישראלית” (ניסיון, שכשל לבסוף, ליצור מוסד שייצג את כל בני “היישוב החדש” בארץ) נועד לעשות סדר במערכות החינוך בארץ, ובעיקר ליצור כוח שיילחם למען החינוך העברי. המורים, שהגדירו בהמשך את מטרותיהם “לחנך דור בריא בגופו וברוחו, אוהב עבודה ואוהב עמו וארצו”, עמדו בחזית המאבק למען הנחלת השפה העברית לבני הארץ במסגרת “מלחמת השפות”. במהלך השנים, פעלה הסתדרות המורים בקביעת תוכניות לימודים, ביצירת מסגרות הכשרה והסמכה למורים, בארגון פעילויות לאומיות ערכיות ובהוצאת ספרים וחומרי למידה. ההסתדרות עמדה גם מאחורי הנחלתו של “חג הנטיעות” בט”ו בשבט, ואף מאחורי מפעל “כוס חלב לכל תלמיד” שביקש להיטיב עם בריאות הילדים. עם הקמת המדינה ומשרד החינוך, התמקדה הסתדרות המורים בפעילות למען זכויותיהם ומעמדם של המורים, פעילות שבה היא עוסקת במידה משתנה של הצלחה עד היום.
חייהם של יהודי ליטא לא היו קלים. גזרות השלטון הרוסי יחד עם התפוררות חברתית פנימית שהלכה והתעצמה ורוחות ההשכלה והחילון שהחלו לנשוב בין בתי המדרש בעיירות, הניעו רבים מגדולי הדור לחפש דרכים חינוכיות חדשות להתמודדות עם אתגרי הדור. רבי ישראל ליפקין מסלנט (יליד 1819) הרים את הכפפה. . הוא עבר מעיר לעיר ומכפר לכפר ובישר את בשורת “תנועת המוסר”. תפיסה ולפיה על האדם ולומד התורה, במקביל ללימוד הש”ס והפוסקים להקדיש זמן ומאמצים לבירור עצמי נוקב, בשיטות שונות אותן פיתחו הוא ותלמידיו. בכל מקום אליו הגיע, דרש רבי ישראל תכונות של אמת, חמלה, אכפתיות וענווה. בספריו ובמאמריו הוא יסד תנועה רחבת היקף שקראה (בראשיתה ל”בעלי הבתים” ובהמשך לבני הישיבות) לפעול לבירור עצמי , להתגברות על יצרים ותאוות, ובעיקר לאכפתיות בין אדם לחברו. תורתו ואמרותיו של ר’ ישראל כמו “יותר קל ללמוד את כל הש”ס מלתקן מידה אחת” , “כל עוד הנר דולק אפשר לתקן”, “תדאג לרוחניות שלך ולגשמיות של חברך” נותרו לדורות. נפטר בכ”ה בשבט תרמ”ג (2.2.1883)
הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק נולד בשנת 1843 בליטא, ומגיל צעיר נודע כאחד מגדולי ישראל. במשך שנים ארוכות שימש ברבנות בעיר דווינסק ונערץ על תושביה. נודע לדורות בזכות ספרו הלמדני “אור שמח” על הרמב”ם, ויותר מכך, בשל פירושו על התורה “משך חכמה”. הפירוש, שנחשב עד היום כאחד מהפירושים היפים, המחודדים והחשובים שנכתבו על התורה בדורות האחרונים, זכה למחקרים ולציטוטים רבים. במסגרת פירושו, שילב תובנות פסיכולוגיות דקות ורעיונות מקוריים התואמים את דרך הפשט, ולא נמנע גם מלהתייחס לאירועי תקופתו. כך חזה בנבואה מצמררת, כעשור לפני עליית היטלר לשלטון, את אחריתם של מי שחשבו כי “ברלין היא ירושלים”. אף על פי שלא תמך במפורש בתנועה הציונית, כתב, לבקשת אנשי הקרן הקיימת לישראל וחברי המזרחי בעירו, כי בעקבות ועידת סן רמו והמנדט הבריטי, “סר פחד השבועות” (דברי חז”ל ולפיהם אין לבצע פעולות אקטיביות לקידום הגאולה), וכי מצווה על כל ישראל לקדם את שיבת העם לארצו. נפטר בד’ באלול ה’תרפ”ו (14.8.1926).
הרב יצחק ידידיה פרנקל נולד (1913) בפולין, ולמד בישיבותיה. מגיל צעיר היה מקורב לאדמו”רי חסידות גור, שאליהם היה מקורב גם בארץ. כיהן ברבנות בקהילות שונות בפולין, ועקב האנטישמיות הגוברת החליט לעלות לארץ. בארץ, שימש עשרות שנים כרבה של שכונת פלורנטין בתל אביב, וביתו במקום הפך למרכזה הרוחני והתרבותי של השכונה. יזם את מנהג “ההקפות השניות” במוצאי שמחת תורה בעצם ימי השואה כדי להזדהות עם קהילות ישראל בגולה, ואת מנהג אמירת שירת הים בחוף ימה של תל אביב בליל שביעי של פסח. עסק רבות בסיוע למחתרות, והיה בין אלו שפעלו למניעת מלחמת אחים לאחר אירועי אלטלנה בתש”ח. פעל רבות להנצחת השואה וחלליה, ועסק בהעברת חומרים תורניים ליהודי רוסיה שמעבר למסך הברזל. כתב ספרי הלכה ושו”ת רבים, ובהם התייחס לסוגיות שעלו בימי כהונתו ברבנות בקהילות השונות. בשנת 1973 נבחר כרבה הראשי של תל אביב, ועמד בראש ישיבה שאותה הקים בעיר. נפטר בד’ באלול תשמ”ו (8.9.1986) כשהוא מותיר אחריו משפחת רבנים מפוארת, ובראשם חתנו, הרב ישראל מאיר לאו, ונכדו הרב דוד לאו – הרבנים הראשיים לישראל.
“לפני פרעות קישינב חייתי בשיכרון גמור של התבוללות”, כתבה על עצמה רחל כצנלסון שזר, שכמו רבים מבני דורה, גדלה בבית מסורתי והלכה תחילה שבי אחר פיתויי התרבות הרוסית. בעקבות הפרעות, החליטה רחל לעלות לארץ ולהצטרף לחלוצי העלייה השנייה בגליל. לצד עבודתה בחקלאות, החלה לטפח פעילות תרבותית וספרותית בקרב חברותיה, מתוך רצון “לגלות את עולמה הפנימי של האישה העובדת”, ולסייע ביצירת הדמות של “העברייה החדשה”. רחל נישאה לזלמן רובשוב, לימים שזר, נשיאה השלישי של ישראל. היא עסקה במשך עשרות שנים בכתיבת ספרים ומאמרים ובהעברת אלפי הרצאות בארץ ובחו”ל, כדי לסייע בהשכלה של הנשים בכלל, ושל החלוצות והפועלות בארץ בפרט. מפעל חייה היה עיתון “דבר הפועלת”, עיתון הנשים הראשון בישראל, שאותו ערכה במשך עשרים וחמש שנה, תוך שהיא מבטאת בו את הקול הנשי הייחודי. חייה האישיים של שזר לא היו קלים, ודבריה על כך ש”המקור לגבורת האישה הוא מסירות הנפש שבאימהוּת”, באו גם על רקע גידול ביתה היחידה, שסבלה מתסמונת דאון. שזר, כלת פרס ישראל, נפטרה בד’ באלול תשל”ה (11.8.1975)
הרב שאר ישוב כהן נולד בירושלים (1927) לאביו, ה”נזיר הירושלמי” הרב דוד הכהן, מגדולי תלמידיו של הרב קוק, ולאימו שרה – ממייסדות תנועת “אמונה”. אביו גידל אותו עד גיל שתים עשרה כנזיר לכל דבר, וגם לאחר שבית דין התיר את נדר הנזירות אותו נדר אביו, המשיך לנהוג בחלק ממנהגי הנזירות, כמו הקפדה על צמחונות כל ימיו. למד בישיבת מרכז הרב, והיה מתלמידי הרב צבי יהודה קוק והרב הרצוג. לחם במסגרת האצ”ל וההגנה במלחמת העצמאות. נפצע קשה בקרבות ברובע היהודי, ושהה חודשים ארוכים בשבי הירדני. שירת שנים רבות בצה”ל כרב פיקודי וכרב חיל האוויר. לאחר מכן, כיהן כסגן ראש עיריית ירושלים, ובמשך קרוב לארבעה עשורים כרבה הראשי של חיפה. תרם רבות לחקר המשפט העברי וליישומו בחוקי המדינה. נודע בעמדותיו הלאומיות הנחושות למען שלמות הארץ, ובמקביל כיהן כאחראי על שיחות עם ראשי הנצרות והאסלאם מטעם הרבנות הראשית לישראל. יזם את הקמתם של מוסדות אריאל לעידוד לימוד התלמוד הירושלמי ותורת ארץ ישראל, וכתב ספרים ומאמרים בתחומי מחשבה והלכה. נפטר בג’ באלול תשע”ו (5.9.2016).
שישה עשר מלוחמי שייטת 13, בפיקודו של סגן אלוף יוסי קורקין, התקדמו בלאט לכיוון העיירה אנסריה שבין צור לצידון. היעד היה חיסול של אחד מבכירי המחבלים באזור. הפיצוץ האדיר קרע את דממת הלילה בג’ באלול תשנ”ז (5.9.1997), והביא למותם ולפציעתם הקשה של רוב הלוחמים. הלוחמים המעטים ששרדו את מטען הצד ואת פיצוצי המשנה שנגרמו בעטיו מחומרי הנפץ שהיו עם הלוחמים, הזעיקו כוחות חילוץ של השייטת ושל חיל האוויר, ואלו עסקו שעות ארוכות תחת אש תופת בחילוץ הפצועים וגופות ההרוגים. עשרה מלוחמי השייטת ורופא כוח החילוץ, מהאר דגש, נהרגו בקרב. גופתו של רב סמל איתמר אליה נשארה בשטח, והוחזרה כמה חודשים לאחר מכן בעסקת חילופי גופות עם החיזבאללה. מבצע “שירת הצפצפה”, שהפך ל”אסון השייטת”, היכה בהלם ובאבל את ישראל. ארבע ועדות חקירה ניסו להבין האם הוכן מארב מתוכנן ללוחמים. בסופו של דבר, הן הגיעו למסקנה כי ככל הנראה ידע האויב בצורה זו או אחרת על תכנון הפשיטה, והמתין ללוחמינו. לזכר הנופלים הוקמו אנדרטאות ומצפים ברחבי הארץ, ופעילויות שונות (כמו מירוצים וכדומה) נערכות לזכרם מדי שנה.
פוסק ומקובל, למדן ודרשן, צדיק ומנהיג, הוגה דעות ומכונן מפעלים לאומיים ותורניים, ממשיך המסורת ופורץ הדרך, גדול הוגי הדעות של הציונות הדתית, ומי שכונה ומכונה בפי רבבות תלמידיו ותלמידי תלמידיו: “הרב”. הרב אברהם יצחק הכהן קוק נולד בשנת ה’תרכ”ה (1865) בעיירה גריווה בלטביה. בילדותו, למד תורה אצל אביו ובישיבת וולוז’ין. עוד בהיותו רב צעיר בליטא התבלט הרב בהתמודדות מקורית ומעמיקה עם שאלות השעה, ובראיה אופטימית של המציאות, המנסה להדגים בכל מהלכי ההיסטוריה את יד הבורא. עם עלייתו לארץ והתמנותו לרבה של יפו ושל המושבות, נודע הרב ביחסו החם והאוהב להתיישבות הציונית בארץ (למרות מאפייניה החילוניים שמהם הסתייג), ובמאמריו שהציגו תפיסה חדשה ומקורית של ניתוח המציאות בדורו. לימים, הוביל הרב קוק את ייסודה של הרבנות הראשית לישראל ושל ישיבת “מרכז הרב”, והותיר אחריו כמות עצומה של כתבים שתלמידיו ממשיכים לדלות מהם תפיסות אמוניות לתקופת המודרנה והתקומה הלאומית. ביום ג’ באלול תרצ”ה (1.9.1935) נפטר הראי”ה, ונקבר בהלוויית ענק בהר הזיתים. תאריך פטירתו הפך לאורך השנים למועד שבו עוסקים תלמידיו במשנתו ובתורתו.
קריאת התורה של תפילת שחרית של שבת הייתה בעיצומה בבוקר ב’ באלול תשמ”ו (6.9.1986). עשרות המתפללים בבית הכנסת הגדול של איסטנבול “נווה שלום” לא הופתעו במיוחד מכניסתם של שני תיירים לבית הכנסת. תיירים המעוניינים לחזות בתפילה היהודית היו מחזה רגיל למדי בנווה שלום. אבל התיירים הפעם היו שונים. בשעה 9:30 שלפו שני הזרים מתיקיהם רובי סער, והחלו לרסס באש ולזרוק רימונים על המתפללים. לאחר הטבח, מצאה המשטרה במקום 102 מחסניות שבהם השתמשו הרוצחים. כל המתפללים, למעט אחד שהצליח להתחבא מתחת לאחד הספסלים ומספר נשים שנמלטו מחלון צדדי, נפגעו. הטרוריסטים, שגופותיהם לא זוהו אך ככל הנראה השתייכו לארגוני הטרור הפלשתינים, ניסו לברוח, אולם כשהבחינו בכוחות המשטרה שהוזעקו למקום, שבו לבניין והציתו אותו על יושביו ועליהם. 23 מתפללים יהודים נרצחו בטבח בבית הכנסת, שזעזע את טורקיה, את ישראל ואת העולם כולו. חמש עשרה שנים לאחר מכן, שוב היכה הטרור בבית התפילה, כאשר מכונית תופת שאותה הפעילו אנשי אל־קעידה התפוצצה בחזית הבניין בשנת 2003, והביאה למותם של עשרות עוברי אורח ובהם שישה יהודים.
אברהם מפוסרלקו נולד באוקראינה (1886), למד בישיבות ליטא והוסמך לרבנות. עקב פעילותו הסוציאליסטית הוגלה לסיביר בידי השלטונות הרוסיים, אך המשיך בפעילותו הסוציאליסטית גם בין עובדי הכפייה במקום. הצליח להימלט מסיביר תוך שימוש בדרכון מזויף על שם אברהם הרצפלד, ונותר עם שם זה כל חייו. הגיע לארץ ערב מלחמת העולם הראשונה, והיה בין פעילי היישוב בימי המצוקה הקשים של המלחמה, שבמהלכם סייע תוך סיכון עצמי רב לאסירי היישוב מקרב אנשי ניל”י והפעילים הציוניים. בימי המנדט היה מראשי מפא”י וההסתדרות, ובעיקר עמד בראש “המרכז החקלאי” במשך ארבעים שנה והיה אחראי על הקמת מאות יישובים ברחבי הארץ. הרצפלד הקפיד להגיע לעלייה לקרקע של כמעט כל יישוב, ולפצוח בשירת “שורו הביטו וראו” שהפכה לסמלו. היה חבר כנסת במשך עשרות שנים, ועם ימיו האחרונים הטיף להתיישבות בכל רחבי הארץ. יזם הקמת מוסדות רווחה ומפעלים כלכליים שונים. חתן פרס ישראל למפעל חיים. נפטר בב’ באלול תשל”ג (30.8.1973), ונטמן בבית העלמין בכינרת. על שמו היישוב “שדי אברהם” ומוסדות ורחובות ברחבי הארץ.
