ארבעים שנה כיהן הרב קלמן כהנא כרב הקיבוץ חפץ חיים. האברך הצעיר יצא מגליציה, למד בישיבות גרמניה במקביל להשגת דוקטורט מאוניברסיטת הילדברג, פעל נמרצות בארגון הנוער הדתי במדינה, עמד בקשר קבוע עם גדולי הדור (במיוחד עם החזון איש), ובהנחייתם התווה את דרכם של החקלאים הדתיים בקיום המצוות התלויות בארץ. עיסוקו החלוצי של הרב כהנא בתחום זה, כמו גם עיסוקו בתחום הנגשת ההלכה בכלל לדור הצעיר, לא הפריעו לו להיות ממנהיגיה של תנועת פועלי אגודת ישראל, לייצג ערכים של שילוב תורה, עבודה ומדע, להיות מחותמיה של מגילת העצמאות ולכהן כחבר כנסת במשך קרוב לשלושה עשורים. במסגרת עבודתו הפוליטית, היה הרב כהנא בין חברי ועדת פרומקין שפעלה להסדרת נושא החינוך בקרב העולים בשנות החמישים, ומתומכי ההתיישבות ביהודה ושומרון לאחר מלחמת ששת הימים. את שנותיו האחרונות הקדיש הרב קלמן לעיסוק מעמיק בהלכות המצוות התלויות בארץ, במסגרת בית המדרש הגבוה להלכה בהתיישבות החקלאית שבראשו עמד. הוא כתב עשרות ספרים ומאמרים בנושא. הרב קלמן נפטר בירושלים בי”א באלול תשנ”א (20.8.1991)
הצעירים שהגיעו לארץ במסגרת ארגון “החלוץ” היו נחושים לנצל את שעת הכושר של המנדט הבריטי, שנתפס כאוהד היהודים, ולהקים בארץ סוג של “קיבוץ אחד גדול” שיגשים את מטרות הציונות ברוח סוציאליסטית. באוהלי הפועלים בכביש טבריה־צמח הוחלט לצאת לדרך, ולהפעיל את העולים במתכונת צבאית התנדבותית. ביום י”א באלול תר”ף, 25.8.1920) במלאת חצי שנה לקרב תל חי, הוכרז על הקמת “גדוד העבודה”. אלפי פועלים עבריים ברחבי הארץ נשלחו על ידי ראשי הגדוד, וביניהם יצחק שדה ומנחם אלקינד, למשימות לאומיות שכללו סלילת כבישים, פעולות בנייה נרחבות במגזר הפרטי, הקמת מוסדות ציבור בתל אביב ובירושלים, הקמת יישובים ותרומה לארגון כוחות ההגנה. קופה משותפת סיפקה את צורכי החברים, ופעילויות תרבות גיבשו את הרוח המיוחדת שבפלוגות הגדוד. בשיא כוחו של הגדוד, החליטו חלק מחבריו כי הגשמה מלאה של הסוציאליזם יכולה להיות רק במולדת הקומוניזם בברית המועצות. רבים מראשי הגדוד ירדו לאוקראינה, ולימים נרצחו בידי אנשי סטלין והיטלר. במהלך השנים, לאחר מחלוקות וויכוחים, הפך הגדוד לחלק מהתנועה הקיבוצית וההסתדרות הכללית.
טקס הגשת כתב האמנה לנשיא ברית המועצות היה קצר ומרגש. השגרירה, גולדה מאיר, הראשונה מבין שגרירי ישראל הצעירה בעולם שהגישה את כתב האמנה במוסקווה בי”א באלול תש”ח (15.9.1948). עסקה בטיפוח הקשרים הדיפלומטיים והצבאיים בין המדינה הצעירה לרוסיה, שהייתה בת בריתה המפתיעה בתש”ח. אולם, לא פחות מכך, ביקשה ליצור קשר עם “יהודי הדממה” – קהילת יהדות רוסיה הנעלמת והנאלמת. בשבת הראשונה במוסקווה, הגיעה גולדה לבית הכנסת, והתקבלה בהתרגשות אדירה על ידי המתפללים. אחדים מהם ניגשו אליה בלאט בפינת הרחובות, ובירכו “שהחיינו”. כמה שבועות לאחר מכן, בראש השנה, על אף שהוזהרו במפורש בעיתונות הסובייטית שלא לעשות זאת, הציפו למעלה מחמישים אלף יהודים את הרחובות שמסביב לבית הכנסת הגדול במוסקווה וביקשו רק לחזות בשגרירה הישראלית הראשונה. צעקות “נאש גולדה” (גולדה שלנו) ו”אל תשכחו אותנו” שפרצו מקהל הרבבות, נענו בקריאתה של גולדה: “תודה שנשארתם יהודים”. למרות הדיכוי הנורא ומסע האנטישמיות שפרץ מייד לאחר האירוע בראש השנה, הגחלת של יהדות רוסיה עדיין לחשה. גלי העלייה הגדולים של המשך המאה העשרים יוכיחו שהלהבה היהודית עוד תשוב ותתפרץ.
רוחה של צפת, שממנה הגיע אביו לליטא לאחר שבני משפחתו נספו בה ברעידת האדמה הגדולה; ממלכת התורה בליטא, שהייתה באותם ימים בשיא כוחה; וגם רוחות ההשכלה, שממנה למד לקחת את החיוב ואת המועיל ולהתרחק מהפסול והאסור. כל אלו, עיצבו את אופיו של הרב יעקב ריינס, שנולד בשנת 1840. תלמיד חכם עצום, מקורי בחדשנותו, מעצב שיטות לימוד חדשות ומורכבות. נודע לדורות בשתי בשורות שאותן הביא לדורו. הראשונה: ישיבה ראשונה מסוגה, ששילבה לימודי קודש וחול. הישיבה נכשלה בתחילה, אך לאחר מכן פרחה ושגשגה בעיר לידא, עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. השנייה: הקמתה מחדש של תנועת “המזרחי” (לאחר הניסיון הראשון שנעשה בסוף המאה הי”ט בידי הרב שמואל מוהליבר) – ראשיתה של הציונות הדתית הממוסדת. הרב ריינס הקים את התנועה והנהיג אותה, תוך שהוא כורת ברית היסטורית עם הרצל ועם הציונות החילונית. ביסס בספרים ובמאמרים רבים את האידיאולוגיה שלה, ולא נרתע ממתקפות רבות על שיטתו, מימין ומשמאל. נפטר בי’ באלול תרע”ה (20.8.1915). לימים, נקרא המושב הראשון של “הפועל המזרחי” שבעמק יזרעאל על שמו – “שדה יעקב”.
האווירה הייתה אופטימית. זמן קצר לאחר אימי מלחמת העולם השנייה, עדיין האמינו רבים כי הארגון החדש, שהוקם שנתיים קודם לכן בסן פרנסיסקו, יביא שלום ואחדות לאנושות. טקס הנחת אבן הפינה למטה הקבע של האומות המאוחדות נערך ביום י’ באלול תש”ח (1.9.1948) במנהטן שבניו יורק, במתחם רחב ידים שנתרם לשם כך בידי המיליונר ג’ון רוקפלר. ארבע שנים לאחר מכן, כבר עמד המתחם המפואר על תילו. שורת דגלי האומות שבכניסה לבניין, שמולה חקוקים מילותיו בנות האלמוות של ישעיהו (ב): “לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”, מקדמת את פני הבאים למבנה. מרכזי סוכנויות האו”ם, בניין העצרת הכללית ובניין מועצת הביטחון מעוטרים ביצירות אומנות רבות המבטאות בדרך כלל את השאיפה לשלום, לחירות, לשגשוג ולצדק. חדרים שונים במבנה נתרמו בידי מדינות שונות המציגות את מורשתם, ובין השאר מכיל המבנה תערוכת קבע לזכר השואה. מדי סתיו מתכנסים בבניין נציגי כל מדינות העולם לאספות שנתיות המנסות לקדם את שלום העולם, לא תמיד בהצלחה… נבואת ישעיהו עדיין ממתינה למימוש
זיגמונד פרויד נולד בגליציה (6.5.1856) למשפחה יהודית מסורתית. כנער, עבר לווינה, ושם עבר תהליך מהיר של חילון והתקרבות לתרבות האירופית. במסגרת לימודיו ועבודתו כרופא, החל פרויד להתמחות במערכות העצבים ובבעיות הנפש, ופיתח את ה”פסיכו־אנליזה” (“תורת המעמקים”), המשמשת עד היום כבסיס לרוב התיאוריות הפסיכולוגיות המודרניות. במסגרת תפיסתו, טען פרויד כי מעשי האדם נובעים ברובם מאירועים ומתהליכים הנמצאים בתת־המודע שלו ומשפיעים על הכרעותיו ועל נטיותיו. תת־מודע זה בא לידי ביטוי תכופות בפליטות פה (“פרוידיאניות”) ובחלומות. תורתו של פרויד נפוצה בעולם, והתהילה שהוא זכה לה הצילה אותו מידיהם של הנאצים לאחר כיבוש אוסטריה, כאשר קצין גרמני ממעריציו סייע בידו להימלט לבריטניה. במקביל, שיטתו של פרויד זכתה, וזוכה עד היום, לביקורת נוקבת של פסיכולוגים ושל הוגי דעות. לטענתם, כוחות אחרים, חיוביים יותר מתת־המודע הבעייתי בדרך כלל, הם אלו שמנחים את חייו של האדם. פרויד התנכר לדת היהודית וראה בציונות חלום חסר סיכוי. אולם יחד עם זה, היה גאה במוצאו וכתב רבות על תרומתם של היהודים לתרבות האנושית.נפטר בלונדון בי’ באלול תרצ”ט (23.9.1939)
האורחים הרבים שהתכנסו באחד מבנייני מגרש הרוסים בירושלים, היו נרגשים. בבניין זה נערך ביום י’ באלול תש”ח (14.9.1948) טקס הפתיחה של בית המשפט העליון של מדינת ישראל. חמשת השופטים שנבחרו בהצבעה חשאית בידי הממשלה, ובראשם עורך הדין משה זמורה שנבחר לנשיא בית המשפט, ישבו במקומותיהם. זמורה דיבר על הזכות שניתנה לו לחנוך את בית המשפט ואמר ש”זכות זו גדולה עד מאוד, והאחריות הכרוכה בה עוד גדולה ממנה”. כאז כן היום, מינוי השופטים היה כרוך בסערות ובהתלבטויות. כך מונה השופט שניאור זלמן חשין לתפקידו רק לאחר שהצליח לשכנע את בן גוריון כי ה”אשמה” שהוטחה בו בדבר אהדה לאצ”ל הייתה אשמת שווא. סערה אחרת עורר מינויו של פרופ’ שמחה אסף, רב ומלומד דגול בתחומי המשפט העברי, שבשל העובדה שחסרה לו השכלה משפטית פורמלית, הוגדר “כמשפטאי מובהק”, והגדרה זו אפשרה את מינויו. בעשרות השנים שחלפו, שינה בית המשפט את מקומו, עורר דיון ציבורי נוקב בשאלת מעמדו וסמכותו, עמד במוקד סערות רבות שפקדו ופוקדות את החברה הישראלית, והיה ממעצבי דמותה של המדינה ושל החברה.
העולם היה אחוז אימה. המגפה המסתורית, אשר לימים התבררה כמגפת דבר או אבעבועות שחורות, נראתה כמגפה שאינה ניתנת לעצירה. מסין התפשט “המוות השחור” למזרח התיכון ולאירופה, שבה נפטרו תוך שנתיים כשליש מהאוכלוסייה כתוצאה מהמגפה. הרופאים והמומחים היו אובדי עצות. המון מוסת מצא הסבר פשוט למגפה: יהודי אירופה הואשמו בקשר עולמי, שבמסגרתו נטען כי הרעילו את בארות המים כדי לפגוע בנוצרים. שמועות על כך שיהודים נפגעו מעט פחות משכניהם (מה שככל הנראה לא היה מדויק) כהיוו לכאורה הוכחה לכך שידם במעל. קריאתם של המלכים ושל האפיפיור שלא לפגוע ביהודים לא הועילה. בכל רחבי אירופה נרצחו אלפי יהודים במיתות אכזריות, וקהילות בנות מאות שנים נחרבו. האירועים הגיעו לשיא בעיר מיינץ (מגנצא) שבגרמניה בט’ באלול הקי”ט (2.8.1344). היהודים אחזו בנשק ופגעו ברבים מהפורעים, אך לא יכלו בסופו של דבר לעמוד מול ההמון. ששת אלפים מיהודי העיר נרצחו, והנותרים נמלטו מזרחה, אל הקהילות שהחלו לפרוח בערבות פולין, שסבלה פחות מהמגפה. יהדות מערב אירופה לעולם לא חזרה עוד למעמדה בימים שלפני המגפה השחורה.
רבי צדוק הכהן (רבינוביץ) מלובלין נולד (1823) למשפחת רבנים ממתנגדי החסידות. נודע כעילוי, שעתידו כאחד מגדולי הדור הובטח. חששות שווא שהביאו למשבר משפחתי גרמו לו להיפגש עם מנהיגי החסידות. הוא הפך לתלמידו של הרבי מאיז’ביצא, ובהמשך, לאחד מגדולי האדמו”רים, שהערצת חסידיו אליו לא ידעה גבול. הרב צדוק כתב עשרות ספרים בתחומי ההלכה, ובעיקר בתחומי מחשבת החסידות. בספריו, עסק בהיבטים שונים של התורה שבעל פה, ובהבדל שבין ישראל לעמים. כתב גם על אופיים של חגי ישראל, ועל הרעיונות העומדים מאחורי תוכניהם – שאלת התשובה, תורת עובד האלוקים ויכולת האדם להשפיע על גורל העולם, ועל נושאים רבים נוספים. ר’ צדוק החזיק בביתו ספרייה ענקית של כתבי יד של יצירות תורניות שונות, ונודע כאחד המומחים הגדולים לאמינות ולבירור תוקפם של כתבי יד שונים. ספרייתו, כמו גם רבים מכתבי היד שלו שלא הוצאו לאור (בהם גם חיבורים בתחומי מתמטיקה ואסטרונומיה), עלו באש בימי מלחמת העולם הראשונה. נפטר בט’ באלול תר”ס (3.9.1900). ספריו נפוצים בעולם התורה על כל גווניו, וזוכים למהדורות חדשות ולפירושים רבים.
ציון חיון נולדה בירושלים (1928) למשפחת עולים ממרוקו. בגיל צעיר יצאה לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה. ידיעותיה באנגלית אפשרו לה לעבוד במטה הבולשת הבריטית והיא ניצלה עובדה זו כדי להעביר ידיעות חיוניות למפקדיה ב”הגנה”. עם תחילת מלחמת העצמאות דחתה הצעה ממעבידיה הבריטיים לעבור עימם לקפריסין והחלה לשרת ביחידת שפ”ן (שירות פענוח נסתרות) – היחידה שהיוותה לימים את הבסיס ליחידה 8200 הידועה. יחד עם חבריה, סיפקה מידע מודיעיני איכותי על תנועות הבריטים והכוחות הערביים בעיר. בליל ח’ באלול תש”ח (11.9.1948) יצאה מבסיסה במחנה שנלר כדי לפגוש את חברהּ, דוד מינץ. מינץ נולד גם הוא בירושלים (1923) ועבד מגיל צעיר לפרנסת משפחתו. הרצון לנקום את מות אביו, שנרצח במאורעות תרצ”ח, הביא אותו להצטרף ללוחמי הלח”י ולהשתתף בפעולות רבות בימי המנדט והמלחמה. דוד וציון ביקשו להתראות לפני ירידתה הצפויה של ציון לנגב, לאחר שנענתה בקשתה להצטרף ללוחמים בשטח. פגז ירדני הביא למותם של השניים, ורק למוחרת נמצאו גופותיהם. הם נטמנו תחילה בבית העלמין הזמני בשייח’ באדר, ולאחר מכן בהר הרצל.
