הרב יהודה עמיטל (קליין במקור) נולד בשנת 1924 בטרנסילבניה ולמד בישיבותיה. חווה את אימי השואה במחנות כפייה והעפיל ארצה מיד לאחריה. במקביל ללימודיו בישיבת חברון, שירת בהגנה ובצה”ל הצעיר. כר”מ בישיבת הדרום ברחובות, היה מהוגי רעיון ישיבות ההסדר, ואחרי מלחמת ששת הימים נקרא להקים את ישיבת “הר עציון” שבאלון שבות, ובראשה עמד עד יום פטירתו בכ”ז בתמוז תש”ע (9.7.2010). בענוותנותו, הזמין הרב עמיטל את הרב ליכטנשטיין, מגדולי התורה שבארה”ב, לכהן לצידו בתפקיד זה. תחת הנהגתו, הפכה הישיבה לאחד המוסדות החשובים בתחום לימוד התורה בעולם היהודי, ואלפים מתלמידיו ממשיכים את דרכו באהבת התורה, במעורבות ובעשייה בכל תחומי החיים ובאכפתיות לעוולות חברתיות ולאומיות. בספרו “המעלות ממעמקים” הציע לציבור הנבוך לאחר מלחמת יום כיפור חזון ותקווה, ומאוחר יותר החל לעסוק בפעילות ציבורית שבמסגרתה הקים את מפלגת “מֵמד” וכיהן כשר. על אף שעמדותיו המדיניות לא היו מקובלות על רוב הציבור הדתי לאומי, זכה הרב עמיטל להוקרה מכל חלקי ציבור זה בזכות אישיותו, בזכות מסירותו לתורה ולדרך ארץ ובזכות דרכו החינוכית.
“שמוליק של זהרה וזהרה של שמוליק” היו הזוג שסיפור אהבתם הטרגי הפך לסמל למסירות ולהקרבה של דור תש”ח. שמוליק קופמן היה עילוי שכולם ציפו לו גדולות במוסדות האקדמיים ברחבי העולם. במסגרת שירותו בפלמ”ח, פגש שמוליק את זהרה לביָטוב, ילידת קריית ענבים. האהבה ביניהם שהונצחה בסדרת מכתבים מרגשת שיצאו לאור לאחר מותם, הביאה במהרה לאירוסין. אולם, ביום שבו התכוון שמוליק להשתחרר מהפלמ”ח הוא נהרג בתאונת רימון. זהרה השבורה ניסתה לשקם את חייה, והחלה ללמוד רפואה בארצות הברית. עם פרוץ קרבות מלחמת העצמאות, נטשה את הלימודים, עברה קורס טיס מזורז שנוהל בפילדלפיה מטעם ההגנה ומיהרה לארץ. כאן, שירתה כטייסת תובלה ששמרה על הקשר עם ירושלים ועם יישובי הנגב הנצורים. קשר אהבה חדש שיצרה זהרה עם חברה לטיס, אמנון ברמן, הסתיים כאשר מטוסו הופל בידי אויב. ביום כ”ז בתמוז תש”ח (3.8.1948) התרסק מטוסה של זהרה בעת המראה משדה תעופה בירושלים. סיפור חייה הונצח בסדרת ספרים ומחזות, בראשם רב המכר “לאהוב עד מוות” שכתבה דבורה עומר על סיפורם של בני הזוג.
אנדרה היידו נולד בהונגריה (1938) שרד את ימי השואה והמרד ההונגרי, היגר לפריס ומשם לטוניס ולארץ. מגיל צעיר מאוד עסק במוסיקה ובגיל ארבע עשרה חיבר בעצמו אופרה ובמקביל למד מגדולי המוסיקאים בהונגריה וצרפת. זמן רב הקדיש היידו לחקר המוסיקה הצוענית ואף חי תקופה ארוכה בין צועני הונגריה. בעת שהותו באי ג’רבה שבתוניס שם עסק בחקר המוסיקה ובהוראתה החליט לקיים מצוות והקדיש את חייו לעולמה של המוסיקה היוצאת לדבריו מתוך דפי המשנה, התנ”ך והגמרא ומתוך המסורות של עדות ישראל השונות. בארץ עסק היידו בחיבור יצירות ששילבו בין המורשת היהודית לתרבות העולמית, בהוראת מוסיקה באוניברסיטאות השונות, בחקר תולדות המוסיקה היהודית ובגידול דורות צעירים של מוסיקאים מוכשרים ביניהם האחים רזאל, יוני רכטר ושם טוב לוי. גם בהיותו פרופסור בעל שם עולמי וחתן פרס ישראל לחקר המוסיקלוגיה, פעל היידו לטיפוח החינוך המוסיקלי בגני הילדים, בי הספר ומוסדות ההשכלה הגבוהה תוך שהוא מחבר תכופות יצירות משותפות עם תלמידיו מגילאי שמונה ועד שמונים. נפטר בכו תמוז תשע”ו (1.7.2016)
הרי הגליל התחתון בערו בחומו של חודש תמוז, ואלפי הסוסים של צבא הצלבנים תרו אחר טיפות מים בשיא השרב. את מסעו של טור הצבא הצלבני שיצא מציפורי במגמה להגיע אל טבריה הנצורה, התקיפו כבר כמה שעות כוחות רגליים ופרשים של הצבא המוסלמי המאוחד בפיקודו של צאלח א־דין. בבוקר כ”ו בתמוז ד’תתקמ”ח (4.7.1187) החליטו הצלבנים לנוע לעבר המעיינות שליד הרמה שעליה שולטות הפסגות של הר קרני חיטין. החלטה זו הייתה עוד טעות בשרשרת הטעויות של הצבא הצלבני, שכוחותיו יצאו לקרב מפוזרים ומפוצלים, כאשר כוח אחד איננו מקבל את מרותו של רעהו. אל מול הצלבנים המפוצלים, פעלו אלפי חייליו של צאלח א־דין – רבים יותר, מאמינים יותר ובעיקר מלוכדים יותר נגד האתגר הצלבני. הקרב התלקח במהירות ובסיומו הושמד כמעט כל הצבא הצלבני. מאה שנות שלטון צלבני בארץ ישראל הסתיימו, ותקופת השלטון המוסלמי־איובי בארץ ישראל החלה. שמונה מאות שנים אחר הקרב הנורא, נותרו משחקי שחזור ספורטיביים שבהם אבירים נוצריים ומוסלמיים לוחמים, לכאורה, זה בזה בצילו של דגל ישראל.
