הבעיה המרכזית שהטרידה את מפקדי העיר ירושלים עם תחילת מלחמת ששת הימים, הייתה החשש שמא הירדנים ינסו להשתלט על המובלעת הישראלית המנותקת בהר הצופים. היה צורך חיוני לפרוץ את הדרך אל ההר דרך שכונותיה הצפוניות של הבירה, וחטיבת המילואים של הצנחנים נשלחה לקרב. ללוחמים לא היה מידע מלא על כך שסמוך לקו הגבול העירוני הוקם מוצב מבוצר ובו פלוגה של הלגיון הירדני, שלוחמיה היו נכונים להילחם עד מוות. ההסתערות הראשונה של אחת הפלוגות בשעות הלילה המאוחרות, אור לכ”ז באייר תשכ”ז (6.6.1967), נתקלה בתעלות הקשר הצרות ובאש תופת. פלוגות אחרות שהוזעקו לסייע, לחמו כל הלילה בתעלות מפותלות, בבונקרים מבוצרים ובקושי עצום לפנות פצועים. חמישה עשר לוחמים זכו בעיטורים על חלקם בקרב “גבעת התחמושת”, ובראשם איתן נאוה הי”ד, שהצליח לאתר את מקורות הירי ולאפשר התקדמות עד שנפל. שלושים ושישה לוחמים נפלו בקרב לפני שנפלה הגבעה ונפתחה הדרך לשחרור העיר. שירו של יורם טהרלב הנציח את מורשתם לדורות, וגבעת התחמושת הפכה לאתר ההנצחה הלאומי למלחמת ששת הימים.
ההכנות נמשכו חמש שנים. הן כללו מבצעים הֵרואיים להשגת מודיעין מדויק, פיתוח מתוחכם של נשק ושל תחמושת, תכנון מפורט שעודכן פעם אחר פעם, ואין סוף אימונים. המציאות שבמסגרתה עמדו המצרים בכל רגע לתקוף את ישראל, או למצער לחנוק את כלכלתה בעקבות גיוס המילואים הממושך, חייבה הכרעה מהירה. ההימור היה אדיר. שנים עשר מטוסים בלבד הושארו להגנת שמי המדינה, בעוד כל השאר יצאו לקרב. ההוראות היו חד משמעיות: דממת אלחוט מוחלטת, שלא תופר גם אם מטוס מתרסק. הניסים, שכללו את אי ההתראה של המכ”מים הירדניים שאתרו את המתקפה, ואת טיסת המטכ”ל המצרי בשמי סיני בעת המתקפה שמנעה אש נגד מטוסים, היו עצומים. ההפתעה וההצלחה היו מעבר לכל הציפיות: אחד עשר שדות תעופה מצריים הושמדו כבר בגל התקיפות הראשון, ועד סוף היום הראשון ל”מבצע מוקד”, כ”ו באייר תשכ”ז (5.6.1967), הושמדו שבעים אחוז ממטוסי חילות האוויר המצריים. ההצלחה המזהירה, שעלתה גם במחיר יקר של הרוגים ושבויים, אפשרה את ניצחונם הגדול של כוחות הקרקע במלחמת ששת הימים.
ההמונים הרואים בספרו “מסילת ישרים” את החשוב שבספרי המוסר; המקובלים מימיו ועד ימינו הלומדים את ספריו ומעמיקים בהגותו; שוחרי הספרות העברית המתחדשת שנהנו ממחזותיו. דמותו של רבי משה חיים לוצאטו (הרמח”ל) מצאה מקום בלבבותיהם של כמעט כל חלקי העם היהודי. הוא נולד בפדובה שבאיטליה (1707), ונודע מגיל צעיר כעילוי בנגלה ובנסתר, כמו גם בחוכמות כלליות. הצטרף לחבורה שכינתה את עצמה בשם “מבקשי ה'”, והפך לרב ידוע שהמונים צבאו על פתחו. כתביו הקבליים והשמועות על התגלויות שאותן חווה, עוררו חשד בקרב חלק מההנהגה הרבנית באירופה, והוא הואשם בשבתאות. למרות הכחשותיו, נאלץ להשמיד חלק מכתביו ולִגלות מאיטליה לאמסטרדם, שם חיבר את ספריו הידועים ביותר: “מסילת ישרים” ו”דרך ה'”. משפט הפתיחה לספר מסילת ישרים, “החיבור הזה לא חברתיו ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פרסום גדול”, הפך לאחד הידועים בספרות המוסר היהודית. באחרית ימיו עלה לארץ ישראל. נפטר בעכו בשעת מגפה, יחד עם אשתו ובנו, בכ”ו באייר התק”ו (16.5.1746).
לוחמי הפלמ”ח המשיכו בדרכם המפרכת בנחלי מדבר יהודה, תוך שהם נמלטים מחיפושיהם של הבריטים, שהיו נחושים ללכוד את הכוח שפוצץ את גשר אלנבי יממה קודם לכן. את הלוחמים הוביל, כדרכו בנחת, מפקד הפלוגה “כידוני”, חיים בר־לב, שזכה לכינויו לאחר שכידון של חניך פגע בו בעת אימונים. הדיבור השקול, הרגוע והאיטי אפיינו את בר־לב גם בהמשך הקריירה הצבאית המפוארת שלו. הוא הוביל את חייליו לניצחון בחזית הדרום במלחמת העצמאות ובמבצע סיני. ערב מלחמת ששת הימים, הצהיר, בנחת כדרכו, כי הוא בטוח שצה”ל יכה את אויביו “חזק, מהר ובאופן אלגנטי”. אִמרה זו עודדה מאוד את הציבור ערב פרוץ הקרבות. בר־לב מונה לרמטכ”ל בשנת 1968, הוביל את צה”ל בימים הסוערים של מלחמת ההתשה, ועמד מאחורי הקמתו (השגויה למפרע) של קו בר־לב. במלחמת יום כיפור מונה במינוי חרום לראש חזית הדרום, והצליח להשליט סדר ואופטימיות בקרב אנשי הפיקוד שהיו מצויים בתחושת פאניקה בימי המלחמה הראשונים. בר־לב כיהן כחבר כנסת, כשר וכשגריר, ונפטר בכ”ו באייר תשנ”ד (7.5.1994)
חיל המשלוח העיראקי שהתרכז בצפון השומרון זמן קצר לאחר הקמת המדינה הדאיג מאוד את מפקדי צה”ל. החשש מפני כוחות עיראקיים שיפרצו מאזור ג’נין, יחברו עם ערביי נצרת וישתלטו על עמק יזרעאל, או גרוע מכך – חשש מפני פלישה לאזור נתניה שתבתר את מישור החוף בימים הקשים ביותר של הלחימה בדרום ובמרכז, הניע את המטה הכללי להורות על פריצה לג’נין כחלק ממתקפה כללית על השומרון. במסגרת מבצע יצחק פעלו כוחות מחטיבות גולני וכרמלי בגבעות שמצפון לעיר ובליל כ”ה באייר תש”ח (3.6.1948) פרצו לעיר והשתלטו על רובה. מחסור במודיעין ובציוד, כישלון הניסיון לחסום את הכבישים המובילים לעיר ומתקפת נגד עיראקית הביאו לנסיגה ישראלית לא מסודרת. כחמישים לוחמים נפלו בקרב, גופותיהם של רבים נותרו מאחור והובאו לקבורה רק לאחר המלחמה. למרות הכישלון, סיכלה המתקפה את תוכניות העיראקים לפריצה צפונה ומערבה, והעניקה מרווח נשימה לכוחות צה”ל שלחמו באותה עת בגזרות אחרות. העיר ג’נין שבה והייתה לזירת לחימה גם במלחמת ששת הימים וגם בימי מבצע חומת מגן.
כיכרות לונדון היו מלאות בהמון אדם שנופף בהתלהבות לזוג המלכותי ולוינסטון צ’רצ’יל, שסימן את סימן ה”וי” שלו כאות לניצחון. בניו יורק רקדו המונים ברחובות השׂדרה החמישית, ואילו על אדמת גרמניה הכבושה הסתיימו בכ”ה באייר תש”ה (8.5.1945) הטקסים של “יום הנצחון “, שבהם נכנעו אחרוני הגנרלים הגרמניים לקציני בעלות הברית. על רקע הידיעות הראשונות על מחנות ההשמדה, ותוך שהוא מתחיל לקלוט את היקפי השואה והאסון שפקד את העם היהודי, כתב בן גוריון שהסתובב בין החוגגים בלונדון כי “יום הניצחון עצוב, עצוב מאוד”. מפקדי הצבא האדום, שנשאו בעיקר הנטל של הניצחון, לא היו שבעי רצון מכך שטקס הכניעה נערך במטהו של גנרל אייזנהאואר האמריקאי, ודרשו מהגרמנים להיכנע גם לפני מפקדי הצבא האדום בברלין. יום הניצחון ברוסיה מצוין בשל כך ב9.5, והוא החשוב שבחגים הלאומיים של המדינה עד היום. שש השנים של הגדולה והקשה שבמלחמות הסתיימו, והרוע הנאצי מוגר מעל פני האדמה. כמה חודשים לאחר מכן יכריעו פצצות האטום גם את צבא יפן, והעולם יצא לעידן חדש של תקווה לשלום.
בקרב חבורת הנכבדים היהודיים שהתכנסה בביתו של קרל נטר בפריז ביום כ”ה באייר תר”כ (17.5.1860) רווחה התחושה כי הם, כשאר יהודי צרפת בשיא ימי האמנציפציה, הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה. כעת חשו הנאספים שמוטלת עליהם החובה לדאוג לאחיהם ברחבי העולם היהודי, ברוח האִמרה העתיקה, שהפכה גם לשמה של הקבוצה, “כל ישראל חברים”. (אליאנס) אנשי כי”ח החלו לפעול נגד רדיפות היהודים ברחבי העולם, תוך שהם מנצלים את קשריהם ואת מעמדם בצרפת, ומפעילים לחצים דיפלומטיים וכלכליים שונים. במקביל, החלו פעילי כי”ח בהקמת רשת חינוך רחבת היקף, שפעלה בעיקר בקרב קהילות ישראל בארצות המזרח, ובה נחשפו במהלך השנים קרוב למיליון ילדים יהודיים לתרבות הצרפתית ולהשכלה המודרנית. אנשי כי”ח לא פעלו בדרך כלל כסוכני חילון, אולם לעיתים גרמו להתרחקותם של ילדים יהודיים מהמסורת. סוגיה זו גרמה, לא פעם, למחלוקות קשות בקרב הקהילות היהודיות. אנשי כי”ח פעלו גם בארץ ישראל ועמדו מאחורי הקמת “מקווה ישראל” ומוסדות נוספים. גם כיום, פועלת כי”ח ברחבי העולם בתחום החינוך, בטיפוח מורשת יהדות המזרח ובסוגיות של צדק חברתי.
יעקב כץ נולד למשפחה אורתודוקסית בהונגריה (1904) ולמד בישיבותיה. מגיל צעיר החל בכתיבה והזדהה עם עמדות ציוניות ודתיות ברוח “הניאו אורתודוקסיה”. את עבודת הדוקטורט שלו עוד הספיק להשלים בגרמניה, זמן קצר לאחר עליית הנאצים, ומייד עלה לארץ. כאן, עבד כמורה וכמחבר ספרי לימוד בהיסטוריה שהיו בשימוש שנים רבות. כץ היה מחלוצי המחקר של תחומים היסטוריים על פי כלים לניתוח חברתי, וככזה, הפנה את תשומת הלב המחקרית לקבוצות ולזרמים שבדרך כלל לא עמדו במוקד תשומת הלב של ההיסטוריונים. כיהן כפרופסור דיקן וכרקטור באוניברסיטה העברית בירושלים במשך שנים רבות, וספריו, שהידוע שבהם היה “מסורת במשבר”, זכו לתהודה עולמית. כץ גידל רבים מההיסטוריונים הפועלים בישראל עד היום, וטען כי “המצבה הטובה ביותר לאדם היא ספריו”. הוא לא פסק מלחקור ולכתוב כמעט עד יום מותו בכ”ד באייר תשנ”ח (20.5.1998). מחקריו, שעסקו בקבוצות הדתיות השונות בעם היהודי, בשורשי הציונות, בהבנת האנטישמיות ובנושאים רבים נוספים, זיכו אותו בהוקרה מצד כל מוסדות המחקר הגדולים בעולם, ובפרסים רבים ובהם פרס ישראל.
על סיפונה של טיסה 571 של חברת “סבנה” מבריסל לישראל היו כמאה נוסעים. ארבעת המחבלים, חברי ארגון “ספטמבר השחור”, שהתפרצו לתא הטייס בכ”ד באייר תשל”ב (8.5.1972) הפתיעו את הצוות ואת הנוסעים. האיום בשימוש ברימונים ובחגורות הנפץ שנשאו שני המחבלים ושתי המחבלות אילץ את הטייס לנחות בנמל התעופה בלוד, והמטוס הוקף מיד בכוחות צבא. קרוב ליממה נמשך משא ומתן מורט עצבים בין נציגי הממשלה שישבו במגדל הפיקוח, לבין המחבלים שדרשו את שחרור חבריהם מבתי הכלא בישראל. בחשאי, דאגו לוחמי צה”ל לחבל במטוס כדי למנוע את המראתו ולהתכונן לפריצה. קפטן המטוס העביר ברמיזה מידע על המחבלים ועל ציודם. בשעה ארבע אחרי הצוהריים יצא לדרך מבצע “איזוטופ”. לוחמי סיירת מטכ”ל, לבושים בסרבלים לבנים כטכנאים, התקרבו למטוס תוך הודעה למחבלים כי כוונתם לספק מזון ולתקן את צמיגיו. תוך דקה מרגע הכניסה למטוס נהרגו שני המחבלים ונעצרו שתי המחבלות. מפקד הפעולה היה אהוד ברק, ובנימין נתניהו היה בין לוחמי הסיירת שנפצעו קל. בחילופי האש נהרגה מרי אנדרסון, אחת מבנות הערובה. מטוס סבנה שוחרר.
שנים ארוכות כיהן הרב דוד הכהן סקאלי כראש בתי הדין של העיר אוראן באלג’יריה. לצד עיסוקו בש”ס ובפוסקים, בפרשנות המקרא ובענייני זוהר וקבלה, לא נמנע הרב סקאלי מלחוות את דעתו על עניני השעה. הרב סקאלי ראה בציונות את תחילתו של תהליך הגאולה. בתיאוריו האופטימיים כתב: “בזמננו זה, הקב”ה מאיר ובא לישראל עמו, יעקב חבל נחלתו. כי חביבין ישראל לפני המקום ולפני כל המלכים מלכי ארץ…והסכימו לתת להם נחלתם, ארצנו הקדושה, וכבר נתאחזו בה”. בכ”ד באייר תש”ט (23.5.1949) נפטר הרב סקאלי. מעט לפני פטירתו, העביר את השופר האישי שלו לחתנו, הרב דוד אבן כליפא, בשעה שזה יצא בדרכו לארץ ישראל. בארץ, העביר הרב כליפא את השופר לידיו של הרב הנזיר, רבי דוד הכהן, ולאחר גלגולים שונים ומשונים, ביום כ”ח באייר תשכ”ז, נטל הרב שלמה גורן את השופר מבית הנזיר והשמיע בו את תקיעת השופר המפורסמת ברחבת הכותל עם שחרורו. המעגל שהחל עם תקוותיו של הרב סקאלי בבתי המדרש שלחופי אלג’יריה לגאולה ולתקומה לאומית, נסגר.