שלוש וחצי לפנות בוקר של יום ד’ בסיוון תש”ח (11.6.1948), שעות בודדות לפני כניסתה לתוקף של ההפוגה הראשונה במלחמת השחרור. הזקיף ששמר על מחנה צה”ל שבאבו גוש שמע לפתע קול דרדור אבנים, וזיהה דמות חשודה המתקרבת במהירות למחנה. הוא קרא לה להזדהות, אך בתגובה שמע רק מלמול לא ברור באנגלית, שפה שאותה לא הבין. הירייה הבודדת הביאה לקיצהּ הטראגי את פרשת חייו של דוד מרכוס. דוד, שכונה בשם הקוד “מיקי סטון”, היה הקצין היהודי־אמריקני הבכיר היחיד שנענה לקריאת ישראל הצעירה לבוא לסייע לפיתוח צבאה. דוד מרכוס– לוחם נועז, דיפלומט, שופט, קולונל מעוטר ומצטיין של צבא ארה”ב – תרם תרומה עצומה לפיתוח דרג פיקוד בכיר בצבא המתהווה, בהדרכה ובייעוץ לראשי המדינה ובחוברות הכשרה למפקדים שכתב. הוא אף פיקד על חזית ירושלים בשעות הקשות ביותר של המלחמה. גופתו הוטסה חזרה לארה”ב, והוא נטמן בבית הקברות “ווסט פוינט” בארה”ב, כשעל קברו נחקקה הכתובת “דוד מרכוס – חייל לאנושות כולה”. לימים, הפך מרכוס לסמל לתרומתם של יהודי ארצות הברית לבניין ישראל, ולזכרו הוקם היישוב משמר דוד בעמק איילון.
אבא אחימאיר נולד ברוסיה בשנת 1897. בצעירותו למד בגימנסיה הרצליה בתל אביב, שב לרוסיה עם תחילת מלחמת העולם הראשונה, שם נוכח בזוועות שאותן חולל הקומוניזם, והפך ממעריץ של תנועות השמאל החברתי למתנגד קיצוני שלהם. לאחר נפילת אחיו מאיר (שעל שמו אימץ את שם המשפחה אחי־מאיר) בקרבות מלחמת האזרחים במזרח אירופה, עבר לווינה. שם כתב דוקטורט בפילוסופיה והיסטוריה, ושב לארץ. במהרה החל אחימאיר להתבלט כאחד העיתונאים והאינטלקטואלים הבולטים בתנועה הרביזיוניסטית שייסד באותן שנים זאב ז’בוטינסקי. אחימאיר קרא למלחמה חסרת פשרות בשמאל (ואף הזדהה בתחילה עם התנועות הפשיסטיות, הזדהות שממנה הסתייג בהמשך השנים). הוא הקים את עיתון “חזית העם” ואת ארגון “ברית הבריונים” (שהאמין בצורך ללכת בעקבותיהם של קנאי / בריוני ירושלים), והוביל את המאבק בבריטים. נעצר בפרשת רצח ארלוזורוב באשמת הסתה, וזוכה לאחר משפט סוער. אחימאיר, שהמשיך עוד שנים רבות בכתיבה מרתקת וסוערת, כתב מאות ערכים באנציקלופדיה העברית ונחשב כהיסטוריון וכפילוסוף מבריק. נפטר בד’ בסיוון תשכ”ב (6.4.1962). הותיר אחריו את בתו זאבה, אשת חינוך וספרות, ואת בניו, יוסי ויעקב, עיתונאים ואישי ציבור בולטים.
אלפי שנים פרחה הקהילה המפוארת שעל גדות נהרות בבל, וחיים יהודים תוססים התקיימו בערי עיראק. אולם, אט־אט החלו יהודי עיראק לחוש כי הקרקע בוערת תחת רגליהם. במהלך מלחמת העולם השנייה פרצו בעיראק פרעות קשות שבמסגרתן רצחו לאומנים עיראקיים פרו־נאציים מאות מיהודי בגדד. מיד לאחר מכן החלו רדיפות מצד השלטונות והאוכלוסייה, בעיקר על רקע האירועים שנלוו להקמת המדינה. לנוכח ההסלמה החלה מחתרת ציונית מקומית, בסיוע שליחים שהגיעו מישראל, לסייע בהברחת יהודים. בסופו של דבר, הסכימה ממשלת עיראק לאפשר ליהודים לצאת מהמדינה, בתמורה לוויתור על אזרחותם ועל רכושם (הרב). ביום ג’ בסיוון תש”י (19.5.1950) יצאה הטיסה הראשונה מבגדד לקפריסין ומשם ללוד, ועליה שישים ושמונה יהודים. בהמשך, אפשרו העיראקים טיסות ישירות מעיראק לישראל, ובמבצע שנקרא על שם “עזרא ונחמיה” – עולי בבל הראשונים – הגיעו לארץ כמאה ועשרים אלף יהודים בתשע מאות טיסות. חבלי קליטה קשים עברו יוצאי עיראק בארץ, אולם בסופו של דבר השתלבה הקהילה בציבוריות הישראלית ואנשיה תרמו תרומה משמעותית בכל תחומי החיים בארץ.
הם שרדו את הקדחת שעשתה שַמּוֹת בילדיהם, שרדו את הקשיים האינסופיים בימי הטורקים והבריטים, שרדו את הריחוק ואת קשיי הפרנסה. אך לא יכלו לשרוד את המלחמה, ובעיקר את הניכור. בבוקר ג’ בסיוון תש”ח (19.6.1948) צפו תושבי המושבה “משמר הירדן” בחטיבה סורית שלמה העולה על בתיהם. בניגוד לשתי ההתקפות הסוריות הקודמות שנערכו בימים הקודמים, ואותן הצליחו התושבים המעטים להדוף במחיר כבד, הפעם חדרו הסורים ללב המושבה והשתלטו עליה. לאחר קרב גבורה נואש שבו נפלו עשרה מהלוחמים, נלקחו ארבעים מהמגינים (ובהם נשים ופצועים) לשנה שלמה של שבי בכלא הסורי. כאבם של תושבי המושבה היה רב לא רק בשל החורבן, אלא גם בשל העובדה שקריאותיהם הנואשות לעזרה לא נענו. חלקם חשדו (חשד שלא התברר עד היום) שהסיבה לכך הייתה נעוצה בזיהויה של המושבה עם תנועת בית”ר, שלא הייתה מהחביבות על כוחות ההגנה והפלמ”ח באזור. לאחר חזרתם מהשבי, נדהמו התושבים לראות כי אדמותיהם חולקו בינתיים לקיבוצים חדשים, ומושבתם למעשה נעלמה. רק בשנים האחרונות מוקם מרכז מבקרים והנצחה לתושבי המושבה שאבדה, משמר הירדן – מושבתם של הגיבורים על הירדן.
“מקרה מר ומתמיה” כך הגדיר דוד בן גוריון את האירועים שהתחוללו בגזר בבוקר ג’ בסיוון תש”ח (10.6.1948). חברי הקיבוץ, שעלה אל הקרקע במרכז השפלה בלב אזור ערבי שלוש שנים קודם לכן, עברו עד אותו יום את קרבות מלחמת העצמאות בשלווה יחסית. ריחוקם מזירות הקרב העיקריות באזור ונוכחות כוחות גדולים של צה”ל באזור לטרון הקנו לתושבי הקיבוץ תחושת ביטחון. מפקדי הלגיון הירדני וכוחות ערביים מקומיים שישבו באותה עת באזור רמלה חשבו אחרת. הם החליטו לבצע פשיטה על הקיבוץ כדי להטות את הכף בזירה לטובת הערבים. כוח משוריין ירדני מלווה בתותחים ובמאות לוחמי חי”ר הסתער על הקיבוץ בהפתעה, ולמגיניו לא היה למעשה סיכוי. בקשות העזרה שנשלחו לכוחות הסמוכים לא נענו בשל חלוקה שגויה של תחומי האחריות בין החטיבות השונות, ואחרי חמש שעות של קרב נואש נפל הקיבוץ. עשרים ותשעה מהמגינים נפלו בקרב, ועוד עשרות נלקחו בשבי. הירדנים נסוגו מהקיבוץ אחרי זמן קצר, וכוחות צה”ל שהגיעו מאוחר מדיי השתלטו על השטח בקלות. גזר שבה והתחדשה, למרות הכול, והפכה לקיבוץ וליישוב משגשג.
הרב דוד שלוש גדל בירושלים במשפחה של רבנים שהיו בין מנהיגיה של קהילת יוצאי מרוקו. לאחר לימודיו בישיבת “פורת יוסף”, נקרא הרב שלוש לכהן כרבם של מחנות העולים ממרוקו שהתרכזו לזמן מה בצרפת. בשנת 1953 מונה להיות רבה של נתניה, תפקיד בו החזיק שישים ושלוש שנים. בנתניה יזם הרב שלוש, בין השאר, שבתות שירה ופיוט שהיו מהגורמים המרכזיים בהשבת הפיוט ו”שירת הבקשות” לתרבות הישראלית. כפוסק, הרבה הרב שלוש להשתמש “בכוח דהיתרא”, בהיתרים הלכתיים במקרים שבהם היה הדבר אפשרי, ולא נרתע גם מהבעת דעות שלא היו מקובלות על רבנים אחרים בימיו. כך נטה הרב שלוש להקל בשאלת יהדותם של הקראים, בהלכות חשמל בשבת ובנושאים רבים נוספים. בין השאר, טען הרב שלוש כי אין שום מקום לפקפק ביהדותם של עולי קהילת “ביתא ישראל ” מאתיופיה. במקביל לפסקיו שפורסמו בספרו “חמדה גנוזה”, כתב הרב שלוש מספר פרושים מקוריים על ספרות התנ”ך והאגדה. כציוני נלהב, דגל הרב שלוש בקביעת קריאה מיוחדת בתורה ליום העצמאות. נפטר בב’ בסיון תשע”ו (8.6.2016)
מעמד הר סיני הלך והתקרב. כמעט קט יתחילו שלושת ימי ההגבלה, שבסופם יימסרו עשרת הדיברות. המסורת מספרת שרגע לפני כן, ביום ב’ בסיוון, קיבל עם ישראל את המסר המחייב: וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ (שמות י”ט, ה-ו). הביטויים “עם סגולה” ו”ממלכת כהנים” ילוו את עם ישראל מכאן ולהבא. הם יחייבו עמידה ברף גבוה (וענישה כאשר לא עומדים בו), ויהיו למוקד של אתגר, התלבטות ופולמוס בין ישראל לעמים ובתוך הקבוצות השונות של עם ישראל, לגבי משמעותם ודרכי יישומם, מימי התנ”ך עד ימינו אלה. יום ב’ בסיוון, שבו נאמרה ההבטחה, זכה לכינוי “יום המיוחס”, והעובדה שהוא יום החול היחיד בשנה הנתון בין שני ימים מיוחדים (ראש חודש סיוון מזה, ושלושת ימי ההגבלה שלפני שבועות מזה) תרמה לייחוסו ולייחודו. במשך השנים זכה יום זה להתייחסות מיוחדת בהיבטים הלכתיים שונים ובתורת החסידות, והוא נחשב כיום משמעותי ברצף ימי ההכנה לקראת מתן תורה בחג השבועות.
לוחם אצ”ל, פרקליט ופוליטיקאי בעל עמדות מקוריות ועצמאיות. שמואל תמיר נולד בירושלים בשנת 1923 למשפחת כצנלסון. בצעירותו היה ממפקדי האצ”ל בירושלים, והוגלה על ידי הבריטים למחנה המעצר לאסירי המחתרות העבריות בקניה. עם הקמת המדינה, החל תמיר לעסוק במשפטים, והתמחה במשפטים בעלי משמעות ציבורית. בין השאר, עמד בראש הטוענים כי הפעיל הציוני, ישראל קסטנר, שיתף פעולה עם הנאצים בשואה; הגן על אנשי מחתרת בוגרי האצ”ל שפעלו נגד ההסכמים שהתגבשו בין ישראל לגרמניה; פעל למען השגת זכויות ללוחמי המחתרות שקופחו בידי שלטון מפא”י. תמיר היה פעיל פוליטי בשורות תנועת החירות והליכוד, ובמסגרת זאת הביע עמדות עצמאיות שגרמו לו, לא פעם, לפרוש מהמפלגה ולהקים תנועות עצמאיות. לאחר בחירות “המהפך” של 1977, מונה תמיר לשר המשפטים, וסייע בחקיקת “חוק יסודות המשפט”. חוק זה קיבע וקידם את מעמדו של המשפט העברי במסגרת החוק הישראלי. תמיר היה אחראי על המשא ומתן בחילופי שבויים עם ארגוני המחבלים, אולם התפטר מתפקידו לאחר שחשב כי ישראל נכנעת לדרישות המחבלים. נפטר בב’ בסיוון תשמ”ז (29.61987).
הרב נתן אורטנר נולד בגרמניה (1935) למשפחה של חסידי בעלז. במהלך חייו שילב הרב בין עולמות רבים ומגוונים. הוא גדל בתל אביב, בבית המקורב לתנועת פועלי אגודת ישראל, וכל ימיו ראה בעין יפה את תקומתה של מדינת ישראל וסייע מאוד להקמת מבוא מודיעים. בד בבד, היה קשור כל ימיו לציבור החסידי והחרדי. הרב אורטנר הוציא לאור ספרי שאלות ותשובות בהלכה, שבהם עסק בתחומים מגוונים, ובראשם בשאלה התקדימית של שינוי מעמדה ההלכתי של העיר לוד לעניין הלכות הפורים, לאור הממצא הארכיאולוגי. במקביל, עסק בכתיבת ספרי חסידות, ספרי הסברה ופעילות חינוכית על היהדות לציבור הכללי, ותיאור היסטורי של הפרשייה השנויה במחלוקת של הצלת הרבי מבעלז בימי השואה, פרשייה שבה היה אביו אחד מהפעילים המרכזיים בהצלת האדמו”ר. במשך עשרות שנים שימש כרבה של לוד, כשהוא מעניק מענה הלכתי ותורני לכלל העדות, הקהילות והמגזרים המרכיבים את העיר. במשך שנים רבות הרב ואשתו אימצו את בנות השירות הלאומי בעיר. נפטר בב’ בסיוון תשע”ח (16.5.2018)
הדיפלומטים שהתכנסו מכל רחבי אירופה הרימו כוסיות יין, ברכו איש את רעהו, ויצאו לעוד אחד מאותם נשפים שהעניקו לכינוסם את הכינוי “הקונגרס המרקד”. בא’ בסיוון תקע”ה (9.6.1815) באו לקיצם החודשים הארוכים של “קונגרס וינה”, שנועד להסדיר את מצבם ואת מעמדם של מדינות אירופה. שליטי היבשת, שהתאוששו זה עתה מהזעזועים האדירים שגרמו חצי יובל שנים בהם התחוללו אירועי המהפכה הצרפתית ומלחמות נפוליאון, היו נחושים להשיב לאירופה את הסדר הישן והטוב. עם ניצחונן של רוסיה, אוסטריה בריטניה ופרוסיה על הגייסות הצרפתיים שנשאו את בשורת החירות לכל חלקי היבשת, ביקשו כעת השליטים להחזיר את “השד המהפכני אל הבקבוק”. גבולות המדינות נקבעו מחדש, כוחן של האצולה ושל הכנסייה התחזק, הוחלט על צמצום חופש הביטוי וחופש ההתארגנות. גם הרעיונות השונים בדבר שוויון זכויות ליהודים, שהחלו ללבלב בימי המהפכה הסוערים, נדונו להיגנז. דומה כי אירופה שבה לשמרנות המסורתית שקדמה לתקופת “חירות, שוויון, אחווה”. למפרע התברר כי באי הקונגרס חגגו את ניצחונם מוקדם מדי. רעיונות החירות, גם אם איבדו מעט את כוחם, עדיין לא אמרו את המילה האחרונה.
