הידיעה שהתפרסמה בי”ג בסיוון תשנ”ט (28.5.1999) הדהימה את ישראל. אחרי שלושים שנות חיפושים, במרחק חמש מאות ק”מ מחופי ישראל, בעומק שלושה ק”מ מתחת לפני הים, נמצאו שרידיה של צוללת חיל הים, דקר. דקר שירתה את הצי הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה, ונקנתה על ידי מדינת ישראל. היא נועדה לחזק את חיל הים, שביקש להתעצם לאחר מלחמת ששת הימים. הצוללת יצאה בדרכה מבריטניה לארץ בינואר 1968, נעלמה במרחבי הים מבלי להשאיר עקבות, ומבצע חיפוש בינלאומי ענק לא העלה תוצאות. אבל כבד אפף את ישראל. שישים ותשעת לוחמי דקר הוכרזו כחללים שמקום קבורתם לא נודע, והרב הראשי, שלמה גורן, התיר את נשותיהם מעגינותן. במשך השנים נפוצו שמועות על כך שהצוללת הותקפה, ושאנשיה נשבו בידי כוחות מצרים או רוסים. מְצוֹפים שונים של הצוללת נמצאו לאורך חופי הים התיכון, אולם איש לא הצליח לפתור את התעלומה. עם מציאת הצוללת הוחלט, בהסכמת המשפחות, לא להעלות את הצוללת על פני המים בשל הקשיים הטכניים הרבים. מקום מותם של צוללני דקר היה גם לקברם.
הכוחות המיוחדים של צה”ל, כל מטוסי התובלה של חיל האוויר, צי מטוסי אל־על (שסמל המגן־דוד טושטש מזנבם), סיוע של שירות הביון האמריקאי, ובעיקר – כוח הרצון והזיקה לציון של בני קהילת “ביתא ישראל”. כל אלו חברו למבצע שלֹמה, שהחל בי”ב בסיוון תשנ”א (24.5.1991). ממשלת ישראל בראשותו של יצחק שמיר הייתה נחושה להציל את בני הקהילה, לפני שיהיה מאוחר מדי. המטוסים נדרשו לעזוב את אדיס אבבה לפני שהמורדים ישתלטו על העיר ויסכלו את המשך הוצאת היהודים. כדי להכניס כמה שיותר נוסעים למטוסים, הוצאו המושבים מתוכם, וכ1100 נוסעים הועמסו על מטוס שנועד במקור לשבע מאות איש. כרבבה ומחצה מבני הקהילה הגיעו מגלות אתיופיה לציון תוך שלושים ושש שעות בלבד, בארבעים ואחת טיסות. שבעה תינוקות נולדו במהלך המבצע, שכל משתתפיו חשו את פעמי הגאולה. המסע הארוך של יהודי אתיופיה, שנותקו מהעולם היהודי למשך אלפי שנים וכיתתו רגליהם בדרכים הקשות והמסוכנות מהכפרים אל הבירה, תוך שהם פוסעים בארץ שסועת רעב ומלחמה, הגיע ליעדו. החסידה – סמל השאיפה לציון – הגיעה הביתה.
בצלאל שפירא נולד ברוסיה הלבנה בשנת 1902, ולמד בישיבות בליטא ובברלין. כבר בהיותו בגולה, היה פעיל בחוגי הציונות הדתית. בשנות העשרים עלה לארץ, תוך שהוא מסתייע ברישיון העלייה שהונפק למעשה על שם אחיו, משה. בארץ, הפך שפירא למנהיג “הפועל המזרחי”, ולאחר מכן כיהן כיושב ראש המפלגה הדתית־לאומית במשך קרוב לשני עשורים, עד לפטירתו. שפירא היה ראש מחלקת העלייה בסוכנות, וסייע בהצלת יהודים ערב השואה. הוא היה מהחותמים על מגילת העצמאות, וכיהן כחבר כנסת וכְשׂר בממשלות ישראל. בשנת 1957 נפצע קשה בשעה שאדם תימהוני השליך רימון ליציע הכנסת, ולרפואתו נוסף לו השם “חיים”. שפירא היה ממעצבי דמותה של הציונות הדתית בדור הראשון למדינה. הוא טיפח את מוסדותיה ועסק בסוגיות הזהות של המדינה הצעירה, ובמיוחד בשאלת “מיהו יהודי”. מבחינה מדינית נקט קו מתון מאוד, שהיה מנוגד לדעת רוב חבריו לתנועה, אך הוא פעל בדרכו להבטחת אופייה של ישראל כמדינה יהודית. בצלאל משה חיים שפירא נפטר בי”ב בסיוון תש”ל (16.71970), ושמו הונצח בשמות של יישובים ושל מוסדות רבים ברחבי הארץ.
שלמה ארגוב היה אחד מהמבטיחים והמוכשרים שבדיפלומטים הישראליים. את הקריירה הדיפלומטית שלו החל מיד לאחר שלחם כמפקד בפלמ”ח במלחמת העצמאות. ארגוב שירת כשגריר ישראל במקסיקו ובהולנד ובמגוון תפקידים ביבשות נוספות קודם שמונה לשגריר ישראל בבריטניה. במסגרת פעילותו הדיפלומטית עסק ארגוב רבות באזהרת העולם המערבי מפני סכנות הטרור, והוגדר בידי הנרי קיסינג’ר כדיפלומט הישראלי המוכשר ביותר ששירת עד אז בוושינגטון. בליל י”ב בסיוון תשמ”ב (3.6.1982) השתתף ארגוב בארוחת ערב באחד מבתי המלון בלונדון. ביציאה מהמלון המתינו לו שלושה מחבלים, חברי ארגונו של אבו נידאל וירו לעברו. ארגוב נפצע קשה ושהה במחלקת השיקום בבית החולים הדסה עשרים ואחת שנים נוספות עד לפטירתו. המתנקשים בו נתפסו ונשפטו לשנות מאסר ארוכות. לזכרו של ארגוב הוקמו מרכז לחקר העם היהודי באוניברסיטת בר אילן ותוכנית להכשרת דיפלומטים במרכז הבין תחומי בהרצליה. מיד לאחר ההתנקשות בשגריר, התכנסה ממשלת ישראל והחליטה כי פעולת טרור זאת הגדישה את הסאה. מטוסי חיל האוויר יצאו לתקיפות מסיביות של אתרי מחבלים בלבנון, ומבצע “שלום הגליל”, שהפך למלחמת לבנון הראשונה, יצא לדרך.
“לקנות אדמות ולהקים יישוב בארץ ישראל!”. זו הייתה המטרה שהציבו לעצמם קבוצת חסידי גור שהתאגדו בפולין, בראשותו של הרב יצחק גרשטנקורן – מנהיג, איש ציבור ופרשן מקורי לספרי התנ”ך. אחרי מאמצים רבים נרכשה אדמה, ובי”א בסיוון תרפ”ד (13.6.1924) הוקמה בין תל אביב לפתח תקווה, המושבה בני ברק, שנקראה על שם היישוב המשנאי הקדום ששכן באזור, בו פעל רבי עקיבא. במשך עשרות שנים התמקדו אנשי המושבה בגידול עצי הדר ובטיפוח רפתות. רבים מבני הציונות הדתית התיישבו במקום, ורבים מפעילי המחתרות ניצלו את היישוב השקט למקום אימונים והתארגנות. בשנת 1933 התיישב בעיר “החזון איש”, ועשור מאוחר יותר הוקמה במקום ישיבת פוניבז’ (בהגייה הרווחת: פונוביץ’). האירועים הנ”ל העצימו את הנוכחות החרדית בעיר, ושינו את אופייה. בני ברק של היום, אחת מעשר הערים הגדולות בישראל, מהווה סוג של דגם ייחודי לעיר המנהלת אורח חיים השונה מהותית מזה שבשכנותיה במטרופולין תל אביב. עיר התורה והחסידות, החסד והישיבות, שהיא גם אחת מהצפופות והיקרות שבערי ישראל. מזל טוב בני ברק!
מסך הברזל נראָה בלתי חדיר. הממשלה הרוסית לא הייתה מוכנה לשמוע על יציאת יהודים למדינת ישראל. הפעילים הציוניים במחתרת, שהחלו את פעילותם לאחר מלחמת ששת ימים, החליטו לבצע מעשה נואש. התוכנית הייתה לחטוף מטוס קטן בן 12 מושבים מלנינגרד, להטיסו לשבדיה הסמוכה ומשם לצאת לחירות לישראל. התוכנית עובדה לפרטיה, כולל ההסוואה שאורגנה כטיסה לחתונה משפחתית (“מבצע חתונה”), והודגש בה הצורך להימנע בכל מחיר מפגיעה בחיי אדם. ביום י”א בסיוון תש”ל (15.6.1970) הגיעו חברי הקבוצה לנמל התעופה, שם לכדו אותם סוכני הקג”ב שידעו מראש על המבצע. בסדרת משפטים נידונו הפעילים לעונשי מאסר ממושכים, וחלקם למוות. ברחבי העולם פרצה זעקה אדירה, והפגנות ענק נערכו בדרישה לחון את האסירים ולאפשר ליהודים לצאת מברית המועצות. בסופו של דבר, נעתרה ברית המועצות ללחצים, וקרוב למאה אלף מסורבי עלייה יצאו לחופשי. מארק דימשיץ (הטייס), סילוויה זלמנסון, אדוארד קוזניצוב, יוסף מנדלביץ ושאר חברי הקבוצה שוחררו לאחר מספר שנים, ובמידה רבה היו אלו שגרמו לפריצת הסכר ולעליית מאות אלפים לארץ.
עשרות הנערים שביקשו לבלות במועדון ה”דולפי” שבמתחם הדולפינריום בתל אביב, בליל שבת י’ בסיוון תשס”א (1.6.2001) לא שמו לב למחבל, תושב קלקיליה, שהמתין בשקט בצד. סמוך לחצות אירעה הזוועה. מטען הנפץ כלל גם רסיסי מתכת חדים. שבעה עשר מהנערים נהרגו מייד, וארבעה מתו מאוחר יותר מפצעיהם. עוד מאה ועשרים נפצעו. אבל כבד ירד על ישראל, ובמיוחד על בית הספר “שבח מופת” בתל אביב, שרבים מהנרצחים היו בין תלמידיו. ההלוויות האין סופיות בהשתתפות אלפים היו קורעות לב. רוב הקורבנות היו בנים למשפחות שעלו ממדינות חבר העמים באותה תקופה, והשילוט בעברית, ברוסית ובאנגלית “זה הבית שלנו” שהוצב במקום לאחר הרצח, ביטא את תחושותיהם. למרות הזעם בישראל והגינוי הבינלאומי לפיגוע, שאותו אירגן החמאס, העדיף ראש הממשלה אריאל שרון להכריז כי “איפוק זה כוח”, ולהמשיך במדיניות ההבלגה שאותה הנהיג מאז תחילת האינתיפאדה השנייה. יעברו עוד חודשים ארוכים ושפיכות דמים נוראית עד שתצא ישראל למבצע חומת מגן, ותרוצץ את ראש הנחש של הטרור הפלשתיני.
לצידה של האומנות העברית ההולכת ומתפתחת בארץ, חייבים לבנות גם “בית נְכוֹת” (המונח העברי ל”מוזיאון”). כך חזר וטען פרופסור בוריס שץ, מייסד בית הספר לאומנות “בצלאל”. בהתאם לחזונו, ותחת הנהלתו של מרדכי נרקיס, החלו להיאסף במחסני המוזיאון החדש ממצאים ומוצגים מגוונים מאין כמותם: מטבעות עתיקים, כלי נשק וכלי עבודה שנמצאו בחפירות הארכיאולוגיות ברחבי הארץ, מבחר מציוריהם של הציירים היהודיים הגדולים בעולם, וגם אוסף שבלולים ייחודי שהגיע מברלין. לאחר גלגולים רבים, נפתח “בית הנְכוֹת הלאומי בצלאל” ביום י’ בסיוון תרפ”ה (2.6.1925) במרכז ירושלים. המונים נהרו לשבעת האולמות של המוזיאון שבהם הוצגו דיוקניהם של גדולי ישראל, תותחיו של הגדוד העברי ממלחמת העולם הראשונה, קרני יעלים, אוסף שעונים, ואף מרכבתו האגדית של מונטפיורי שהוצבה בחזית המוזיאון (לימים, הועברה המרכבה והוצבה ליד טחנת הרוח בימין משה). קשיים כלכליים וארגוניים הביאו לשקיעת המקום, למרות הטיפול המסור של מרדכי נרקיס (שקרא לבנו – לימים פרופסור לאומנות וחתן פרס ישראל – בשם בצלאל). בשנות השישים, שימשו אוספי בית הנְכוֹת כבסיס לאוספים שאפשרו את פתיחתו של מוזיאון ישראל.
השריון הגרמני שדהר במישורי ארצות השפלה במסגרת “הבליץ קריג” (מלחמת הבזק) היה בלתי ניתן לעצירה. התגוננותם האמיצה של הכוחות הבלגיים ושל כוחות הצבא הצרפתי שסייעו בידם הלכה ונחלשה, ובי’ בסיוון ת”ש (18.5.1940) השתלטו הגרמנים על אנטוורפן, העיר הגדולה והחשובה בבלגיה. השלטון הנאצי הביא עד מהרה להשמדתה של הקהילה היהודית הגדולה והוותיקה שבעיר. גזרות והגבלות ניתכו על היהודים מדי יום, יהודי העיר חויבו בענידת טלאי צהוב, ולאומנים פלמיים הציתו חנויות ובתי כנסת והסגירו יהודים נמלטים. עוינות האוכלוסייה (למעט מקרים בודדים של חסידי אומות העולם) סגרה על היהודים, וגורלם נחרץ. מתוך עשרים וחמישה אלף יהודים שנותרו בעיר עם הכיבוש הנאצי, נותרו שמונה מאות בחיים בסוף המלחמה. השאר רוכזו במחנות מעבר והועברו מזרחה להשמדה. בשלהי המלחמה ניהלו בעלות הברית קרבות קשים על אנטוורפן, שנמלה האסטרטגי היה נקודת מפתח בשחרור מערב אירופה מהכיבוש הנאצי. בהדרגה, התחדשה הקהילה היהודית בעיר והפכה לאחת הגדולות והחשובות באירופה.
הרב יעקב מאיר נולד בירושלים (1888) ולמד בישיבותיה. מגיל צעיר נחשב כתלמיד חכם, כדיין מבריק וכאיש ציבור שהיה בין מקימי בית החולים “משגב לדך”. נשלח מטעם קהילת ירושלים לאסוף כספים למען עניי העיר בבוכרה ובצפון אפריקה, שם התקבל בכבוד בידי הקהילות המקומיות, סייע להם בעניינים הלכתיים ועמד מאחורי גלי עלייה שהגיעו לארץ מאזורים אלו. בארץ, פעל הרב מאיר לאיחוד בין עדות ישראל ולתחיית השפה העברית. יחד עם אליעזר בן יהודה ורבים אחרים, הקים את “ועד הלשון”. נטייתו לציונות ולשיתוף פעולה עם כל חלקי העם קוממה עליו את קנאי ירושלים, והם מנעו ממנו להיבחר כרב העיר. במקום רבנות ירושלים, כיהן הרב מאיר במשך שנים ארוכות כמנהיגה הבלתי מעורער של יהדות סלוניקי, והוביל אותה בימים הקשים של מלחמת העולם הראשונה ושל עצמאות יוון. לאחר מלחמת העולם הראשונה שב לארץ, נבחר כראשון לציון, וביחד עם הרב קוק היה ממייסדי הרבנות הראשית לישראל. הרב מאיר עסק כל חייו בהפצת תורה, בקירוב לבבות ובפעילות נחושה למען קוממיות ישראל בארצו. נפטר בט’ בסיוון תרצ”ט (26.5.1939).
