אברהם חלפי נולד בפולין (1904) והיטלטל עם משפחתו במהלך מלחמת העולם הראשונה למרחבי רוסיה. עלה לארץ בימי העלייה הרביעית, ובמשך שנים רבות עבד כשחקן בתיאטראות הצעירים של ארץ ישראל, שם גילם קרוב לשישים דמויות. חלפי הרבה לשחק תפקידים של דמויות משולי החיים והראה את היופי ואת המורכבות הטמונים מתחת למראה החיצוני. נודע במיוחד כ”אישון” בהצגה “עוץ לי גוץ לי”. במאות מן השירים שכתב ביטֵא תחושות של בדידות, אהבה, רגישות לזולת ושאלות קיומיות, שבלטו פחות באותה תקופה בספרות העברית. בין שיריו הידועים, שזכו לתפוצה רבה בזכות הזמר אריק איינשטיין שהרבה לזמרם, היו: “עטור מצחך זהב שחור”, “צער לך” “תוכי יוסי”, ו”סתיו יהודי”. רבים משיריו של חלפי עוסקים בתפילה וביחס שבין שירה לתפילה, ובסוגיות של קיום אל מול האמונה והמסורת. חוקרי ספרות רבים עמלו לפענח את הרמזים השונים הטמונים בשירת חלפי, ואחדות מיצירותיו נחשבות כנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית עד היום. חלפי נפטר בכ”ד בסיוון תש”ם (8.6.1980) ונקבר בתל אביב, העיר שבה פעל במהלך שנות חייו בארץ.
הרב מסעוד אלחדד הכהן נולד במרוקו (1820) ועלה לירושלים בגיל צעיר. למד בישיבת המקובלים “בית אל”, ועמד בראשה למעלה מחצי יובל שנים. עסק רבות בתורת הנסתר ובעיקר בכוונות התפילה, ורבים מיושבי ירושלים נהרו לשמוע את תפילתו הייחודית. בגיל שמונים (!) יצא למסע התרמה בקהילות צפון אפריקה כשד”ר (שלוח דרבנן) של קהילת ירושלים, והתקבל בכבוד רב על ידי חכמי צפון אפריקה ופורטוגל, שאף אליה הגיע במסעותיו. במסעות אלו עסק גם באיתור כתבי יד שונים העוסקים בנושאי הקבלה והנסתר. בשנותיו האחרונות נישא על כתפי תלמידיו למקום תפילתו והמשיך כמעט עד יומו האחרון להיות שליח הציבור הירושלמי, ונודע בפי כל בשם רבי מסעוד הכהן. כתב ספרים רבים בענייני קבלה, דרשות על התורה וחידושים על הש”ס. קרא פעמים רבות להרבות בשלום ובאחדות ישראל. נפטר בן מאה ושבע בכ”ד בסיוון תרפ”ז (24.6.1927). נקבר בהלוויה המונית בהר הזיתים. בימי הכיבוש הירדני, חולל קברו ואותר מחדש רק בשנת 2016.
ליל שבת, אור לכ”ג בסיוון תרצ”ג (16.6.1933). טיול ליל שבת רגוע של חיים ארלוזורוב, מבכירי התנועה הציונית, ושל אשתו סימה על חוף ימה של תל אביב, נקטע כאשר שני גברים ניגשו אל הזוג. לפי עדותה של סימה, ביקשו השניים לוודא כי בעלה הוא אכן חיים ארלוזורוב, וכאשר השיב בחיוב ירו בו למוות. סערת רוחות אדירה פקדה את היישוב היהודי. רבים האשימו ברצח חלקים מהתנועה הרביזיוניסטית, שמתחו ביקורת קשה על ארלוזורוב בשבועות שקדמו לרצח, בשל מגעים שניהל עם גרמניה הנאצית כדי לסייע ליציאת היהודים מהמדינה. תוך זמן קצר נעצרו שלושה מאנשי “ברית הבריונים”, תנועת רביזיוניסטית קטנה שנודעה בביקורתה הקשה על ארלוזורוב. השלושה נמצאו אשמים, ואחד מהם אברהם סטבסקי, נדון למוות. בארץ שררה אוירה של מלחמת אחים. תנועת העבודה, שאליה השתייך ארלוזורוב, האשימה את הימין ברצח, ואילו הימין טען שמדובר בעלילת דם חסרת כל פשר. בסופו של דבר, זיכה בית משפט בריטי את סטבסקי וחבריו, והשאלה מי רצח את ארלוזורוב נותרה ללא מענה ברור עד היום.
סרן מאיר טוביאנסקי, איש הגנה ופעיל עלייה ותיק, היה שונה באופיו ובהליכותיו מעמיתיו אנשי הפלמ”ח שלחמו לצידו בחזית ירושלים במלחמת העצמאות. לחלקם, שחיפשו נואשות אחרי מי שהסגיר לירדנים את רשימת בסיסי ההגנה והמתקנים האסטרטגיים בירושלים (רשימה שאפשרה להם להפגיז אותם בימי המצור), זה הספיק. צירוף מקרים אומלל, ובו נצפה טוביאנסקי במסגרת תפקידו בחברת החשמל מסתודד עם המנהל הבריטי של החברה, שהיה מקורב לירדנים, חרץ את גורלו. שלושה קצינים שאפתנים , בהוראתו של איסר בארי, ראש המודיעין הצבאי, ביקשו ממנו להתלוות אליהם לדיון מקצועי בשעה שהגיע לתל אביב בימי ההפוגה הראשונה. טוביאנסקי נלקח, מבלי לדעת כלל את הצפוי לו, אל מִשְׁלָט של הפלמ”ח בדרך לירושלים. שם, נערך לו משפט שדה מהיר, והוא הוצא להורג בכ”ג בסיוון תש”ח (30.6.1948) באשמת בגידה. זעקותיו כי הוא חף מפשע לא זכו למענה. רק אחרי מאבק ארוך שניהלה אלמנתו, טוהר שמו. “שופטיו” הועמדו לדין אך רק איסר בארי קיבל עונש סמלי והנותרים לא נענשו כלל .פרשת טוביאנסקי היוותה אבן דרך בהחלטה שלא להטיל עונשי מוות בישראל, מחשש להישנותם של מקרים דומים.
בליל כ”ג בסיוון תשנ”ו (9.6.1996) שבו אפי וירון אונגר מחתונת חברים לביתם שבקריית ארבע. אפי – גרפיקאית ומאיירת מוכשרת בת עשרים וארבע, שסיפורי הקומיקס שלה על מעללי בנם הבכור “דביר” זכו לאהדה ולתפוצה רבה בעיתונות הדתית של שנות התשעים. ירון – מחנך צעיר ונערץ בישיבה התיכונית בקריית ארבע. שניהם ישבו ברכב יחד עם בנם התינוק, ישי, בן עשרה חודשים. סמוך למושב גפן, לא הרחק מבית שמש, עקף רכב ובו חברי חוליית החמאס הרצחנית מצוריף את רכבם של בני הזוג, וירה לעברו כחמישים כדורים. אפי וירון נהרגו במקום, ואילו ישי, בדרך נס, נותר ללא פגע. הפיגוע האכזרי הימם את ישראל. הלוויה המונית נערכה לבני הזוג בכפר עציון. רבים, מכל קצוות הקשת בישראל, ניחמו את הוריו של ירון בשערי תקווה ואת הוריה של אפי באלון שבות, לשם הועברו גם הפעוטות דביר וישי. חלק מחברי חוליית צוריף, שמלבד רצח בני הזוג, רצחה תשעה יהודים נוספים בפיגועים שונים, חוסלו בידי כוחות הביטחון. שניים מהם נלכדו, אך שוחררו בעסקת שליט.
הטיול השנתי של תלמידי כיתה ז12 מבית הספר “ברנר” בפתח תקווה היה בעיצומו, ומצב הרוח באוטובוס שעמד להיכנס לשמורת הטבע היפהפייה שבחוף “הבונים” היה בשיאו. ואז, בשעה עשרה לתשע בבוקר, בכ”ב בסיוון תשמ”ה (11.6.1985) אירע האסון. הרכבת שפגעה באוטובוס בשעה שחצה את הפסים סמוך לכניסה לחוף, העיפה אותו למרחק ארבעים מטר. תשעה עשר תלמידים (מחצית מתלמידי הכיתה), נהגת האוטובוס, המחנכת ואם מלווה נהרגו מייד. מדינת ישראל הייתה בהלם, והלוויה ממלכתית רבת משתתפים בנוכחות ראשי המדינה נערכה לקורבנות בבית העלמין “סגולה” בפתח תקווה. נסיבות התאונה לא הובהרו עד היום, ונהג הקטר זוכה מאשמה לאחר שהוכח כי ניסה לבלום כבר ממרחק ארבע מאות מטר, כאשר ראה את האוטובוס על הפסים. ועדות חקירה ובדיקה התריעו בדבר הצורך לנקוט אמצעי זהירות חמורים במפגש בין דרכי עפר וכבישים לבין מסילות הרכבת, ומִסְעָף המסילה בחוף הבונים הפך להיות אחד המקומות המאובטחים ביותר מבחינה תחבורתית בישראל. אתרי הנצחה שונים הוקמו לזכר הנספים, בראשם חורשת עצי תמר במקום התאונה, ובה אנדרטה שבמרכזה שני פסי רכבת.
“ישראל מחכה לרבין”, הייתה סיסמת הבחירות ששטפה את ישראל במהלך קיץ 1992. למרות ההצלחות המדיניות הרבות, דיכוי האינתיפאדה הראשונה ומעל הכול – קליטת העלייה ההמונית מרוסיה ומאתיופיה שהובילה ממשלת יצחק שמיר, הרי שפילוגים קשים בימין, פרשיות שחיתות שנקשרו לאנשי השלטון, וקשיים כלכליים (למפרע זמניים) שנבעו מקליטת העלייה ההמונית הובילו למהפך. מפלגת העבודה, שלאחר שנים רבות בראשות שמעון פרס העדיפה על פניו הפעם את יצחק רבין שנתפס כ”מר ביטחון” והרמטכ”ל המהולל של מלחמת ששת הימים, זכתה בניצחון מוחץ. בכ”ב בסיוון תשנ”ב (23.6.1992) התחולל המהפך השני, ומפלגות השמאל שבו, לאחר חמש עשרה שנה של שלטון הליכוד או של ממשלות אחדות, לכס השלטון. ימיה של ממשלת רבין שהוקמה בעקבות המהפך היו קצרים וסוערים. היא קידמה (בניגוד להתחייבויות הבחירות שלא לעשות כן) משא ומתן על מסירת הגולן לסוריה תמורת שלום (שכשל), והובילה לחתימת הסכם אוסלו, אחד התהליכים השנויים במחלוקת ביותר בתולדות המדינה שגרם לשסע עצום בעם, ובשיאו נרצח ראש הממשלה יצחק רבין בידי המתנקש יגאל עמיר.
“לרתום את האטום למען הקידמה והפיתוח” – זה היה החזון שעמד בבסיס רצונם של מדעני הוועדה לאנרגיה אטומית שפעלו בישראל במהלך שנות החמישים. תרומה של ממשלת ארצות הברית שסייעה בהקמת כורים גרעיניים אזרחיים למטרות פיתוח ברחבי העולם, סייעה להגשמת החלום, ובחולות שממערב ליבנה, לא הרחק משפך נחל שורק לים התיכון, הוקם “הממ”ג” – מרכז מחקר גרעיני בנחל שורק. במרכז, שהחל לפעול בכ”א בסיוון תש”כ (16.6.1960), פועל כור גרעיני קטן ומאובטח היטב, ולצידו מעבדות משוכללות שבהן נבחנות טכנולוגיות שונות המסייעות לשימוש ביכולות הגרעין בתחומי המדע, הרפואה והחקלאות. במהלך השנים הפך הממ”ג לאחד ממרכזי המחקר המובילים בארץ, ובמעבדותיו פותחו טכנולוגיות בתחומי ההיי־טק והאלקטרו אופטיקה, וכן שימוש בלייזרים וחקר החלל. מחקרים המתבצעים במקום עוסקים גם בהשפעות השונות של השימוש בקרינה גרעינית והטיפול בה, ומשפיעים רבות על קביעת תנאי הבטיחות של העוסקים בטכנולוגיה מסוג זה. מאיץ החלקיקים “שרף” לצורכי מחקר ופיתוח שהוקם בממ”ג, משרת לא רק את הקהילה המדעית הישראלית, אלא גם מהווה מרכז לימוד עבור תלמידי תיכון מצטיינים בפיזיקה, הנהנים מתוכנית לימודים מיוחדת המופעלת במקום.
הפרשנים חלוקים מה בדיוק היו הדברים הקשים והביקורתיים שאמרה מרים נגד אחיה משה. אולם, תגובת הבורא הייתה ברורה ומהירה. ביום כ”א בסיוון, לפי מסורת חז”ל, לקתה מרים בצרעת – העונש הקבוע למספרי לשון הרע על עמיתיהם. המסר האלוקי היה ברור: גם הנביאה, האחות הגדולה ואחת הנשים הדגולות בתולדות ישראל נענשת כאשר היא אומרת לשון הרע, ונאלצת להמתין מחוץ למחנה עד הירפאה. העם, שאהב את מרים והעריץ אותה על פועלה המסור לאורך כל השנים, המתין שבעה ימים עד שתירפא מצרעתה, ולא המשיך במסעותיו במדבר. במקביל, האח משה פנה לבורא בתפילה שהפכה להיות אחת הידועות בתולדות ישראל בכל מקרה של מחלה וקושי: “א-ל נא רפא נא לה”. הציווי “זכור את אשר עשה ה’ אלוקיך למרים” הפך לאחד הציוויים החשובים בהלכה היהודית, ועמד בבסיס הספרות הענפה שנכתבה בהקשר לאיסור אמירת לשון הרע, השמצות ודברי שקר. ספרות שנושא דגלה המפורסם ביותר היה רבי ישראל מאיר הכהן מראדין “החפץ חיים”, שחי בפולין לפני כמאה שנה.
שבעים ושלוש המשפחות של עולי לוב ומרוקו התקינו את אוהליהם בשדות שמצפון ללוד. יום כ’ בסיוון תש”י (5.6.1950) היה יום הקמתו של מושב זֵיתָן. השם נקבע בשל קרבתו לשם עיירת המוצא של העולים בלוב, “זליתן”, ובשל שמו של זיתן מבני בנימין שהתיישב באזור בימי המקרא. בזיתן נוסדו מטעים, לולים ורפתות, ובשנים האחרונות מתיישבות במקום משפחות רבות המחפשות מקום מגורים רגוע ושלֵו במרכז הארץ. אולם, עיקר פרסומו של היישוב הגיע בזכות בית הכנסת “בושאייף” הנמצא במרכזו. בית הכנסת, שהוא העתק מדויק של בית הכנסת המקורי שניצב בזליתן החל מהמאה התשע עשרה, מיוחס למשפחת בושאייף, שתרמה אותו לקהילה תוך התגברות על הפרעות ועל בעיות מצד תושבי האזור המוסלמים (שבהמשך הכירו בקדושת המקום וסייעו בשימורו). האגדה הנפוצה בקרב יהודי לוב מייחסת את ייסוד המקום לאחת מבנותיו הצדיקות של רבי ישמעאל כהן גדול, שהגיעו לעיר עוד בשלהי הבית השני בעת מנוסתן מרדיפות הרומאים. בסוכות ובל”ג בעומר נאספים בבית הכנסת וברחובות מסביבו אלפים מיוצאי העדה הטריפוליטאית, מתפללים וחוגגים את מורשת העדה.