גלגל המלחמה כבר התהפך. בעלות הברית כבר ריכזו כוחות לקראת נחיתה באיטליה ותחילת המערכה לשחרור אירופה מציפורני הנאציים. רבבות המתנדבים היהודיים מארץ ישראל ששירתו כבר קרוב לארבע שנים בזרועות הצבא הבריטי שמחו להשתתף במשימה. חיילי פלוגת התובלה 462 היו בין הכוחות שהצטרפו לשיירת האוניות שיצאה מנמל אלכסנדריה בדרכה לאי מלטה וממנו לאיטליה. מתקפה של מטוסים גרמניים שזיהו את השיירה בלב הים התיכון הביאו לאסון. שש מאות מהחיילים שהיו על סיפון האונייה “ארינפורה” טבעו במצולות כאשר ההפצצה הגרמנית פגעה באונייה בכ”ז בניסן תש”ג (1.5.1943) והביאה לטביעתה. מאה וארבעים מהם היו המתנדבים היהודיים מארץ ישראל, אנשי פלוגת התובלה 462. בין הנופלים היו ותיקי הארץ – בני ערים, קיבוצים ומושבים – לצד עולים שזה מקרוב באו. רווקים ובעלי משפחות, אנשי ימין ושמאל, דתיים וחילוניים. כולם ביחד היו נחושים לצאת לישועת עמם המעונה באירופה. את זכר הנופלים מציינים בארץ יחד עם שאר הנופלים שמקום קבורתם לא נודע. בהר הרצל הוקמה אנדרטה גדולה ומרגשת לזכר הנופלים, ועל קירותיה נחקק הפסוק “אמר ה’ מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים”.
השטחים המפורזים שנקבעו באזורי הגבול שבין ישראל לסוריה היו עילה לחיכוך מתמיד. מפעם לפעם ניסה כל אחד מהצדדים לבצע בשטחים אלו פעולות שונות, בעוד הצד שכנגד מנסה למנוע זאת. בכ”ו בניסן תשי”א (2.5.1951), נכנסו רועים סוריים לשטח ההפקר שבתל מוטילה בצפון מערב הכנרת. כוח של צה”ל שניסה לגרשם הותקף וספג אבידות. שני הצדדים הזעיקו כוחות למערכה, וכוחות סוריים התבצרו על פסגת התל. כוחות של חטיבת גולני ניסו במשך ימים ארוכים להדוף את הסורים בחזרה אל מעבר לגבול, אולם רק אחרי ארבעה ימים, ולאחר שהלוחמים ספגו כארבעים הרוגים, נסוגו הסורים. במהלך הקרב, חלק מלוחמי צה”ל שלא היו מיומנים דיים, הפגינו יכולת לחימה נמוכה, וביצעו תקלות מבצעיות רבות שהקשו על מהלך הקרב. בתחקירים שביצע צה”ל התברר כי במהלך הקרבות היו גם מקרים של ירי כוחותינו על כוחותינו וכשלים בפיקוד ובתיאום. על רקע הפגנת היכולת הנמוכה של צה”ל, הוחלט זמן קצר לאחר מכן, להקים את יחידה 101, שהחזירה לצה”ל את יכולות ההעזה וההכרעה. במקום הקרב, הוקם לימים המושב אלמגור.
יהודים חיו בוונציה מאות שנים לפני שניתן צו הגטו. הם היו מסוחרי העיר וסייעו להפיכתה לאימפריה כלכלית. הגדלת מספר היהודים בעיר במאה השש עשרה בעקבות גירוש ספרד והתעצמות הקנאות הנוצרית, גרמה לשלטונות העיר להוציא ביום כ”ו בניסן ה’רע”ו (29.3.1516) את פקודת הגטו. כל יהודי העיר נדרשו להתגורר באחד מרובעיה הנדחים, שהיה סמוך לבית יציקה לפלדה (Geatar באטלקית) ונתן למקום את כינויו. היהודים הורשו לעבוד ברחבי העיר כשהם מסומנים בטלאי צהוב, אך נדרשו ללון מדי לילה בגטו ושומרים הופקדו על שעריו. בשיא התפתחותו היו בגטו כחמשת אלפים יהודים ושלושה עשר בתי כנסת מפוארים. למרות הצפיפות שהביאה לא פעם לפגיעה קשה ממגפות ומשרפות, פיתחו היהודים בשכונתם חיים תוססים שעיצבו את דמותה הייחודית של יהדות ונציה. בין גדולי התורה שחיו בגטו היו דון יצחק אברבנאל ורבי אריה די מודינא. במאה השמונה עשרה אפשר נפוליאון ליהודים בוונציה ובשאר היבשת לצאת מהגטאות, אולם באמצע המאה העשרים שבו הנאצים ונתנו לגטאות שהקימו בכל רחבי אירופה את משמעותם הקשה והאיומה ביותר.
“איש אשר רוח בו”, כך כונה יהושע בן נון בידי מורו, משה רבנו, עם הסמכתו למנהיג האומה. יהושע, איש שבט אפרים, עוזרו המסור של משה ומי ש”לא ימיש מתוך האוהל”, הנהיג את העם כבר במלחמת עמלק, עמד בפרץ יחד עם חברו כלב נגד המרגלים, והוביל את העם למסע הכניסה, הכיבוש וההתנחלות בארץ כנען. בעשרים שנות המלחמה ניהל יהושע את הקרבות בצפון ובדרום, התמודד עם משברים קשים כמו במפלת העי ובפרשת הגבעונים, כתב את ספרו, עמד בראש צבאות ישראל וחולל ניסים בעמק איילון, שם קיים היום כפר בן נון. בסוף ימיו הנחה יהושע את השבטים כיצד לחלק את הארץ ולהתיישב בה, וכיצד לשמור את הנחיות התורה ואת ציווי ה’. לפי חז”ל, תיקן את “ברכת הארץ” בברכת המזון, וקבע כללים להתנהלות ציבורית ולערבות הדדית בין בני העם היושב בארצו. בן מאה ועשר שנים נפטר יהושע בכ”ו בניסן (לפי חלק מהמסורות) בשנת ב’ תקט”ז לבריאת העולם (1244 לפני הספירה). נקבר בתמנת חרס, היא הכפר כפל חארס, צמוד לאריאל.
הרב חיים הלברשטאם נולד בגליציה (1797), ונודע מילדותו כעילוי וכגדול בתורה. היה בין תלמידיו של רבי נפתלי מרופשיץ, איש הדור החמישי לחסידות. מוּנה לרבה של העיר צאנז ושימש בתפקידו ארבעים ושש שנים עד לפטירתו בכ”ה בניסן תרל”ו (19.4.1876). החל להנהיג עדה חסידית שהתפתחה בהמשך לחסידות צאנז המפוארת, ואלפי חסידים החלו לראות בו את מנהיגם. הדגיש את נושאי החסד וההתלהבות בתפילה, ובמקביל חינך לשמירה על מסגרות ההלכה ולהימנעות מצעדים שאינם מקובלים בעבודת הבורא. במקביל לפעילותו כאדמו”ר, היה גם אחד מגדולי הפוסקים שבדור, וספריו בהלכה ובפרשנות הגמרא, “דברי חיים”, נחשבו לספרים מרכזיים בתחום. דמות זו של אדמו”ר שהוא גם פוסק – שהיא נדירה יחסית בחסידות – הקנתה לצאנז את ייחודיותה כמו גם את עוצמתה. נחשב כפוסק מחמיר, והתנגד בכל תוקף לכל סוג של לגיטימציה לתנועת הרפורמה שהחלה לפעול בימיו. יחד עם זאת, ניסה ככל יכולתו לקרב את כל חלקי העם, וטען כי בכל יהודי יש “נפש טהור וקדוש”. נינו, הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם, האדמו”ר מצאנז־קלוזנבורג, הקים את קריית צאנז בנתניה.
“במקום בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן – אינני עומד יחידי. עימדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים”. דבריו של התובע במשפט, היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר, הדהֲדו באולם המשפט, ונשמעו גם מעבר לדופנות הזכוכית המשוריינות של התא שבו ישב אדולף אייכמן. משפטו של אייכמן, שהיה בין האחראיים להשמדת יהודי אירופה בשואה, נפתח בירושלים בכ”ה בניסן תשכ”א (11.4.1961). המשפט החל כמה חודשים לאחר שנחטף אייכמן בידי אנשי ה”מוסד” מארגנטינה, שם הסתתר בזהות בדויה מאז תום מלחמת העולם. במשפט, שנמשך חודשים ארוכים, העידו למעלה ממאה עדים שפרסו בפני השופטים ובפני הקהל שהאזין להם בקשב רב בארץ ובעולם, את אימי השואה ואת רצחנותם של חיילי המשטר הנאצי ואנשיהם. לאחר שבית המשפט שלל את טענתו של אייכמן כי הוא היה רק “בורג קטן” במערכת, נדון אייכמן למוות בתלייה. בקשת החנינה שלו נדחתה בידי הנשיא בן צבי, תוך שימוש בדבריו של שמואל הנביא לאגג מלך עמלק :”כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ”. התהודה שזכו לה דבריהם של ניצולי השואה בעקבות המשפט השפיעה רבות על היחס לנושא בארץ ובעולם.
ראש חוליית הרוצחים, סמיר קונטר, היה בן שש עשרה בלבד כאשר יחד עם עוד שלושה מחבלים הגיע בסירת גומי לחוף הצפוני של נהריה, בליל כ”ה בניסן תשל”ט (22.4.1979). המחבלים ניסו לפרוץ לבתים באזור החוף אך נהדפו, ולאחר שהרגו שוטר בחילופי יריות, פרצו לבית משפחת הרן, שם עמדו האב דני ובתו עינת בת הארבע לרדת למקלט. המחבלים לקחו עימם את השניים באיומי נשק לכיוון החוף. כל אותה עת הסתתרה האם סמדר יחד עם ביתה יעל בת השנתיים בעליית הגג, שם אירע אסון כאשר בניסיון להשתיק את בכי הילדה נחנקה יעל למוות. בחוף הים ירה קונטר בדני ורוצץ אל הסלע את ראשה של עינת. כוח צנחנים שהגיע למקום הסתער על המחבלים ומנע מהם לברוח ללבנון. בסופם של חילופי אש, נהרגו שלושה מחבלים, ואילו קונטר ומחבל נוסף, אחמד אברס, נשבו. לימים, שוחרר אברס בעסקת ג’יבריל, וקונטר בעסקת חילופי שבויים עם החיזבאללה. שנים ספורות לאחר מכן, חיסל כלי טיס של חיל האוויר את קונטר בשעה ששהה בסוריה. החשבון נסגר.
“תעודת אגודתנו היא לקרב, לא לרחק, לבנות ולא לסתור, ועלינו ללכת בדרכי נועם ושלום, להיזהר בכבוד מתנגדינו ולהשכין שלום ואחווה בקרב המפלגות השונות”. כך הצהירו הרב יעקב ריינס, הרב זאב יעבץ ורבים אחרים שהתכנסו בווילנה בכ”ה באדר א’ תרס”ב (4.3.1902) והכריזו על הקמת “המזרחי” – התנועה הציונית הדתית. מייסדי המזרחי (שבגלגולו הראשון נוסד שני עשורים קודם לכן בידי הרב שמואל מוהליבר) ביקשו להיות חלק מהתנועה הציונית הכללית, תוך שהם אינם מוותרים על נאמנותם המוחלטת להלכה ולשמירת המצוות. אנשי התנועה, שהוקמה בתיאום עם הרצל, ראו בציונות לא רק את התגשמות חלום הדורות, אלא גם מגן בפני האנטישמיות ופחד ההתבוללות שאיימה על העם. הם שאפו להרחיק את הציונות מכל עיסוק רוחני ולעסוק אך ורק בבניין הארץ. משלא עלה הדבר בידם, פעלו להקמת מוסדות החינוך הדתיים ולשמירת ההלכה במפעלים הציוניים השונים. השילוש של נאמנות לעם, לארץ ולתורת ישראל שנוסח בידי מייסדי התנועה החזיק מעמד למרות כל הקשיים והמכשולים, והיווה את המסד למאה ועשרים שנות פעילות ציונית דתית בכל התחומים הקשורים לתחיית עם ישראל בארצו.
קרוב לעשר שנים הקדיש ד”ר פאול נתן, איש חברת “עזרה” מגרמניה, לגיוס כספים שיאפשרו את הקמתו של מכון ללימודים טכנולוגיים על הכרמל. בסיועה של הקרן הקיימת לישראל ושל נדבנים מאמריקה ומרוסיה (ביניהם איל־התה, זאב ויסוצקי), הגיע היום המיוחל בכ”ד בניסן תרע”ב (11.4.1912). הנחת אבן הפינה לבניין “הטכניון” הראשי בישרה את התגשמותו של החלום, שאמור היה לסייע בפיתוחה של ארץ ישראל ובדרבונם של צעירים יהודיים לעלות אליה. הקשיים לא הסתיימו בהנחת אבן הפינה. “מלחמת השפות” (הוויכוח הדרמטי בנוגע לשפת ההוראה במוסד, שהסתיים בניצחונה ההיסטורי של העברית) וכן אירועי מלחמת העולם הראשונה, עיכבו את פתיחת הלימודים. אולם, לאחר כל העיכובים, יצא הטכניון לדרך. רבבות הסטודנטים שפקדו מאז את הקמפוס שעל הכרמל; פיתוחים טכנולוגיים חדשניים; מרצים וחוקרים זוכי פרס נובל; כל אלו הביאו את הטכניון להיות אחד מן המוסדות המובילים בארץ ובעולם. במהלך השנים, הפך הקמפוס הראשון של הטכניון ל”מוזיאון הלאומי למדע”, שבו בונים על דור העתיד של מדענים ושל מפתחים, שיסייעו בביסוסה ובצמיחתה של ישראל.
יוסף חיים ברנר נולד באוקראינה (1881) וגדל במשפחה מסורתית ענייה. מגיל צעיר החליט להתנתק מאורח החיים הדתי, וסולק מהישיבות שבהן למד לאחר שנתפס כותב מאמרים לעיתונות העברית. ברנר עבר ללונדון ולאחר מכן עלה לארץ. בתקופה זו, הפך ברנר לאחד הידועים והחשובים שבסופרים ובעורכי כתבי העת בעולם היהודי. בארץ, לא הצליח להחזיק מעמד בעבודת האדמה, ועבד כעיתונאי, כסופר, כמתרגם וכמרצה שנערץ על ידי חבריו, אנשי תנועת העבודה. בספריו, חתר ברנר לאמת נוקבת ונהג לערער על כל המוסכמות. בין השאר ידועה אמרתו: “זכות דיבור אין לי, זכות הצעקה יש לי”. כתביו גדושים בפסימיות, בייאוש ובתסכול, ולא בכדי נקרא אחד המפורסמים שבספריו “שכול וכישלון”. אולם למרות הכול, קרא לצעירים לפעול ולקוות למען בניין הארץ, כי “אף על פי כן”. היה בעל עמדות אנטי דתיות חריפות שעוררו לא פעם סערה ציבורית. יחד עם זאת, קיים קשרים מורכבים עם הרב קוק, שכינה אותו “נשמות של תוהו”. נרצח באכזריות בימי מאורעות תרפ”א בכ”ד בניסן תרפ”א (2.5.1921). מוסדות רבים, וכן קיבוץ גבעת ברנר, נקראו על שמו.
