ההיסטוריה המרוקאית מציינת בגאווה את “אינתיפאדת פאס”, האירוע הראשון שבו התקוממו המוני צעירים מרוקאים נגד שלטון הכיבוש הצרפתי, שהכניע זה עתה את הסולטן. היהודים זוכרים מאותה התקוממות את “התריתל” – הפוגרום בה”א הידיעה, שבמסגרתו הסתערו המוני חיילים ואזרחים מוסלמיים על “המלאח”, הרובע היהודי של פאס, ביום ל’ בניסן תרע”ב (17.4.1912), כשהם מכלים את חמתם על כניעתה של מרוקו לצרפתים, בבתי היהודים. במשך שלושה ימים השתולל ההמון. למעלה מחמישים יהודים נרצחו באכזריות, ורבים אחרים נפצעו קשה, עברו התעללויות, ובתיהם ובתי הכנסיות שלהם עלו באש. מאות כתבי יד נדירים ועתיקים שהוחזקו בבתי היהודים בשכונה אבדו לבלי שוב. ממשלת הסולטן, שנטלה בתחילת האירועים מהיהודים את כלי הנשק שהחזיקו, נעתרה בסוף לתחינת הניצולים ופתחה בפניהם את גן החיות של הסולטן. הם הסתתרו שם עד שהצרפתים השיבו את הסדר לעיר. אט אט שבו החיים למסלולם, וסיוע רב מיהדות העולם הועבר לשיקום הקהילות שנפגעו. ככל שחלף הזמן חשו היהודים כי הם מוגנים תחת שלטון צרפת, אולם זכר מוראות “התריתל” היווה סוג של אות אזהרה כי לא לעולם חוסן.
המערכה נראתה כחסרת סיכוי. מספר הערבים בעיר עלה על מספר היהודים פי עשרה, והעמדות הערביות במצודת צפת ובמשטרת הר כנען היו בעלות יתרון גובה אדיר לעומת הרובע היהודי ששכן במורד ההר. מגיני צפת, בראשות מאיר מייברג (מיבר), מנו רק כמאתיים וחמישים איש. עם התגברות הקרבות, הציעו הבריטים לפנות את כל התושבים היהודיים, ומשלא נענו מסרו את כל עמדות המפתח בעיר לידי הערבים. למרות ההפגזות הערביות והמצור שהוטל על העיר, היו מגיני צפת נחושים וסיסמתם הייתה: “קומה ה’ ויפוצו אויביך”. “מחלקת הישע” של הפלמ”ח, בראשות אלעד פלד, שהסתננה מעבר לקווי האויב ונכנסה עם שחר לרובע היהודי בקול שירה, הרימה את המורל. לאחר כמה סבבי קרבות שבמסגרתם נכשלו הניסיונות לכיבוש המצודה, החל ביום ל’ בניסן תש”ח (9.5.1948) הקרב המכריע לשחרור העיר. מגיני צפת, בסיוע הגדוד השלישי של חטיבת יפתח ומרגמות “הדוידקה”, הצליחו לעשות את הבלתי ייאָמן, ובמחיר כבד השתלטו על מצודת העיר ומוטטו את קווי הלוחמים הערביים. צפת, עירם של המקובלים והחכמים, הניפה מעל פסגותיה את הדגל הכחול לבן.
חכמי ישראל, שהתיישבו בצפת, בדור שלאחר גירוש ספרד עמלו בכל כוחם כדי לתת מענה למשבר שפקד את עם ישראל. לצד העוסקים בהלכה ובפיוט, התרכזו סביב דמותו של רבי יצחק לוריא, האר”י, תלמידי חכמים רבים, והעמיקו בתורת הקבלה והנסתר. בתוכם היה בכיר תלמידי האר”י, רבי חיים ויטאל, שנפטר ביום ל’ בניסן ה’ש”פ (3.5.1620). במשך שנים ארוכות עסק הרב ויטאל בבירור תורתו של מורו הגדול. לאחר פטירת האר”י החל הרב ויטאל לפרסם את כתביו, והם זכו לתפוצה אדירה בעולם היהודי. בספריו: “שמונה שערים”, בו הוא מציג את יסודות הקבלה, ב”שער הגלגולים”, שבו עסק בסודות הנשמה, ובספרו “שערי קדושה”, בו התווה הרב ויטאל דרך לרבים שרצו להתעלות ולהדבק באור שבקע מצפת. הרב ויטאל, שחילק את ימיו בין צפת, מצרים ירושלים ודמשק, הותיר בכתביו גם תיאורים מפורטים על המציאות ההיסטורית בימיו, והפגין ידע משמעותי גם במדע בן זמנו. כתביו של הרב ויטאל נעלמו ונתגלו חליפות במשך הדורות, ועד היום הם משמשים כמקור מרכזי להבנת תורת הנסתר בכלל, וקבלת האר”י בפרט.
יצחק בן צבי נולד באוקראינה (1885), ומגיל צעיר עסק בשני תחומים שליוו אותו כל חייו: פעילות פוליטית במסגרת תנועת העבודה הציונית, וחקר ההיסטוריה של עם ישראל ושל ארץ ישראל. הוא היה ממארגני “ההגנה העצמית” של יהודי רוסיה שפעלה בימי הפוגרומים, וממקימי תנועת “פועלי ציון”, ההסתדרות, מפא”י, וארגוני המגן והשמירה – הגדודים העבריים, “בר גיורא”, “השומר” וההגנה. נישא לרחל ינאית, מדמויות המופת של דור התקומה. בנם, עלי, נפל במלחמת העצמאות בגליל התחתון. במסגרת מחקריו הרבים עסק בן צבי בשימור ההתיישבות היהודית בפקיעין, בחקר האוכלוסייה השומרונית וביישובים יהודיים קדומים ברחבי הארץ. עסק גם בחקר גלויות ישראל בארצות המזרח, ומכוני המחקר “יד בן צבי” (המתמחה בחקר ארץ ישראל) ו”מכון בן צבי” (העוסק בחקר יהדות המזרח) ממשיכים את פועלו. היה מחותמי מגילת העצמאות, ונבחר בשנת 1952 לנשיאה השני של מדינת ישראל. כנשיא, הפגין צניעות וקירוב לבבות בין כל חלקי הציבור, וקיים מסעות בקהילות היהודיות ברחבי העולם ובארץ. נפטר במפתיע זמן קצר לאחר בחירתו בפעם השלישית לנשיא, ביום כ”ט בניסן תשכ”ג (23.4.1963), ונטמן בהלוויה המונית בהר המנוחות.
הנערה רחל שגדלה בבית בלובשטיין האמיד ברוסיה (1890) נשבתה בימי העלייה השנייה בקסמה של הציונות, ושמה פניה ל”חוות העלמות” שלחוף הכנרת, שם ביקשה ללמוד חקלאות. נופי הכנרת, כמו גם קשרי החברות והאהבה המורכבים שניהלה עם חלק מהחלוצים שישבו לחופיה, הביאו ליצירתם של כמה מהשירים המופלאים שהפכו לנכס צאן ברזל של הזמר העברי. נסיעתה לצרפת כדי להתמקצע במקצוע החקלאות, הפכה בעקבות אירועי מלחמת העולם הראשונה למסע מייסר ברחבי העולם ולעבודה בבית יתומים יהודי ברוסיה, שם נדבקה בשחפת. עם שובה לארץ, שבה לדגניה שלחופי הכנרת, אך גורשה משם בשעה שזוהתה מחלתה. בשנותיה האחרונות נעה רחל, בודדה, ערירית וענייה בין בתי המרפא בארץ, עד שנפטרה בהיותה בת ארבעים בלבד בכ”ט בניסן תרצ”א (16.4.1931). השירים שהותירה אחריה כמו “שם הרי גולן”; שיר הכמיהה לאימהוּת “אוּרי”; ושירי האהבה הנפלאים “פגישה חצי פגישה” ו”זמר נוגה”, הפכו אותה לחשובה מבין המשוררות שחיו בארץ בימי המנדט. תשעים שנה לאחר מותה, שיריה של רחל, כמו גם דמות דיוקנה על בולים ושטרות, עדיין איתנו.
היא נולדה למשפחה חב”דית באוקראינה, גדלה בירושלים ועסקה בהוראה בירושלים ובחיפה, כשהיא טובעת חותם של אהבה, חום והערכה לתלמידיה. אותם תלמידים זכרו אותה, גם עשרות שנים לאחר פטירתה, כמי שעיבְּתה את אישיותם. תלמידהּ, עמוס עוז, סיפר כי: “ללעג, לכל לעג שהוא, קראה מורה־זלדה בשם רעל. לשקר קראה נפילה או שבירה. לעצלות קראה בשם עופרת. לרכילות – עיני הבשר. הגאווה נקראה אצלה חורכת־כנפיים. והוויתור, כל ויתור, היה נקרא בפיה ניצוץ”. במשך שלושים וחמש שנה כתבה זלדה שניאורסון מישיקובסקי, שנפטרה בכ”ח בניסן תשמ”ד (30.4.1984), מאות שירים העוסקים בעיקר בסוגיות של אמונה, של אהבה ושל התמודדות האדם עם גורלו. בין הידועים שבשיריה נמצא השיר “לכל איש יש שם”, שהפך לאחד משירי הזיכרון הידועים והנפוצים ביותר בישראל. בשיר אחר שלה, שהולחן, לימים, לזכרו של רס”ן בניה שריאל שנפל במבצע “צוק איתן”, תיארה זלדה את עוצמתה של האהבה: “שלומי קשור בחוט אל שלומך”. מילותיה על “שיר עתיק עד מאוד הקיצני לחיים כאשר גירש את נמיכות הרוח מקרבי בשפתי מלכים” מצאו מקום בלבבות רבים.
יובל נאמן נולד (1925) וגדל בתל אביב. מגיל צעיר נודע כמדען מבריק, והקריירה שלו, שכללה לימודים בטכניון כבר בגיל שש עשרה, מחקרים בתחומי ההנדסה והפיזיקה שתרמו רבות למדע העולמי, חברות באקדמיה הלאומית למדעים בארץ ובארצות הברית וכהונה כנשיא אוניברסיטת תל אביב, נמשכה עד לפטירתו ביום כ”ח בניסן תשס”ו (26.4.2006). במקביל, הקדיש נאמן את חייו לביטחון ישראל. הוא לחם כמפקד גדוד וכסגן מפקד חטיבה במלחמת העצמאות, עמד בראש אגף המודיעין ובראש אגף התכנון בצה”ל, היה בין מובילי פרויקט הגרעין הישראלי, הוביל שליחויות מדיניות חשובות ועלומות, ופעל למען קהילות יהודיות במצוקה ברחבי העולם. נאמן, איש חזון ומייסד סוכנות החלל הישראלית, האמין בכל ליבו בזכותו של העם היהודי על ארצו, וכאתאיסט מוחלט כרת ברית עם תלמידי ישיבת “מרכז הרב” והיה בין מקימי תנועת התחיה, שאיחדה בין נאמני ארץ ישראל דתיים וחילוניים, ואף כיהן מטעמה כשר. לאחר סיום פעילותו הפוליטית, פנה נאמן להמשך פעילותו המדעית, לסיוע למדענים עולים ולהפצת בשורת המדע לדור הצעיר. על קברו נכתב: מדען בינלאומי, יהודי וציוני.
החלום היה ענק: עיר של רבע מיליון תושבים, נמל עמוק מים, עיר החוף השלישית בחשיבותה אחרי תל אביב וחיפה. את החלום הגה משה דיין בחודשים שלפני מלחמת יום הכיפורים. היעד היה לתת מענה לגלי העלייה, וליצור נתק בין גושי ההתיישבות הערבית ברצועת עזה לבין החזית המצרית במערב סיני. ב1975 השלימו טובי האדריכלים בארץ את התכנון, והעיר הימית ומסביבה עשרות יישובי חבל ימית יצאו לדרך. מאות המשפחות שהספיקו להתיישב בעיר נהנו מחוף ים מרהיב ביופיו, מבניה חדשנית וידידותית ומחיי קהילה עשירים ומרתקים. עם חתימת הסכם השלום עם מצרים נגזר גורלה של ימית. חלק מהתושבים הסכימו להתפנות מרצון, ואילו אחרים, יחד עם אלפים מאנשי גוש אמונים, נאבקו בחיילים המפנים מעל גגות העיר. בכ”ח בניסן תשמ”ב (21.4.1982)חרבה העיר. חלק ממפוני ימית גורשו, כחצי יובל מאוחר יותר, גם מבתיהם בחבל קטיף. כמעט חמישים שנה לאחר הקמתה, מכוסים חורבות ימית בחולות הנודדים של צפון סיני. השלום עם מצרים קר עד קפוא, אבל קיים…
בפסח תשס”ב (2002), עם ראשיתו של מבצע “חומת מגן”, שנועד למגר את הטרור שהיכה בישראל בימי האינתיפאדה השנייה, נכנסו כוחות מילואים וסדיר רבים למחנה הפליטים בג’נין, והחלו לטהרו ממחבלים. המחבלים מלכדו אזורים רבים במחנה, והמתינו בנקודות שולטות כדי לצלוף בחיילים תוך שהם משתמשים, כהרגלם, באוכלוסייה האזרחית כמגן אנושי. כדי להימנע מפגיעה באוכלוסייה זו, צה”ל העדיף לטהר את המחנה בית אחר בית, ללא שימוש בארטילריה ובשריון. במהלך התקדמות הכוחות, ביום כ”ז בניסן תשס”ב (9.4.2002), נקלעה פלוגת מילואים למארב מחבלים מתוכנן, שפגע ברבים מהלוחמים, כמו גם בכוחות שפעלו לחלצם. לאחר שעות ארוכות של קרבות ושל מעשי גבורה רבים, חולצו שלושה עשר ההרוגים והפצועים הרבים. בעקבות האירוע הוחלט להרוס בתים רבים במחנה (לאחר שתושביהם נקראו להיכנע) בעזרת בולדוזרים משוריינים. השיטה הוכיחה את עצמה, ותוך זמן קצר נכנעו אחרוני המחבלים. הפלשתינים ניסו להעליל על כוחות צה”ל כי במחנה הפליטים בוצע טבח המוני, ואפילו סרטים, מחזות וספרים הופקו כדי להפיץ את עלילת השווא הזו. חיילי צה”ל שנפלו בקרב הונצחו בספר תורה שהוכנס לזכרם לבית הכנסת בסוסיא, ובאנדרטה בכפר סבא.
השמועות שהגיעו לפתח תקווה היו מבהילות. מאות פורעים בדואים שהתכוונו להגיע ליפו שבה החלו מאורעות תרפ”א כמה ימים קודם לכן היו בדרכם למושבה, כשהם שורפים במסלולם את כפר סבא ואת כפר מל”ל הזעירות. זקן השומרים, אברהם שפירא, מיקם בבוקר כ”ז בניסן תרפ”א (5.5.1921) את קווי ההגנה. פלוגת רוכבים בראשותו יצאה לקדם את פני הפורעים מצפון. מאחוריהם הסתדר קו הגנה לאורך גבולות המושבה, ואילו הנשים והילדים הסתתרו במתחמים מבוצרים במרכזה. פרשי פתח תקווה נעו לכיוון הפורעים שהתקרבו מעבר לירקון. בקרב בשדות שמצפון למושבה, ספגו בני פתח תקווה אבדות, ונאלצו לסגת לקו ההגנה השני תוך שהם מקבלים דיווח על המוני ערבים המתקרבים אל המושבה גם מכיוון דרום. המגינים שהמטירו אש על התוקפים, יחד עם כוחות בריטיים שהגיעו ברגע האחרון, עצרו את התוקפים. ארבעה מבני המושבה נפלו בקרב ושמותיהם הונצחו באנדרטאות וברחובות ראשיים. יום כ”ז בניסן צוין במשך עשרות שנים (עד שנקבע בו יום הזיכרון לשואה ולגבורה) כיום הגנת המושבה, וטקסים ומצעדים התקיימו במקום וציינו את זכר הנופלים.
