לוחמי הלגיון הירדני לא האמינו לכמות הלוחמים הכשירים שנותרו בין בתיו ההרוסים של הרובע היהודי ביום הכניעה – י”ט באייר תש”ח (28.5.1948). כאלף וחמש מאות איש הורשו לעבור דרך שער ציון אל האזור היהודי. כשלוש מאות שבויים, וביניהם (בניגוד להסכמים) גם אזרחים ופצועים קשה (ורופאים ואחיות שהתנדבו להישאר עימם), נלקחו למחנה השבויים בעבר הירדן. תמה מסכת הגבורה והייסורים של לוחמי הרובע היהודי שבעיר העתיקה. השכונה היהודית הזעירה התגוננה חודשים ארוכים, כשהיא מנותקת ונצורה. כשבעים חללים נפלו בקרבות הרובע, וביניהם ניסים גיני בן העשר, שנפל יום אחד לפני הכניעה בהעבירו מידע בין העמדות השונות. בשעה שהערבים שרפו את הבתים ופוצצו את בתי הכנסת, אבלו יושבי מדינת ישראל הצעירה על הגלות מלב ירושלים. במשך שנים רבות התווכחו המעורבים בקרבות, האם ניתן היה למנוע את הגלות הזו, והאם אכן השקיעו לוחמי ירושלים החדשה (שבעצמם היו נתונים בצרות לא קטנות) את המאמץ הנדרש להצלת הרובע. תשע עשרה שנים הציצו גולי הרובע מבעד לחומות לעבר העיר הנטושה. ובחלוף תשע עשרה שנים ושישה ימים, שב העם לירושלים.
אלף תשובות בכל חלקי התורה; פסקי הלכה בכל תחומי החיים; עמידה תקיפה לצד העניים והעשוקים בד בבד עם שמירה על סדרי הקהילות; כתיבת הפיוטים “הנרות הללו” לחנוכה ו”שאלי שרופה באש” על שריפת התלמוד בפריז. פעילותו המסורה של רבי מאיר (המהר”ם) מרוטנברג (יליד 1220) להעמקה בתורה ולהפצתה, הפכו אותו לגדול יהדות אשכנז בימיו. באחרית ימיו ניסה לצאת מגרמניה לארץ ישראל, אולם נעצר בעקבות הלשנה של מומר יהודי. תשע שנים היה כלוא המהר”ם בכלא שבמגדל איניסזהיים, שם המשיך וכתב את חידושי תורתו. תלמידיו הרבים, ובראשם רבנו אשר (הרא”ש), אספו בעמל רב את סכום העתק שדרש הקיסר רודולף הראשון כדי לשחררו. אולם, לתדהמת הכול, סירב המהר”ם לאפשר את התשלום ואת יציאתו לחירות, מחשש שמא הדבר יהווה תקדים לשלטונות בכל אירופה לעצור את רבני ישראל ולסחוט כספים עבור שחרורם. כעשור לאחר פטירתו בכלא ביום י”ט באייר ה’נ”ג (1293), נפדתה גופתו של המהר”ם בממון רב, ונקברה בבית העלמין בוורמס, לצד היהודי העשיר שתרם את הסכום הנדרש.
רבנו משה איסרליש נולד בפולין (1530), ופעל רוב ימיו בעיר קרקוב שבה גם נפטר, ונקבר בל”ג בעומר, י”ח באייר ה’ של”ב (30.5.1572). מגיל צעיר, במקביל לפעילותו כראש ישיבה, כדיין, וכרבה של קרקוב, עסק בכתיבה והחל בכתיבת ספרו המונומנטלי “דרכי משה”, שנועד להיות ספר ההלכות הכללי לעם ישראל. כשנודע לו על כתיבת ספר “השולחן ערוך” של רבי יוסף קארו מצפת, שהיה גם הוא ספר המקיף את כל תחומי ההלכה הנוהגים כיום, ויתר הרמ”א על ספרו, והפך את חיבורו ל”מפה” – הערות על ספר השולחן ערוך כמנהגי אשכנז. זאת, כדי למנוע מחלוקות בעם ישראל. במהלך השנים הפך הרמ”א לפוסק המרכזי של יהדות אירופה, ותלמידי חכמים קראו עליו את הפסוק “ובני ישראל יוצאים ביד רמ”א”. הרמ”א עסק בכתיבה וגם בפרשנות של ספרים ושל חיבורים מתחום הנגלה והנסתר, ובעת גלותו מקרקוב בימי מגפה, שלח פירוש מקורי על פי הקבלה לאביו בתור משלוח מנות. יהודי פולין שהעריצוהו כתבו על קברו “ממשה עד משה לא קם כמשה”, ועד השואה היו אלפי יהודים עולים לקברו ביום פטירתו.
מאות שנים נמשכו יהודים כמגנט אל מתחם הקבר המצוי בשיפוליו של הר מירון. דמותו הפלאית של רבי שמעון בר יוחאי – גדול ההלכה, הלוחם הגדול באימפריה הרומאית, איש הסוד והרזים שנפטר בל”ג בעומר, י”ח באייר במאה השנייה לספירה – משכה אליה רבים. ממגורשי ספרד בראשות האר”י, דרך קהילות החסידים שהתיישבו בגליל ועד מאות האלפים הפוקדים את קברו של רבי שמעון בימינו באירוע הגדול ביותר המתקיים בישראל מדי שנה. העולים להר הביאו עימם את הפיוטים שחוברו במהלך הדורות. המקובל, רבי שמעון לביא מטריפולי שלחופי הים התיכון, תרם לחוגגים את הפיוט “בר יוחאי”. פיוט זה משלב בתוכו את עקרונות הקבלה וסודותיה, ומושר בפי חלק מקהילות ישראל מדי שבת. הפיוט זכה לעשרות לחנים, מבוכרה ואפגניסטן ועד לפולין, לצפון אפריקה ולתימן. מנהיגה הדגול של יהדות בבל, רבי יוסף חיים (ה”בן איש חי”), חיבר את השיר “ואמרתם כה לחי”. ברוח קרבות תש”ח, חיבר הרב נריה את השיר “צהלי ורוני חטיבה שבע”, שהוקדש ללוחמים שכבשו את ההר במהלך מבצע חירם. בדורנו, הפליא שולי רנד לתאר את חוויית העולים למירון בשיר “רפא-אל”. בל”ג בעומר תשפ”א התחולל במרון אסון נורא בו נספו ארבעים וחמישה מהעולים להילולה, ארוע שחייב חשבון נפש ושינוי משמעותי באופי הארוע.
היישוב היהודי המתחדש במאה האחרונה בארץ ישראל, ובעיקר הארגונים הצבאיים שהקים, חיבבו מאוד את ל”ג בעומר – היום שהוקדש במורשת היהודית לגבורת בר כוכבא ולוחמיו. בימינו, מצוין ביום זה יום ההוקרה למערך המילואים. בי”ח באייר תש”א (15.5.1941) בחרו אנשי “ההגנה”, להכריז ביום זה על הקמתן של “פלוגות המחץ” – הפלמ”ח. על הקמת הפלוגות הופקד יצחק שדה, ולצידו בלטו לימים יגאל אלון ומשה דיין. הגוף, שהורכב מצעירי היישוב היהודי ומבוגרי תנועות הנוער, והיה למעשה הכוח הצבאי הסדיר של היישוב היהודי, הוקם בתחילה כדי לסייע לבריטים בהגנה על ארץ ישראל מפני הפולש הנאצי המתקרב, בהקמת יישובים ובאימון לקראת הבאות. בהמשך, עסק הארגון בפעולות העפלה ובמאבק בבריטים. אנשיו היו מבכירי הלוחמים שמסרו נפשם בקרבות מלחמת העצמאות, ובוגריו היו חלק משמעותי מהאליטה של מדינת ישראל במשך שנים ארוכות. שירי הפלמ”ח וההווי התרבותי של חבריו עיצבו (לטוב ולמוטב…) את דמותו של דור שלם. תפיסת הפלמ”ח שנוסחה בהמנונו “לפקודה תמיד אנחנו”, הייתה חיונית בימים של מאבק ובניין. רוח הארגון מונצחת בבית הפלמ”ח שבתל אביב.
את שמות הוריו דאג להנציח בספריו המונומנטליים: ספר השאלות והתשובות “נודע ביהודה” על שם אביו, וספר “ציון לנפש חיה” (צל”ח) על שם אמו. בהנהגתו הציבורית, נודע כמי שלא חת מפני תקיפי הציבור, ולא נמנע מלהוכיח את עשירי העיר בשעה שנעשו מעשי עוול נגד הקבוצות החלשות. רבי יחזקאל לנדאו, נולד בפולין, וכיהן כרב בעריה. אך יותר מכל, נודע כרבה של העיר פראג, שבראש קהילתה המפוארת עמד עשרות שנים. ה”נודע ביהודה”, כפי שכונה על שם ספרו, שנפטר בי”ז באייר תקנ”ג (29.4.1793), כיהן במקביל גם כראש ישיבה, וקיים יחסים טובים עם ראשי השלטון האוסטרי. נודע כמי שהקפיד לעמוד על קוצו של יו”ד בפרטי ההלכה, ויצא נגד התנועות שהתחדשו בימיו, תוך שהוא מודע ליתרונות ולטוב שבשיטתם, ומנהל את המחלוקת בכבוד. בשעה שבפראג השתוללה מלחמת שבע השנים, הוצע לו לצאת מן העיר כמו שאר נכבדיה, אך הוא סירב ונותר עם בני קהילתו. ספריו, בכל תחומי ההלכה והאגדה, משמשים עד היום כמקור חשוב ומשמעותי בקרב לומדי התורה בעולם היהודי.
כשהיה בן שש, הפסיק מרדכי ברונשטיין לדבר. ההורים המודאגים לקחו אותו לרבני הסביבה, ואחד מהם הרגיע אותם והבטיח כי לילד יש עולם פנימי עשיר שכל העולם עוד יכיר. ההבטחה התקיימה: ברונשטיין, שנולד בשנת 1896 שינה לימים את שמו למרדכי ארדון, והפך לאחד הציירים הידועים והחשובים בעולם. הוא למד אומנות בצרפת ובגרמניה, ועלה לארץ בתחילת שנות השלושים. בתחילה שימש ככַוורָן בקריית ענבים, אך במהרה מונה לראש בית הספר לאומנות “בצלאל”, והפך לצייר שיצירותיו מוצגות במוזיאונים הגדולים והיוקרתיים בעולם. ביצירותיו, עסק ארדון במורשת היהודית על כל היבטיה, תוך שהוא משלב פסוקי תנ”ך, סמלים היסטוריים ורעיונות קבליים. הידועה שביצירותיו היא “חלונות ארדון” – ויטראז’ אדיר ממדים בגודל מאה מטרים רבועים, המוצג במבואה לספרייה הלאומית בירושלים והמתאר את חזון אחרית הימים של הנביא ישעיהו. ארדון זכה להוקרת הממסד והציבור, והיה בין מקבלי פרס ישראל. זאת, למרות שרבים מהאומנים בארץ לא אהבו את חיבתו למורשת היהודית ולתורת הקבלה ויצאו נגדו. ארדון נפטר בפריז בי”ז באייר תשנ”ב (18.6.1992) . ציורו האחרון נקרא בשם “הללויה לחיים”.
“מוקם בזה צבא־הגנה לישראל, מורכב מחילות יבשה, חיל ים וחיל אוויר…במצב חירום יונהג גיוס חובה לצבא־הגנה לישראל על כל שורותיו…כל אדם המשרת בצבא־הגנה לישראל חייב להישבע שבועת אמונים למדינת ישראל, לחוקתה ולשלטונותיה המוסכמים…אסור להקים או לקיים כל כוח מזוין מחוץ לצבא־הגנה לישראל…”. המשפטים הקצרים שאותם פרסם דוד בן גוריון ביום י”ז באייר תש”ח (26.5.1948) תחת הכותרת “פקודה להקמת הצבא” היו תוצר של דיונים סבוכים ומורכבים. לא כל חברי הממשלה אהבו את הכינוי “צבא ההגנה”, שהמחיש (גם בסמלו) את הקשר הישיר בין ארגון ההגנה לצבא החדש, והיו שהעדיפו את צבא ישראל. גיוס החובה מראש לא הוחל על נשים. הציבור הדתי התנגד ל”שבועה”, וזו הוחלפה ב”אני מצהיר”. כדי למנוע אפשרות של הפכה צבאית, הוחלפה טיוטת ההצעה שדיברה על “מחויבות לפיקוד העליון” ב”מחויבות לשלטונות המוסמכים של המדינה”. וכמובן, הטרגדיה של אלטלנה שהתחוללה כמה שבועות מאוחר יותר הבהירה את המורכבות של כוח צבאי אחד. אחרי כל הסיבוכים ותוך כדי סערת המלחמה, יצא צבא ההגנה לישראל לדרך.
ליל שבת, אור לי”ז אייר תש”מ (2.5.1980). התפילה במערת המכפלה הסתיימה, ותלמידי ישיבת ההסדר קרית ארבע ואורחיהם, פנו כמנהגם מדי שבת במשך שבועות ארוכים, לעבר “בית הדסה”, בית החולים היהודי העתיק בחברון, שקבוצת נשים וילדיהם מקרית ארבע נאחזו בו, שנה קודם לכן, במגמה לשכנע את הממשלה לחדש את הישוב היהודי בעיר. בעיצומם של זמירות שבת בפתח המתחם החל הקטל. חוליית מחבלים שארבה על גג סמוך למבנה, החלה לירות על הנאספים ולהשליך לעברם רימונים. שישה מתלמידי הישיבה והאורחים נרצחו ורבים נפצעו. התגובה הייתה מהירה. חוליית המרצחים נתפסה, וכמענה לטרור, החליטה ממשלת ישראל החליטה על הקמת ישוב יהודי קבוע בבית הדסה בפרט ובחברון בכלל. לזכרם של הנרצחים הוקם הישוב בית חג”י שבדרום הר חברון, כמו גם “בית השישה” השוכן בלב הרובע היהודי של חברון. לימים שוחרר אחד מהרוצחים והוא מכהן כיום כראש העיריה הפלשתינאי של חברון. בית הדסה שוקם והוא מהווה כיום משכן למשפחות יהודיות רבות, ובקומתו הראשונה הוקם מוזיאון מרשים המספר את סיפורה של עיר האבות והבנים.
ילדי כיתות א-ג ממושב אביבים היו לבושים בחולצותיהם הלבנות בדרכם ללימודים בבית הספר במושב דובב ביום שישי ט”ז באייר תש”ל (22.5.1970). בעיקול הדרך, סמוך לקיבוץ ברעם, היכה הטרור. גדר הגבול הסמלית שנמתחה לאורך הגבול עם לבנון לא עצרה את הרוצחים, שתכננו במשך שבועות ארוכים את המארב. שישה טילי בזוקה שירו מחבלים מארגון החזית העממית גררו בעקבותיהם דקות ארוכות של ירי מנשק אוטומטי משני צדי אוטובוס הילדים. הנהג, הורה מלווה והמאבטח נהרגו מיד והאוטובוס סטה מהכביש והתנגש בעץ אלון בצידי הדרך. חברי קיבוץ ברעם ולוחמי צה”ל שמיהרו למקום החלו לטפל בעשרות הפצועים, שרבים מהם איבדו דם לפני שהספיקו לפנותם. תשעה ילדים ושלושה מבוגרים נרצחו. במושב אביבים, ביתם של שישים משפחות מעולי מרוקו שעמלו שנים כדי להוציא לחם מההר המרוחק בגבול הצפון, לא הייתה משפחה אחת שבביתה לא היה נפגע. ישראל המזועזעת הגיבה בסדרה של פעולות תגמול נגד בסיסי המחבלים, וחללי הפיגוע נטמנו בהלוויה המונית וקורעת לב בבית העלמין בצפת. אנשי אביבים המשיכו, למרות הכול, לעבד את אדמת הגליל.
