מֵימי הים התיכון שליחכו את חופה הארוך של הארץ היו סוג של אתגר עבור ההנהגה הציונית של ימי המנדט. העיתונאי איתמר בן אב”י, המהנדס ד”ר מאיר גורביץ והמדינאים זאב ז’בוטינסקי ודוד בן גוריון קראו “לכבוש את הים”. ניסיונות ראשונים להקמת סַפָּנוּת עברית נעשו עוד בתקופה העות’מאנית, ובראשית ימי המנדט הוקמה בתל אביב אגודת “זבולון”, שביקשה לחדש את רוח יורדי הים העבריים מימי התנ”ך. לאגודה חברו גופים שונים כמו “ועדת המים” ו”חבל ימי לישראל” שעודדו הכשרת ימאים, קניית ספינות, פיתוח הדיג וחקר הימים והאגמים. בכ”ג באייר תרצ”ב (29.5.1932) הוכרז במוסדות היישוב על “יום הים”, שצוין עוד שנים רבות אחר כך באותו תאריך. ביום זה נערכו פעילויות חינוכיות שונות לעידוד ההכשרה הימית ולהדגשת כיבוש הים כ”דרך להרחבת שטח ארצנו, לביצור בסיסנו הכלכלי וליציאה למרחב”, כהגדרת בן גוריון. אנשי “זבולון” היו בין מייסדי נמל תל אביב, וממקימי הפלוגה הימית של הפלמ”ח וה”שירות הימי” של צה”ל הצעיר. מעט לפני הקמת המדינה הם אף סייעו בהקמת חברת הספנות “צים”, שנקראה על סמך פירוש רש”י למילה צים – “אוניות גדולות”.
האירועים שהתחוללו במעלות בכ”ג באייר תשל”ד (15.5.1974) היו מהקשים שידעה מדינת ישראל. חוליית מחבלים שחדרה מלבנון יומיים קודם לכן ורצחה בדרכה למעלות פועלת במושב צוריאל, פרצה לפנות בוקר לביתם של בני משפחת כהן, רצחה את זוג ההורים ואת בנם הפעוט והמשיכה לבית הספר “נתיב מאיר” הסמוך. מאה תלמידי התיכון הדתי בצפת שישנו במקום במסגרת טיול הופתעו, ורק מעטים מהם הצליחו להימלט מהבניין בשעה שהמחבלים ריכזו את התלמידים והכריזו כי בני הערובה יירצחו אם לא תשחרר ממשלת ישראל מחבלים הכלואים בידה. במשך כל היום נמשכו ניסיונות המשא ומתן, ובשעה חמש אחר הצוהריים ניתן האות. כוח של סיירת מטכ”ל פרץ לבניין, אולם רצף תקלות בתקשורת, וטעות בפריצה לקומה הנכונה הביאו לאובדן זמן קריטי. בדקות הבודדות שעברו עד שחוסלו המחבלים הם הספיקו לרצוח עשרים ושניים מהילדים, נוסף על חמישה שנרצחו קודם לכן בידי החולייה. לקחי אסון מעלות הביאו להקמת היחידה המיוחדת ללוחמה בטרור, להקמת המשמר האזרחי, ולהקמת אגף הביטחון במשרד החינוך. אחר האירוע הוקמה גם ישיבת ההסדר במעלות שנועדה לתמוך בעיר בשעתה הקשה.
ההתקפות הנואשות של צה”ל הצעיר התנפצו שוב ושוב אל חומותיו של מבצר לטרון, ותותחי הלגיון הירדני המשיכו לחסום את הדרך לירושלים. מצבהּ של העיר הנצורה והמופגזת היה נואש. ניסיונות שונים למצוא דרך עוקפת הגיעו להצלחה כאשר בכ”ג באייר תש”ח (1.6.1948) כוח ישראלי שיצא מקיבוץ חולדה במערב וכוח שיצא מקריית ענבים במזרח הצליחו להיפגש באמצע הדרך ולאתר נתיב נסתר לעיר בין ההרים. מעלה תלול של שני ק”מ חִייב הסתייעות במאות סבלים, גמלים וחמורים שהעבירו את הציוד – שהגיע מהשפלה למרגלות ההר – למשאיות הירושלמיות שהמתינו בצידו השני. תחת אש הירדנים, הצליחו כוחות ההנדסה של צה”ל להרחיב את הדרך, להתקין לצידה צינור מים חדש ולאפשר את העברת האספקה החיונית לעיר. את הוויכוח בין לוחמי החטיבות השונות, אם לקרוא לדרך על שם חטיבת הראל או על שם חטיבה שבע, הכריע עיתונאי אמריקאי. הוא קרא לה על שם הנתיב הנסתר שבו הזרימו האמריקאים אספקה מהודו לסין במעבה הג’ונגלים מתחת לאפו של הצבא היפני. השם “דרך בורמה” נכנס להיסטוריה. ירושלים ניצלה.
ילדות לא פשוטה עברה על דבורה עומר (ילידת 1932), הנערה מקיבוץ מעוז חיים, שנאלצה להתמודד עם אמא שסופר עליה שהתאבדה (ולמעשה נהרגה בתאונת אימונים ב”הגנה”) ועם חיי משפחה מורכבים. אל מול קשיי ההווה, היא מצאה במהירות את הנחמה בספרות וביצירה. “דפי תמר”, שבהם סיפרה מגיל צעיר את עלילותיה של נערה בת קיבוץ, כמו גם “סיפורי עומרי” על הנער הישראלי הנמצא בלב ההתרחשויות בארץ ובעולם, הפכו במהרה לרבי מכר, ובעקבותיהם החלה עומר לעסוק בכתיבה שהתמקדה פעמים רבות בתיאור של דמויות מרכזיות בעשייה הציונית. המוני ילדים זכו באמצעותה להתוודע לדמויותיהם של בן גוריון, הרצל, איתמר בן אב”י, זהרה לביטוב, ומעל כולם – “שרה גיבורת ניל”י”. בספריה לא נמנעה עומר מלתאר את הקשיים החברתיים בישראל ואת הדמויות שהצליחו לגבור עליהם נגד כל הסיכויים (כמו בספרה “צוללים קדימה”). ביצירתה עסקה עומר גם בקשיי גיל ההתבגרות, באגדות ישראל ובספרי ילדים ונוער מכל הסוגים. כלת פרס ישראל על תרומתה לתרבות העברית. התגוררה מרבית ימיה בכפר מעש. נפטרה בכ”ב באייר תשע”ג (2.5.2013)
באביב 1944 חשבו יהודי הונגריה כי שואת יהודי אירופה פסחה עליהם. מאות אלפי היהודים ששהו במדינה, והיו למעשה הקהילה היהודית הגדולה ביותר שנותרה באירופה, סבלו אמנם מגזירות אנטישמיות קשות, ורבים נשלחו לעבודת כפייה, אולם בדרך כלל לא מעבר לכך. עתה, כשתבוסת הגרמנים נראתה כהולכת ומתקרבת, דומה היה כי מה שנותר הוא רק להרוויח עוד מעט זמן, ולהינצל. אבל לגרמנים היו תוכניות אחרות. דווקא על רקע תבוסתם במלחמה, הם היו נחושים לחסל את הקהילה היהודית ההונגרית. בכ”ב באייר תש”ד (15.5.1944), לאחר שכל ניסיונות השתדלנות והעיכובים כשלו, נשלחה רכבת ראשונה מהונגריה לאושוויץ, ותוך שבועות ספורים הושמדו קרוב לחצי מיליון יהודים. רק בעיר הבירה, בודפשט, נותרה קהילה גדולה, אך גם היא הפכה למטרה לאחר הפיכה פרו־נאצית שהתחוללה במקום. עד לנפילת העיר בידי הרוסים, הספיקו ההונגרים והגרמנים, בהובלת אדולף אייכמן, לרצוח רבבות יהודים. אלפים רבים ניצלו בזכות פעילותם של פעילים יהודיים, כמו משה קראוס, וחסידי אמות העולם, כמו ראול ולנברג, אולם רבבות רבות לא שרדו עד בוא השחרור.
בין המוני העולים שנהרו למדינת ישראל הצעירה בסוף שנות הארבעים, בלטה קבוצה גדולה של חסידי חב”ד, ניצולי שואה ופליטים מברית המועצות. עוד לפני הגעתם לארץ, פעלו חברי הקבוצה למען הקמת יישוב חב”די עצמאי, משימה שלא הייתה קלה במיוחד בהיעדר גוף פוליטי חזק שיתמוך ביוזמה. לאחר שהחסידים נוכחו לדעת שהתוכנית אינה מתקדמת, נקבעה עובדה בשטח, ובכ”א באייר תש”ט (20.5.1949) פלשו החסידים לבתי הכפר הערבי הנטוש ספריא. לאחר מספר ימים, ובעזרתו הפעילה של השר זלמן שז”ר שהיה מקורב לחסידות, ניתן האישור ויישוב בשם שפריר יצא לדרך. ההתיישבות לא הייתה קלה. בשנת 1955 זעזעה את כל המדינה פעולת טרור רצחנית, שבה נרצחו חמישה מתלמידי בית הספר בכפר. אמנם, בסופו של דבר, שיטת חב”ד של “ופרצת” התגברה. היישוב, ששינה את שמו לכפר חב”ד, הפך למרכזה הארצי של החסידות, והמונים נוהרים מדי שנה לחגיגות י”ט כסלו, לאפיית המצות ההמונית ולאירועים חסידיים שונים המתקיימים בו. בשנות התשעים הוקם במרכז הכפר הֶעתק מדויק של בית מדרשו של הרבי מלובביץ’ מניו יורק.
הצורך למנוע את פעילותם של מטוסי חיל האויר הגרמני ברחבי המזרח התיכון היה דחוף. השיתוף בין הבריטים לבין יחידות ההגנה והפלמ”ח (שזה עתה הוקם) היה בשיאו. רוח ההתנדבות הביאה את איש הפלוגות הימיות של ההגנה, רב החובל כתריאל יפה, ואת צבי ספקטור, מפקד הפעולה, כמו גם את הקצין הבריטי, אנתוני פלאמר, ואיתם עוד עשרים ושניים מלוחמי הפלמ”ח, לנמל חיפה. בבוקר כ”א באייר תש”א (18.5.1941) יצאה הספינה לדרכה. היעד היה בתי הזיקוק בטריפולי שבצפון לבנון, שפגיעה בהם נועדה למנוע את אספקת הדלק לכוחות הגרמנים באזור. הספינה יצאה לדרכה ומאז נעלמו עקבותיה. חקירות שניהלו מסתערבים ואנשי מודיעין הביאו למסקנה כי ככל הנראה נפגעה הסירה מירי מכוון או בשוגג של הכוחות הצרפתיים של משטר וישי שפעלו באזור. הסירה התפוצצה ושרידי הלוחמים שעליה טבעו או נפוצו לכל עבר. סיפור כ”ג יורדי הסירה (והקצין הבריטי שנלווה אליהם) הפך לאחד מהמיתוסים של בניין כוח המגן העברי ערב הקמת המדינה. רחובות ואנדרטאות ברחבי ישראל ובי”ס לקציני ים בעכו מנציחים את הפרשה.
המצב בירושלים העברית היה נואש. שבעים ההרוגים שנפלו בניסיון הראשון לכיבוש לטרון, כיבוש מוצבי הרדאר ונפילת הרובע היהודי הביאו להידוק המצור על העיר ולחשש אמיתי לנפילתה. בהוראת בן גוריון רוכזו מאות לוחמים ואמצעי לחימה כמו זחל”מים ולהביורים שהגיעו זה עתה לארץ למבצע “בן נון ב'”, על שמו של המצביא התנ”כי שזכה בניצחון ניסי בעמק איילון שבו שוכנת לטרון. תמונה מודיעינית חלקית שלא ידעה על חטיבה שלמה מתוגברת בסוללות תותחים של הלגיון הירדני שהגנה על לטרון, כשלים בעמידה בלוחות הזמנים, חוסר תיאום בין הכוחות ותקלות חוזרות ונשנות בהפעלת הנשק, הביאו גם הפעם לכישלון. הכוחות שכללו לוחמי פלמ”ח לצד עולים חדשים ויוצאי הצבא הבריטי יצאו לדרכם בליל כ”א באייר תש”ח (30.5.1948). אחרי מאמצים קשים הצליחו לפרוץ לחצר משטרת לטרון, אולם כשלו בניסיון לפרוץ לבניין או לפוצצו. לאחר שהארטילריה הירדנית עשתה שמות בלוחמים, נסוגו לוחמי צה”ל בפעם השנייה מלטרון כשהם מותירים אחריהם חמישים הרוגים. המבצר, שיהפוך לאתר ההנצחה המרכזי של השריון, ישוחרר רק במלחמת ששת הימים.
מאות כלי הרכב ועליהם אלפי חיילי הצבא המצרי חצו במהירות את חולות מישור החוף הדרומי. בבוקר כ’ באייר תש”ח (29.5.1948) הגיע כוח החלוץ לגשר שליד העיירה אסדוד. שבוע קודם לכן פוצצו חבלנים מחטיבת גבעתי את הגשר, כדי למנוע את תנועת המצרים צפונה. אולם, דומה היה כי מדובר בעיכוב זמני בלבד שלא היה אמור לעצור את הטור המצרי בדרכו לתל אביב, ששכנה 32 ק”מ צפונית לגשר. באותו בוקר הוקמה באופן רשמי טייסת 101, טייסת הקרב הראשונה של חיל האוויר הישראלי. בהוראתו הישירה של בן גוריון, נשלחה הטייסת מיד לקרב. שמונה פצצות בלבד הצליחו מטוסיה להפיל על חיל המשלוח המצרי, לפני שאש הנ”מ הפילה את מטוסו של אדי כהן, מתנדב יהודי מדרום אפריקה. הנזק למצרים היה זניח, אבל ההשפעה הפסיכולוגית כבירה. למוחרת החלה חטיבת גבעתי בסדרה של התקפות על המתחם המצרי בגשר. ההתקפות נכשלו, והמצרים גורשו מאשדוד רק חודשים רבים מאוחר יותר במבצע יואב, אולם הם לא המשיכו בדרכם לתל אביב. הגשר נקרא לדורות בשם “עד הלום”.
הלחץ האמריקאי על ישראל לסגת מקו התִלים שבמזרח הגולן היה כבד מנשוא, והממשלה המוכה והחבולה אחרי מלחמת יום כיפור עמדה להיכנע. יוזמה של תושבים מרמת הגולן ושל בחורים מישיבת מרכז הרב נועדה לעצור את הסחף. בבוקר כ’ באייר תשל”ד (12.5.1974) בבונקר נטוש בפאתי העיר קוניטרה הוכרז על הקמת קשת, שמה העברי של העיר (דורשי רשומות טענו כי מדובר בראשי תיבות של קוניטרה שלנו תמיד). האחיזה בבונקר באזור רווי הפגזות ותמיכה עממית שניתנה למתיישבים מכל קצות העם סייעו לממשלה לעמוד על שלה, והנסיגה המתוכננת צומצמה. אנשי קשת העתיקו את מקומם לאתרים שונים במרכז הגולן, והקימו לבסוף מושב שיתופי בעל אופי תורני במרחק חמישה ק”מ מהגבול. קשת הפכה למושג. תלמידי חכמים מובהקים שילבו בין עבודה בכרם וברפת לבין לימוד התורה. מכינה קדם צבאית ובית ספר שדה גדול מחנכים במקום דורות של מטיילים, בני תורה ולוחמים. מאה חמשים המשפחות המקיימות במרומי הרמה אורח חיים של תורה ועבודה לאור משנתו של הרב קוק, ממשיכות את מורשת חלוצי הרמה.
