שתי סירות הגומי הגיעו בדממה לחוף ימה של תל אביב בליל כ”ג באדר תשל”ה (5.3.1976). סיור משטרתי שהבחין בהם פגע באחת הסירות, אולם רוב חברי חוליית המחבלים שהגיעה מלבנון הצליחו לחמוק והחלו לנהל מסע של ירי והשלכת רימונים ברחבי העיר. בשלב מסוים פרצו המחבלים למלון סבוי, רצחו את פקיד הקבלה וריכזו את האורחים כבני ערובה בקומה העליונה שאותה מלכדו. במהלך הלילה ניהלו המחבלים משא ומתן עם כוחות צה”ל שהקיפו את המלון. כוחות צה”ל נעזרו בכוכבה לוי, אחת האורחות דוברת ערבית, שתוך כדי המשא ומתן העבירה מידע בחשאי לאנשי כוחות הביטחון, סייעה בחילוץ פצועים, והעדיפה לשוב אל בני הערובה ולסייע להם גם כאשר הייתה לה אפשרות לברוח. במקביל לאירועים במלון, ערך חיל הים מצוד אחר ספינות המחבלים, איתר את הספינה שממנה הורדו ספינות הגומי ועצר את אנשיה. לפנות בוקר פרץ כוח של סיירת מטכ”ל למלון. בחילופי האש נהרגו שמונה מבני הערובה ושלושה מחיילי צה”ל, ביניהם אלוף משנה עוזי יאירי, מפקד חטיבת הצנחנים. שבעה מחבלים חוסלו בקרב ואחד נדון למאסר עולם.
הרב מנחם פרומן נולד (1945) למשפחה חסידית במקורה, שבמהלך השנים נטשה את אורח החיים הדתי והצטרפה לתנועת העבודה. במשך מספר שנים היה חבר קיבוץ האון, שם נודע ביוזמותיו החינוכיות המקוריות וברגישותו המוסרית. לימודי פילוסופיה ויהדות שבהם החל באופן עצמאי הביאו אותו בסופו של דבר לחזרה בתשובה ולישיבת מרכז הרב. הרב פרומן לימד במשך שנים רבות בישיבות ציוניות שונות, ונודע בתפיסותיו האמוניות המקוריות. כיהן כרבה של תקוע, והוביל את השילוב בין דתיים וחילוניים ביישוב. הרב פרומן, שלחם במלחמות ישראל, טיפח תפיסת שלום ייחודית ולפיה את המשא ומתן לשלום יש לנהל בין המנהיגים הדתיים של שני העמים, ולשם כך אף נפגש עם מנהיגי החמאס. במקביל, היה מגדולי הנאבקים למען שלמות הארץ. עסק שנים רבות בטיפוח קדושת המשפחה והזוגיות בחברה הישראלית, יחד עם רעייתו הרבנית והמשוררת הדסה פרומן, ובכתיבת שירה. דמותו הייחודית הביאה לו הערכה רבה מצד חלקים שונים בחברה הישראלית, לצד ביקורת שאותה ספג על חלק מהתבטאויותיו ומעשיו. נפטר בכ”ג באדר תשע”ג (4.3.2013) ונקבר בתקוע.
עובדי הנָמֵל הערביים, שהשביתו את פעילותו של נְמַל יפו במסגרת “המרד הערבי הגדול” של שנת 1936, היו בטוחים כי הם גוזרים חורבן כלכלי על היישוב היהודי בארץ, אשר מערכת היבוא והיצוא שלו הסתמכה באופן כמעט בלעדי על נמל זה. להפתעתם, התגובה היהודית להשבתה הייתה מהירה ויעילה. לאחר לחצים רבים, התירו הבריטים להנהגת היישוב לפתוח נמל בשפך הירקון שלחוף תל אביב. העבודות, שמומנו בידי מוסדות היישוב ובוצעו בעזרת עובדי נמל מנוסים מקרב יהודי סלוניקי, התבצעו במהירות. חנוכת הנמל בכ”ב באדר א’ תרצ”ח (23.2.1938) הייתה יום חג לאומי, והנמל העברי הראשון הפך בעיני רבים לאירוע משמעותי בדרך להקמת מדינה יהודית עצמאית. שירים רבים נכתבו לכבוד הנמל, והידוע שבהם היה “שיר הנמל” של לאה גולדברג, שסיפר בהתלהבות על כך ש”אנו כובשים את החוף והגל”. בשנות הארבעים והחמישים שימש הנמל את היישוב היהודי לצורכי עלייה (וכונה בשל כך “שער ציון”) ומסחר בינלאומי. לאחר הקמת המדינה, הוחלט להקים נמל גדול ועמוק יותר באשדוד, ואזור נמל תל אביב הפך למתחם מסחר ותרבות.
רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין נולד בשנת 1829 למשפחת רבנים ששורשיה עוד בגרוש ספרד. היה תלמיד ישיבת וולוז’ין, ובמקביל היה מקורב לחוגי חסידות חב”ד. במשך קרוב לארבעה עשורים כיהן כרבה של העיר נוברדהוק שבליטא, והנהיג את הקהילה במקום לנוכח האתגרים שעברו על יהדות רוסיה בשלהי המאה התשע עשרה. יצירתו המונומנטלית “ערוך השולחן” היא חיבור מקיף המסביר את המקור ואת הדיון ההלכתי מאחורי כל אחד מסעיפי השולחן ערוך, תוך התייחסות למנהגים ולפסיקות שהתפתחו במאות השנים שאחרי חתימת ה”שולחן ערוך”. ספרו “ערוך שולחן העתיד” שאותו חיבר, לדבריו, ל”שלמות מלאכת הקודש” ולצורך הקפת כל חלקי התורה, עוסק באותה צורה גם במצוות שאינן נוהגות בתקופת הגלות, כמו ענייני המקדש, הסנהדרין והמצוות התלויות בארץ. כתב ספרים רבים נוספים בענייני אגדה והלכה, וביניהם פירוש על הסידור. נודע כ”גדול המסמיכים” והסמיך רבנים רבים להוראה, ביניהם את הרב קוק. היה מקורב לתנועת המוסר, והיה מכובד גם בעיני הציבור הלא יהודי, שתכופות פנה אליו במשימות גישור ובוררות. נפטר בכ”ב באדר ב’ תרס”ח (2.2.1908).
