הרב יהודה ביבאס נולד (1789) במרוקו למשפחת רבנים. בלחץ רדיפות המוסלמים במדינה, נמלטה המשפחה לגיברלטר, שם למד ביבאס תורה ורכש גם השכלה כללית. הוא המשיך את לימודיו בליוורנו שבאיטליה, ולאחר ששהה זמן מה בלונדון, הפך לרבה ולמנהיגה של הקהילה היהודית באי קורפו. במשך עשרות השנים, כשהוא שוקד על מלאכת החינוך (שבו תבע לשלב גם לימודים כלליים) ועל שמירת ההלכה, החל הרב ביבאס לפעול למען שיבת עם ישראל לארצו. הוא יצא למסעות ברחבי העולם היהודי, וקרא ל”גאולה בדרך הטבע, מבלי לחכות לניסים”. במידה רבה, הקדים הרב ביבאס את הרצל בחזון הציונות המדינית, ותבע עלייה לארץ ברישיון האומות. בהשראת מלחמת העצמאות היוונית, קרא לעם היהודי ללמוד להשתמש “בכוח הכידון” כדי לגאול את הארץ מידי הטורקים. בין הרבים שהושפעו מדעותיו היה הרב יהודה אלקלעי, שהפך לימים לאחד ממבשרי הציונות החשובים. באחרית ימיו, עלה הרב ביבאס לארץ, והתיישב בחברון עם ספרייתו הגדולה (שעלתה כולה באש במאורעות תרפ”ט). נפטר בי”ז בניסן תרי”ב (1.4.1852) ונקבר בבית העלמין היהודי בחברון.
מלחמת העולם הראשונה השתוללה במלוא עוזה, ובקרב המגורשים היהודיים מארץ ישראל שהתרכזו במצרים, הלכה וגברה הדרישה לסייע לבריטים לשחרר את הארץ מידי הטורקים. הבריטים, שנלהבו פחות מרעיון שיחייב אותם בעתיד לגמול לציונים במטבע מדיני, הציעו ליהודים אפשרות לשרת ביחידות עורפיות. זאב ז’בוטינסקי, שלחם למען גיוס יהודים לצבא, הסתייג והעדיף לפעול למען הקמת יחידה קרבית. ואילו חברו, יוסף טרומפלדור הציע להתחיל במה שניתן, ופעל לגיוס יהודים ל”גדוד נהגי הפרדות”. בי”ז בניסן תרע”ה (1.4.1915) עשרות לוחמים נשבעו אמונים לצבא הבריטי ונשלחו לחצי האי גליפולי, שם ניהלו מדינות ההסכמה מערכה כושלת נגד טורקיה. הלוחמים, ששירתו כמובילי אספקה בפרדות תחת אש וכונו “גדוד הפרדות של ציון”, הצטיינו בתפקידיהם ואפשרו בכך את הסכמת הבריטים להקמת גדודים עבריים לוחמים בהמשך המלחמה. בראש הגדוד עמד קולונל פטרסון, בריטי חובב ציון, וטרומפלדור היה סגנו. שנים עשר מלוחמי הגדוד, מן היישוב הישן ומן היישוב החדש בארץ ישראל, נפלו בקרבות. הגדוד נכנס להיסטוריה כיחידה הצבאית הראשונה מאז ימי מרד בר כוכבא, שתפקדה ככוח עברי בעל דגל ושפה משלו.
בסוכות 1951 נולד בחיפה אביחי רונצקי, לימים תת-אלוף הרב אביחי רונצקי- הרב הצבאי הראשי החמישי של צה”ל. הרב רונצקי שירת בשייטת 13, ואף השתתף במלחמת יום הכיפורים. במהלך שירותו בסיירת החל תהליך חזרה בתשובה ביחד עם רעייתו רונית, דרך מכון מאיר . לאחר שחרורו מצה”ל עסק בשלל תפקידי חינוך ורבנות במוסדות תורניים גבוהים שונים ואף ייסד את היישוב איתמר בשומרון. שם שימש לרב היישוב והקים ישיבת הסדר במקום. בשנת 2006 מונה לרב הצבאי הראשי של צה”ל, תפקיד שבמסגרתו הקים את תחום תודעה יהודית שע”י הרבנות הצבאית, במגמה לחזק את רוח הלחימה של צה”ל באמצעות מסרים ממורשת ישראל. לאחר שחרורו מצה”ל החל במגעים להקמת תנועה פוליטית מאוחדת של דתיים וחילוניים.הרב רונצקי נודע כאיש חינוך שראה בקירוב בין כל חלקי הציבור בארץ את ייעוד חייו. בשנת 2016, בשעה שביקש לתרום כליה עבר בדיקות מקדימות שבמהלכם התגלה כי הוא חולה בסרטן. לאחר מאבק ממושך ומרשים בסרטן, מאבק שבמהלכו המשיך בעבודתו החינוכית נפטר הרב רונצקי בט”ז ניסן התשע”ח.(30.5.2018)
שעות ארוכות דנה ממשלת האחדות הלאומית, שהתכנסה לישיבת חירום במוצאי חג הפסח, כיצד להגיב לטבח ליל הסדר במלון פארק שבנתניה. הפיגוע, שהיה שיאה של מתקפת הפיגועים הפלשתינית על אזרחי ישראל ובמהלכה נרצחו בחודש מרץ 2002 כמאה וארבעים ישראלים, הגדיש את הסאה. לבסוף התקבלה ההחלטה. בבוקר ט”ז בניסן תשס”ב (29.3.2002) יצא צה”ל למבצע חומת מגן. חמש אוגדות מילואים שחייליהם התגייסו עם גיבוי ציבורי מוחלט ומוטיבציה עצומה, יחד עם הכוחות הסדירים, השתלטו מחדש על ערי יהודה ושומרון שהפכו לערי מקלט לטרור הפלשתיני מאז שישראל נסוגה מהם במסגרת הסכמי אוסלו. בניגוד לכל החששות, מספר הנפגעים היה מועט יחסית. כשלושים לוחמים הי”ד נפלו בקרבות, רובם בג’נין. הצד הפלשתיני הובס לחלוטין. כחמש מאות מחבלים נהרגו, שבעת אלפים נעצרו, מפקדות הטרור נכבשו ונהרסו. מעל הכול, האיסור על כוחות צה”ל להיכנס לשטחי הרשות הפלשתינית נמוג, וכניסה לצורך מעצר מבוקשים וסיכול טרור הפכה לעניין שבשגרה. אחר המבצע נרשמה ירידה של עשרות אחוזים בפעולות הטרור. בעולם, נתפס המבצע כאחד המוצלחים בתולדות המאבק בטרור.
הנאספים בנבי מוסא שבפאתי יריחו היו שרויים בחמת זעם. ההבנה כי סוריה עומדת לקבל עצמאות כמדינה ערבית וכי בארץ ישראל תיושם הצהרת בלפור דרבנה אותם לפעול. נאומי הסתה ששמעו ההמונים שהגיעו מנבי מוסא לירושלים מפי המנהיגות הערבית, ודרבון חשאי של חלק מהקצינים הבריטיים, שביקשו מהערבים לנקוט באלימות כדי לסכל את הצהרת בלפור, הולידו את הפוגרום. המונים הסתערו באכזריות על הרובע היהודי בירושלים. יומו הראשון של חול המועד פסח, ט”ז בניסן תר”פ (4.4.1920), הפך לאסון. גברים ונשים הותקפו באכזריות ושבעה מהם נרצחו, רכוש נבזז ובתים הוצתו. כשביקשו הפורעים לפרוץ לעיר החדשה, נתקלו באנשי ארגון ההגנה בראשות זאב ז’בוטינסקי, שהדפום. שלושה ימים מנעו הבריטים מאנשי ההגנה להגיש עזרה לרובע המבודד והמותקף. קבוצה של לוחמים מחופשים לרופאים ולאחיות חדרו לרובע וחילצו את היהודים משם. בין החודרים לרובע היו צעיר וצעירה – נחמיה רבינוביץ ורוזה כהן – שניצלו את ההזדמנות להיכרות שהפכה אותם לימים לזוג (ולהוריהם של יצחק ורחל)רבין. המהומות נמשכו מספר ימים וגרמו לאבדות גם ביישובי הצפון. מלחמת מאה השנים בין יהודים לערבים בארץ ישראל החלה.
ערב פסח של שנת שבעים ושלוש לספירה היה אחד הנוראיים בתולדות ישראל. המוני הפליטים שרידי החרב שסבבו בחורבות יהודה בימים שלאחר החורבן נזכרו בערגה בימים שבהם בית המקדש עמד על מכונו, ואילו בלב מדבר יהודה עמד להסתיים הפרק האחרון במלחמת החירות של המרד הגדול. הרומאים השלימו את בניית הסוללה, ולעומת זאת, על פסגת המצדה נאם (לפחות לפי גרסתו של יוסף בן מתתיהו) אלעזר בן יאיר את נאומו האחרון. הרומאים, שפרצו בבוקר הפסח לתוככי המבצר המפואר, נחרדו למצוא את גופות מגיניו שהעדיפו לשלוח יד בנפשם ולא לוותר על החירות. מצדה שקעה בתהום הנשייה, וקמה לתחייה בעקבות גילויי הארכיאולוגים במאה התשע עשרה ובעקבות טיולי תנועות הנוער והפלמ”ח בימי המנדט. ההר הפך לסמל החירות והתקומה, והסיסמה “שנית מצדה לא תיפול” ליוותה את הפיכתו לאחד מאתרי התיירות המרכזיים בישראל. לימים, היו שחלקו על דרכם של לוחמי מצדה הסיקריקים, ושאלת אמינותו של יוסף בן מתתיהו הוטלה גם היא בספק. אולם, למרות כל המערערים, גבורת מצדה בערב פסח, י”ד בניסן של שנת 73 נותרה אחד מסמליה של ההיסטוריה היהודית
השרידים שנותרו מהקהילה המפוארת של וַרְשָׁה התכנסו בחדרים אפלים ובבונקרים, מסביב לשולחנות שעליהם מעט המצות והיין שאותם הצליחו להשיג. בעמדות שבכניסה לגטו עמדו לוחמי המחתרות היהודיות – האי”ל (הארגון היהודי הלוחם) והאצ”י (הארגון הצבאי היהודי). רעש הרכבים הקרבים בישר את התגשמות החששות. כוחות גרמניים גדולים החלו להיכנס לגטו, במגמה להשמיד את שארית יושביו ערב חג הפסח, י”ד בניסן תש”ג (19.4.1943). להפתעת הגרמנים, קידמו אותם הלוחמים היהודיים באש תופת. מרד גטו ורשה יצא לדרך – שלושה שבועות של לחימה חסרת סיכוי מבית לבית, במהלכה נפלו אלפי יהודים, והנותרים גורשו להשמדה. המרד, שהיה המקרה הראשון של מרד גדול נגד השלטון הנאצי באירופה, הפך להיות מושא להערצה ומודל לחיקוי בקרב אוהבי החירות בכל העולם. דבריו של מפקד אי”ל, מרדכי אנילביץ: “חלום חיי לראות הגנה יהודית קם ונהיה”. האנדרטאות הגדולות לזכר הלוחמים בוורשה וברחבת “יד ושם” בירושלים, והמקום שתפס המרד בהיסטוריה היהודית והעולמית, כל אלו הותירו את מורשת מרד גטו ורשא לדורות. “ואומר לך בדמייך חיי”.
הנער שנדד עם משפחתו מפורטוגל לארצות הבלקן, שקע בעולמה של תורה בקושטא ובאדירנא, והיה מהבכירים שברבני צפת. בהמשך, הפך ל”מחבר” ול”מרן”, גדול הפוסקים בתולדות ישראל במאות האחרונות. רבי יוסף קארו ,יליד 1488, היה תלמידו של רבי יעקב בירב, שהסמיך אותו לרבנות בהתאם למסורת הסמיכה שאותה ניסה לחדש. עמל עשרות שנים לפרש את טעמי ההלכה והפסיקה של רבי יעקב בעל הטורים (ביצירתו המונומנטלית “בית יוסף”), ושל הרמב”ם (בספרו “כסף משנה”). הידוע שבספריו הוא “שולחן ערוך”, על ארבעת חלקיו, שבהם סיכם בתמציתיות את שיטתו ההלכתית. מתוך התרשמות מעוצמת ה”שולחן ערוך”, כתב עליו בן דורו, רבי משה איסרליש (הרמ”א), איש פולין, את הגהות “המפה” וסייע בהפיכתו לספר המקובל על כל חלקי העולם היהודי. ספר השו”ת שלו “אבקת רוכל” משקף את מצוקות דורו, ואילו ספרו המסתורי “מגיד מישרים” מאפשר הצצה אל עולם המסתורין והקבלה שבו העמיק. רבי יוסף קארו האריך ימים ונפטר בצפת בי”ג בניסן של”ה (24.3.1575) בגיל 87. נחשב כמי שמסמל את המעבר מדור “הראשונים” לדור “האחרונים” בהלכה היהודית.
הקְרבות בחיפה בין היהודים לבין הערבים החלו מיד לאחר החלטת האו”ם על חלוקת הארץ. צליפות על השכונות היהודיות, התקפות על דרכי התחבורה, מעשי טבח במקומות העבודה המשותפים וניסיונות חוזרים ונשנים להחדרת מכוניות־תופת למרכזי השכונות היהודיות, קלעו את חיפה למערבולת של דם ואש שנמשכה חודשים ארוכים. למרות הקשיים והאבידות הרבות, הצליחו כוחות ההגנה והאצ”ל בעיר להתחזק ולהתעצם, בעוד שבקרב האוכלוסייה הערבית החלו התפוררות ומנוסה מהעיר. לקראת שיא המערכה, סמוך לקריית מוצקין, הצליחו לוחמי ההגנה להשמיד שיירה גדולה שניסתה להעביר נשק ותחמושת מלבנון לערביי חיפה. אירוע זה החליש מאוד את כוחם של ערביי העיר. עם הודעת הבריטים על יציאתם מהעיר ועל ריכוז כוחם בנמל, הפעילה ההגנה את מבצע “ביעור חמץ”. במסגרת המבצע, בוצעה התוכנית “מספריים”, שבמסגרתה פעלו כוחות ההגנה משני קצותיה של העיר וביתרו את השטח הערבי. בי”ג בניסן תש”ח (22.4.1948), לאחר יממה של קרבות קשים, הודיעו ערביי העיר על כניעה. משה כרמל, מפקד ההגנה, הכריז על שלטון עברי עצמאי בכל רחבי העיר. חיפה יצאה לחרות.
הרב משה אביגדור עמיאל נולד ברוסיה (1882), למד בישיבות ליטא וכיהן כרבן של ערים ושל ישיבות שונות במדינה. מגיל צעיר תמך בציונות הדתית, והיה מראשי תנועת המזרחי. לאחר נאום נלהב שנשא בוועידת התנועה בבלגיה בשנות העשרים, נקרא לכהן כרבה של אנטוורפן, ושם עסק בהקמת מוסדות חינוך, תורה וחסד. בשנת 1936 עלה לארץ. מונה לרבה של תל אביב, ושימש כרב העיר בימים הסוערים של מאורעות תרצ”ו–תרצ”ט ושל הידיעות הראשונות על אימי השואה. הרב עמיאל נודע ביצירתו ההלכתית המקורית, ובראשה ספריו על “המידות לחקר ההלכה” שבהם ניסה לנתח את העקרונות הלוגיים של הגמרא ושל הפוסקים. במקביל, הרבה לעסוק בענייני התקופה הסוערים בספריו “דרשות אל עמי” ו”לנבוכי התקופה” ובמאמריו הרבים שבהם קרא להעצמת זהות ציונית דתית מלאה שתסייע בחידוש פני היהדות בארץ. התמודד בכתביו עם אתגרי האמונה של הדור, ויצא נגד הניסיונות להעניק ליהדות פירוש לאומי מחולן. בתל אביב, הקים מוסדות חסד וחינוך שונים, וביניהם ישיבת היישוב החדש. נפטר בי”ג בניסן תש”ה (27.3.1945)
