במשך מאות רבות של שנים, הייתה הקהילה היהודית בסלוניקי שביוון אחת הקהילות המפוארות והחזקות ביותר בעולם היהודי. גדולי תורה רבים למדו בבתי המדרשות שלה. הנמל הגדול של העיר הוחזק כמעט כולו בידי יהודים, ואף שבת ממלאכתו בכל שבת. בתקופה זו, כונתה העיר “ירושלים של הבלקן”. בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה, חיו בעיר למעלה מחמש רבבות של יהודים, והפעילו בה חיי קהילה פעילים ותוססים. עם כניסת הצבא הנאצי ליוון בקיץ 1941, החלו רדיפות כנגד יהודי סלוניקי. הם נושלו ממקומות עבודותיהם, הושפלו בידי חיילים גרמניים ברחובות העיר, ורכושם נבזז. ביום י”ט באדר א’ תש”ג (24.2.1943), הועברו יהודי סלוניקי לשלושה גטאות שהוקמו ברחבי העיר. זמן קצר לאחר מכן, בדרכי כחש ומרמה, נשלחו יהודי העיר לאושוויץ בתשעה עשר משלוחים שיצאו בזה אחר זה. כמעט כל בני הקהילה נספו בשואה. זכרה של הקהילה המפוארת הונצח באנדרטאות שונות ביוון ובארץ, כמו גם בשיריו של הזמר יהודה פוליקר, שהוריו היו בין הניצולים המעטים שהצליחו לשרוד את השואה ולעלות לארץ.
בתחילה היה מדובר בשמועות מוזרות מסין על וירוס חדש ומאיים. לאחר מכן, החלו אט אט גבולות המדינה להיסגר בפני נוסעים שהיה חשש שמא יביאו עימם את המחלה. ללקסיקון הישראלי נכנסו מילים שאיש מחוץ לעולם הרפואה לא הכיר: בידוד, קצב הדבקה ופנדמיה, ותוכנת הזום הפכה ממיזם עסקי מצומצם לצינור החיים והמידע של מיליונים. לאחר שבהדרגה צומצמו התכנסויות, אותרו עוד ועוד חולים ואלפים החלו להיכנס לבידוד, סמוך לפורים החלה הממשלה לקלוט כי מגפת הקורונה מכה גם בישראל. ביום י”ח באדר תש”ף (17.3.2020), בשידור טלוויזיה דרמטי, הכריז ראש הממשלה על סגר כללי ועל איסור על תנועה והתכנסות ברחבי המדינה. שנה של מגפה שזעזעה את ישראל ושינתה את כל מערכות החיים: חינוך, כלכלה, בריאות, סדרי התפילות והפנאי ואף ניהול היחסים המשפחתיים. שנה של התמודדות שחשפה גם בקיעים וליקויים בהנהגה ובחברה הישראלית, לצד גילויים של ערבות, של יוזמה, של מסירות ושל מנהיגות. הוירוס הביא לאלפי מתים, למאות אלפי חולים ולמיליוני מבודדים. במלאת שנה למגפה, התבשר הציבור על חיסון המוני חסר תקדים בהיקפו בעולם, אולם הוירוס לא נעלם וחיים לצד הקורונה נראים כמי שהולכים להיות ממושכים.
בוקר י”ח באדר תשכ”ט (8.3.1969) נראה תחילה כבוקר רגיל למדי. כוחות צה”ל שאִבטחו את קו הגבול הישראלי־מצרי שנקבע בתום מלחמת ששת הימים, על גדות תעלת סואץ, חוו אמנם בחודשים שקדמו לאותו בוקר כמה תקיפות מצריות (שבגינן הוקם קו מוצבים מבוצר – קו בר לב), אולם דומה היה כי בסך הכול השקט נשמר. המצרים חשבו אחרת. מאות קני תותחים, שהרעידו את שמי סיני, המטירו כארבעים אלף פגזים על מוצבי צה”ל. בקרבות שהתפתחו, הצליח צה”ל לפגוע קשות במצרים, אולם מבחינת המצרים הייתה זו רק ההתחלה. בשנה וחצי שלאחר אותו בוקר, השתוללה על גדות הסואץ מלחמת “ההתשה”. במסגרתה, ניסו המצרים להתיש את ישראל באמצעות הפגזות ופשיטות. ישראל, בתגובה, ביצעה מאות פעולות באוויר, בים וביבשה, שגרמו למצרים נזק עצום ואבדות כבדות. בשיא המערכה אף ניהלו טייסי ישראל קרבות אוויר נגד טייסים רוסיים שסייעו למצרים. עם הכרזת הפסקת האש, באוגוסט 1970, נמנו בצד הישראלי קרוב לחמש מאות הרוגים. לימים, קיבלו חיילי צה”ל שהשתתפו במערכה את “אות מלחמת ההתשה”.
עשרות חיילי חיל החימוש שבו מחופשת השבת שלהם והיו בדרכם לסדנת החיל בנבטיה שבדרום לבנון שם סייעו במסירות לכוחות צהל שהיו פרושים ברחבי האזור מאז תחילתו של מבצע שלום הגליל שלוש שנים קודם לכן. החיילים התיישבו בארבע משאיות ספארי ממוגנות והשיירה שבראשה נסע ג’יפ ליווי יצאה בדרכה ממטולה צפונה. כמה מאות מטרים לאחר שחצו את הגבול, בצהרי יז אדר תשמ”ה (10.3.1985) הבחין ג’יפ הליווי בטנדר שברולט אדום חשוד הנוסע מול השיירה. הכח הורה לנהג הרכב, שלמפרע התברר שהיה מחבל מתאבד איש החיזבאללה שביקש לנקום על מתקפות שביצעה ישראל כנגד הארגון שבוע קודם לכן לרדת לצד הדרך, הלה ציית, המתין עד שמשאיות הספארי יעברו לצידו ופוצץ את הרכב על מאות ק”ג חומרי הנפץ שהיו בו. מעוצמת הפיצוץ התרסק רכב הספארי והחיילים עפו ממנו למרחק של מאות מטרים. הכוחות שחשו למקום נאלצו לקבוע את מותם של שנים עשר מחיילי צה”ל ולפנות לבתי החולים ארבעה עשר פצועים קשה. לזכר הנופלים הוקמה סמוך ליציאה הצפונית ממטולה אנדרטת זכרון.
עשרות חיילי חיל החימוש שבו מחופשת השבת שלהם, והיו בדרכם לסדנת החיל בנבטיה שבדרום לבנון, שם סייעו במסירות לכוחות צה”ל שהיו פרושים ברחבי האזור מאז תחילתו של מבצע שלום הגליל שלוש שנים קודם לכן. החיילים התיישבו בארבע משאיות ספארי ממוגנות, והשיירה שבראשה נסע ג’יפ ליווי יצאה בדרכה ממטולה צפונה. כמה מאות מטרים לאחר שחצו את הגבול, בצוהרי י”ז באדר תשמ”ה (10.3.1985) הבחין ג’יפ הליווי בטנדר שברולט אדום חשוד הנוסע מול השיירה. הכוח הורה לנהג הטנדר, שלמפרע נתגלה כמחבל מתאבד, איש החיזבאללה, שביקש לנקום על מתקפות שביצעה ישראל נגד הארגון שבוע קודם לכן, לרדת לצד הדרך. הלה ציית, המתין עד שמשאיות הספארי יעברו לצידו ופוצץ את הרכב על מאות ק”ג חומרי הנפץ שהיו בו. מעוצמת הפיצוץ התרסק רכב הספארי והחיילים עפו ממנו למרחק של מאות מטרים. הכוחות שחשו למקום נאלצו לקבוע את מותם של שנים עשר מחיילי צה”ל, ולפנות לבתי החולים ארבעה עשר פצועים קשה. לזכר הנופלים הוקמה סמוך ליציאה הצפונית ממטולה אנדרטת זיכרון.
יהודה ארזי נולד בשנת 1907 בפולין, ובגיל צעיר עלה עם משפחתו לתל אביב. בשליחות ההגנה, התגייס למשטרת המנדט, ושימש כקצין חקירות בכיר. במסגרת תפקידו, חקר את רצח ארלוזורוב, ובניגוד לחבריו בהגנה טען שידם של יהודים לא הייתה במעשה הנורא. במהלך מלחמת העולם השנייה היה ממקימי שירות הידיעות של ההגנה (הש”י), ועסק בהברחת נשק ממחסני הצבא הבריטי למחסני ההגנה. ארזי היה ממארגניה של תנועת ההעפלה. תכונות האלתור, היצירתיות והתעוזה שלו, אפשרו לו לארגן את פעילויות המעפילים לגווניהן, ובראשן את אירועי “לה ספציה”, שבהם יזם שביתת רעב המונית ומתוקשרת של מעפילים שאילצה את הבריטים לאפשר את עלייתם. ערב מלחמת העצמאות, פעל ארזי בכל דרך להשגת נשק ותחמושת מכל סוג לצה”ל המוקם, והבריח לארץ מכונות לייצור נשק ומטוסים. בשנת 1949, הקים ארזי יחד עם קבוצת משקיעים את מלון “רמת אביב”, שהיה מלון היוקרה החשוב ביותר בראשית ימיה של המדינה. לימים נהרס המלון, אך הוא נתן לשכונה הסמוכה את שמה. ארזי נפטר במפתיע בי”ז באדר תשי”ט (25.2.1959)
הדרך הלוך לגוש עציון עברה בלי תקלות. ערביי האזור הופתעו מעוצמת השיירה שיצאה מירושלים בבוקר ט”ז באדר ב’ תש”ח (27.3.1948), על מאתיים לוחמיה וחמישים כלי רכבה, ולא הפריעו להגעתה לגוש עציון הנצור. עיכוב לא מתוכנן, שנבע מהעמסת ציוד שהיה אמור להגיע מהגוש לירושלים, היה גורלי. בדרך חזרה לירושלים, המתינו לשיירה מאות לוחמים ערביים. שישה מחסומים הצליח לפרוץ המשוריין “פורץ המחסומים” שנע בראש השיירה. בעת הניסיון לפרוץ את המחסום השביעי, נפגע המשוריין והדרדר לצד הדרך. במשך שעות ארוכות צרו הערבים על המשוריין שנותק משאר הכוח. כשאזלה התקווה, הורה המפקד, זרובבל הורביץ (שקיבל לאחר מותו את עיטור גיבור ישראל) לאלו המסוגלים ללכת, לנסות ולהימלט. הורביץ (שלא נפגע) פוצץ את המשוריין על עצמו ועל הפצועים. שאר לוחמי השיירה היו נצורים ומוקפים במשך קרוב ליממה בבית ערבי לצד הדרך, סמוך לכפר “נבי דניאל”. רק למוחרת בצוהריים הסכימו הבריטים לפנות את הלוחמים תמורת הנשק, הרכבים והציוד שנמסרו לערבים. חמישה עשר לוחמים נפלו בקרב. גוש עציון נותר מנותק עד לנפילתו.
“תחיית הרבנות, זאת אומרת, החזרת כבוד הרבנות – הלא זה הד קול הנבואה המובטחת: ‘ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה’ “. כך אמר הרב אברהם יצחק הכהן קוק בנאום חגיגי לרגל הקמת מוסד הרבנות הראשית לישראל, ביום ט”ז באדר א’ תרפ”א (24.2.1921). הרבנות הראשית, שבראשה עמדו בתחילה הרב קוק והראשון לציון הרב יעקב מאיר, נועדה להיות הסמכות הרוחנית העליונה של העם היושב בציון, לרכז את פסיקת ההלכה בנושאים השונים ולפקח על כל ההסדרים הנוגעים לשילובה של ההלכה בחיי הציבור. במשך רוב השנים, עמדו בראש הרבנות רבנים דגולים, שהיו דמויות מובילות ומשמעותיות בעם ישראל, ותרמו להרמת קרן התורה. מאז הקמתה ועד ימינו, עוסקת הרבנות במסירות רבה במינוי רבנים ודיינים, בהתקנת תקנות, בהפעלת מערכת הכשרות הממלכתית, במתן תשובות הלכתיות ובייעוץ בענייני הלכה לציבור השואלים. במשך השנים, ידע מעמדה של הרבנות לא פעם עליות ומורדות, וקשיים פוליטיים וארגוניים הצרו את צעדיה. אולם, החזון הגדול של סמכות רוחנית עליונה לעם ישראל עדיין מדריך את השואפים להצלחתה.
הקיבוץ המבודד שבהרי הגליל שיווע לעזרה. המודיעין אמנם התריע על כנופיות “צבא ההצלה” האורבות לשיירות, אולם בן עמי פכטר מפקד הגליל המערבי בארגון ההגנה החליט לקחת את הסיכון תוך שהוא מסתמך על הצלחתם של שיירות אחרות לגליל שיצאו באותו שבוע והצליחו להגיע ליעדם ועל הסכם אי התקפה שנחתם עם ראשי הערבים באזור. בצהרי טז אדר ב תשח (27.3.1948) יצאה השיירה מנהריה לכיוון יחיעם. סמוך לכפר אל כבארי חסמו קרוב לאלף לוחמים ערבים את דרכה. קרב נואש של קרוב לתשע שעות שכלל נסיונות חוזרים ונשנים להחלץ מהמלכודת של המשוריינים השונים הסתיים באסון. לאחר ששרידי הלוחמים סירבו להכנע להמוני הערבים שהיו בפיקוד של יוצאי הצבא הגרמני הציתו הערבים את המשוריין האחרון. ארבעים ושבעה מלוחמי ההגנה נספו בקרב. האסון יחד עם כשלונות דומים של שיירות באזור ירושלים שארעו באותו שבוע חייבו את ההגנה לנטוש את שיטת השיירות ולעבור ממגננה למתקפה.אתר הנצחה לנופלי השיירה הוקם במקום הקרב והישובים בן עמי ונתיב השיירה בגליל המערבי מנציחים את זכר הלוחמים.
ימי ילדותו של הרב יצחק אבולעפיה (יליד 1824) בדמשק לא היו קלים. אביו, מראשי הקהילה, נעצר בימי עלילת הדם נגד יהודי העיר (“עלילת דמשק”), ולאחר עינויים קשים התאסלם ונאלץ להעיד נגד חבריו לקהילה. יצחק הצעיר הועבר לבית סבו, רבי ניסים אבולעפיה, רבה של טבריה. בטבריה, הפך רבי יצחק לתלמיד חכם ידוע ומבריק. בגיל צעיר הפך לאחד מחברי בית הדין העירוני ולשליח הקהילה לארצות הגולה. בהמשך, שב רבי יצחק לדמשק ולאחר מאבקים מורכבים וקשים התמנה לרבה של העיר. במגמה להתמודד עם העוני הקשה שפשה בקהילה, הצטרף לחברת כי”ח וגיבה את הקמת בתי הספר לבנים ולבנות שאותם ייסדה החברה בעיר. בבתי ספר אלו, הוענק חינוך מסורתי לצד דגשים ותכנים מתחום הפדגוגיה המודרנית, והם היטיבו את המצב הכלכלי של בוגריהם. במהלך כהונתו, התמודד הרב אבולעפיה עם מתנגדים רבים מימין ומשמאל, שטענו נגד “קנאות היתר” שלו, או נגד “פתיחות היתר” שלו. נחשב לאחד מגדולי פוסקי ההלכה של יהדות המזרח, ותשובותיו כונסו בששת הכרכים של ספרו “פני יצחק”. נפטר בט”ו באדר ב’ תר”ע (27.3.1910) ונקבר בטבריה.
