“הוליך אחריו רבים בדרכו השקטה” נכתב על מצבתו של אורי אורבך, שנפטר בכ”ז בשבט תשע”ה (16.2.2015). אורבך (יליד 1960) גדל בפתח תקווה, למד בישיבת ההסדר בקרית שמונה ולחם במלחמת לבנון הראשונה. מגיל צעיר שימש כעיתונאי וכסטיריקן בבמות דתיות לאומיות, ולאחר מכן גם כלליות. מאמרו “הטובים לתקשורת” (1987) גרם לצעירים דתיים רבים לעסוק בתחום. כאיש תקשורת, כחבר כנסת וכשר היה אהוד על קהלים נרחבים, והפרויקטים הרבים שאותם קידם כמו פעולות לשינוי השיח הפוליטי הדתי לאומי ופעילויות למען קשישים (בעת כהונתו כשר לאזרחים ותיקים) זכו להצלחה רבה. אורבך הפיץ בשנינות ובנעימות את המסרים הדתיים־לאומיים, גם בתקופות שבהן עמדותיו של מחנה זה בתחום המאבק סביב ארץ ישראל ובסוגיות דת ומדינה היו נתונות תחת ההתקפה תקשורתית קשה. היה גם סופר ילדים פורה שכתב רבות על מושגים ביהדות, על סיפורי חז”ל ועל מושגים וסיפורים שונים מעולמו של הילד הדתי־לאומי. לאחר שנפטר ממחלה בדמי ימיו, הונצח במוסדות ציבור, בתחרויות כתיבה, בבתי ספר ובגנים רבים ברחבי הארץ. לימים, הולחנו חלק מהשירים שכתב .
בתאריך סמלי מאין כמותו, ערב שבת פרשת משפטים, כ”ו בשבט תשע”ג (6.2.2013), הובא למנוחות השופט פרופסור מנחם אלון. אלון, יליד גרמניה שגדל בירושלים והיה ממייסדי קיבוץ “טירת צבי” ומדרשיית נעם, נודע כגדול העוסקים במשפט העברי בדורות האחרונים. חדור בשליחות להכניס את המשפט העברי לתוך התרבות והמשפט במדינת ישראל המתחדשת, פעל אלון להקמת המחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים, ולהקמת מכון בנושא זה באוניברסיטה העברית. שלושת הכרכים העבים שכתב על המשפט העברי נחשבים כחיבור מונומנטלי, שחובה על כל העוסקים בתחום להכירו על בוריו. אלון, שהספיק להיות גם מועמד לכהונת נשיא המדינה, כיהן עשרות שנים כשופט עליון. בתפקידו זה פעל לשמירה על זכויות האדם ועל כבוד הבריות, וביסס את פסיקותיו על המשפט העברי לגווניו ולרבדיו. כשופט עליון, היה בר פלוגתא תקיף למגמת “האקטיביזם השיפוטי” של חלק מהשופטים, וראה בה פגיעה קשה בדמוקרטיה. בהשראתו, נחקק “חוק יסודות המשפט”, המחייב את שופטי ישראל להתייחס גם לספרות התורנית לדורותיה, והוא פעל רבות להעצמת החוק וליישומו. תלמיד חכם ושופט מזהיר, זהיר ומתון, מכבד ומכובד גם על מתנגדיו. יהי זכרו ברוך.
“נשמתו של עמנו היא תורתו(!) ושפתו”. כך זעק מעל קירות ירושלים הכרוז, אחד מני רבים, שהדפיסו אנשי הוועד למען החינוך העברי בארץ ישראל. הכרוזים הופצו כחלק ממאבק אדיר שקרע את היישוב היהודי בארץ ואת התנועה הציונית, ונודע בשם “מלחמת שפות”. המאבק החל לאחר שהתברר כי חברת “עזרה” הגרמנית, שמימנה את פעילותם של מוסדות חינוך רבים בארץ, עומדת לפתוח בחיפה בית ספר טכנולוגי גבוה – הטכניקום. אנשי החברה, שלא היו בהכרח ציוניים, ביקשו ללמד במוסד בשפה המדעית הבינלאומית – גרמנית. בכך, הם עוררו את חמתם של נאמני העברית שצעדה את צעדיה הראשונים כשפה מדוברת ביישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה העשרים. המאבק הציבורי כלל אספות עם, מאמרי עיתונות בעד ונגד בכל רחבי העולם היהודי, הפגנות כרוזים, שביתות של תלמידים ושל מורים במוסדות “עזרה”, ואף הקמת בתי ספר חלופיים למוסדות “עזרה”, ובראשם “סמינר ילין” בירושלים ו”בית הספר הריאלי העברי” בחיפה. בסופו של דבר, עשה הלחץ את שלו, ובכ”ו בשבט תרע”ד (24.2.1914) החליט הוועד המנהל של “עזרה” כי שפת הלימוד ב”טכניקום” תהיה עברית.
יעקב דורי נולד באודסה (1879) וגדל בחיפה. לאחר לימודי ההנדסה שסיים בבלגיה, שב לארץ והיה ממתכנני היישובים בעמק יזרעאל. במקביל, עסק מגיל צעיר בפעילות הגנה. היה לוחם בגדוד העברי והיה מפקד ההגנה בחיפה בימי מאורעות תרצ”ו–תרצ”ט. פיקד על ארגון ההגנה הארצי בימי מלחמת העולם השנייה, והוביל את שיתוף הפעולה עם הבריטים כהכנה לפלישה אפשרית של הנאצים לארץ. ערב מלחמת העצמאות, לאחר שעסק בקניית נשק וציוד בארצות הברית, מונה שנית לראש המטה הכללי של ההגנה, ומשהוקם צה”ל הפך לרמטכ”ל הראשון. עם זאת, בשל מחלתו לא היה יכול להוביל את הצבא בימי המלחמה, ובפועל יגאל ידין סגנו פיקד על הכוחות. לאחר המלחמה מונה לנשיא הטכניון. במשך שנים רבות כיהן כסגן ראש עיריית חיפה ובמגוון תפקידים ציבוריים. במסגרת תפקידיו הסתייע במיומנויותיו המדעיות כדי לקדם את פיתוחן של מסגרות מתאימות לכוחות ההגנה ולצה”ל, וכדי לפעול למציאת אמצעי לחימה מתאימים. נפטר בכ”ו בשבט תשל”ג (29.1.1973). רבבות מתגייסים פוגשים עד היום את שמו ביומם הראשון בצה”ל, עם הגיעם לבסיס הקליטה והמיון בתל השומר הקרוי על שמו.
“נשמתו של עמנו היא תורתו(!) ושפתו”. כך זעק מעל קירות ירושלים הכרוז, אחד מני רבים, שהדפיסו אנשי הוועד למען החינוך העברי בארץ ישראל. הכרוזים הופצו כחלק ממאבק אדיר שקרע את היישוב היהודי בארץ ואת התנועה הציונית, ונודע בשם “מלחמת שפות”. המאבק החל לאחר שהתברר כי חברת “עזרה” הגרמנית, שמימנה את פעילותם של מוסדות חינוך רבים בארץ, עומדת לפתוח בחיפה בית ספר טכנולוגי גבוה – הטכניקום. אנשי החברה, שלא היו בהכרח ציוניים, ביקשו ללמד במוסד בשפה המדעית הבינלאומית – גרמנית. בכך, הם עוררו את חמתם של נאמני העברית שצעדה את צעדיה הראשונים כשפה מדוברת ביישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה העשרים. המאבק הציבורי כלל אספות עם, מאמרי עיתונות בעד ונגד בכל רחבי העולם היהודי, הפגנות כרוזים, שביתות של תלמידים ושל מורים במוסדות “עזרה”, ואף הקמת בתי ספר חלופיים למוסדות “עזרה”, ובראשם “סמינר ילין” בירושלים ו”בית הספר הריאלי העברי” בחיפה. בסופו של דבר, עשה הלחץ את שלו, ובכ”ו בשבט תרע”ד (24.2.1914) החליט הוועד המנהל של “עזרה” כי שפת הלימוד ב”טכניקום” תהיה עברית.
חייהם של יהודי ליטא לא היו קלים. גזרות השלטון הרוסי יחד עם התפוררות חברתית פנימית שהלכה והתעצמה ורוחות ההשכלה והחילון שהחלו לנשוב בין בתי המדרש בעיירות, הניעו רבים מגדולי הדור לחפש דרכים חינוכיות חדשות להתמודדות עם אתגרי הדור. רבי ישראל ליפקין מסלנט (יליד 1819) הרים את הכפפה. הוא עבר מעיר לעיר ומכפר לכפר והפיץ את בשורת “תנועת המוסר”, תפיסה שלפיה על האדם לומד התורה, במקביל ללימוד הש”ס והפוסקים, להקדיש זמן ומאמצים לבירור עצמי נוקב, בשיטות שונות שאותן פיתחו הוא ותלמידיו. בכל מקום שאליו הגיע, דרש רבי ישראל תכונות של אמת, חמלה, אכפתיות וענווה. בספריו ובמאמריו הוא יסד תנועה רחבת היקף שקראה (בראשיתה ל”בעלי הבתים” ובהמשך גם לבני הישיבות) לפעול לבירור עצמי, להתגברות על יצרים ועל תאוות, ובעיקר לאכפתיות בין אדם לחברו. תורתו ואמרותיו של ר’ ישראל, כמו “יותר קל ללמוד את כל הש”ס מלתקן מידה אחת”, “כל עוד הנר דולק אפשר לתקן”, “תדאג לרוחניות שלך ולגשמיות של חברך” נותרו לדורות. נפטר בכ”ה בשבט תרמ”ג (2.2.1883).
המלחמה הייתה ארוכה ואכזרית, ולבסוף הבינו המצרים כי אין טעם בהמשכה. שיחות שביתת הנשק בין ישראל למצרים בסיום מלחמת העצמאות נערכו בתיווך האו”ם במלון השושנים באי רודוס. את הצד הישראלי ייצגו, בין השאר, מנכ”ל משרד החוץ ולטר איתן, האלופים ידין ושאלתיאל וסגן אלוף יצחק רבין. השיחות לא היו פשוטות. אולם בסופן, ביום כ”ה בשבט תש”ט (24.2.1949), נחתם ההסכם. שני הצדדים התייצבו על הגבול הבינלאומי בין מצרים למדינת ישראל, כוחות מצריים פונו מכיס פלוג’ה, שבויים הוחלפו, ואזור ניצנה הוכרז כמפורז. ימים ארוכים נמשך הוויכוח היכן בדיוק יעבור תוואי הגבול ברצועת עזה שנותרה בידי המצרים, וּוַעדה משותפת בהובלת משה דיין קבעה את תוואי הגבול בשטח. הצד הישראלי יצא מהשיחות בתחושה שהשלום בין המדינות בהישג יד. הצד המצרי לעומתו, העדיף לשמר את רצועת עזה כמוקד של עוני, של אלימות ושל שנאה, ולנהל עוד חצי יובל של שנות מלחמה נגד ישראל. בית ועדת שביתת הנשק נמצא עד היום סמוך לכפר עזה. הוועדה כבר אינה קיימת, ובאזור הרצועה – גם לא שביתת הנשק.
כ”ה בשבט תש”ב (12.2.1942). הגרסה הרשמית של משטרת המנדט דיברה על ירי במהלך ניסיון בריחה. רק שנים לאחר מכן, אישרו הנוכחים בדירה הקטנה בדרום תל אביב, כי אברהם שטרן, יאיר, נרצח בידי קצינים בריטים מיד לאחר שזוהה על ידיהם כמפקד מחתרת הלח”י. שטרן, יליד פולין, נודע כעילוי ספרותי. מוריו באוניברסיטה העברית ייעדו אותו לקריירה אקדמית מבטיחה. הוא, לעומת זאת, העדיף להצטרף לארגון האצ”ל, וללחום למען חירות ישראל. בתפקידו כסגן מפקד האצ”ל, אימץ לעצמו את הכינוי “יאיר”, על שמו של מפקד לוחמי החרות במצדה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, סירבו יאיר וקומץ מאנשיו להישמע להחלטת ההגנה והאצ”ל להפסיק את הלחימה בבריטים עד לתום המלחמה. כנגד דעתם של רוב יהודי הארץ, המשיכו אנשי הלח”י לפעול כנגד הבריטים, וחלמו על הקמת מעצמה עברית גדולה ומשגשגת, שתהיה אור לגויים. עם הירצחו של יאיר, היו אנשי הלח”י מנודים ובודדים. שנים מאוחר יותר, הפך יאיר לגיבור לאומי. ישובים קרויים על שמו, והמונים נאספים ליד קברו ביום הירצחו.
הגעתה של משפחת סלונים לחברון הייתה שלב חדש בקשר של חב”ד לעיר האבות. כבר שנים קודם לכן קנו אדמו”רי חב”ד אדמות בעיר, ושלחו לשם את חסידיהם. אבל כעת, כאשר משפחתה של הרבנית מנוחה רחל סלונים הגיעה לעיר, הפך הקשר חזק ובלתי ניתן לניתוק. הרבנית סלונים, ביתו של האדמו”ר האמצעי של חב”ד, התגוררה עם בני משפחתה בבית שניאורסון, והפכה לדמות ידועה בעיר. רבים ביקשו את ברכתה ואת עצתה. לא פעם הגיעו לקבל את ברכתה גם רבים מערביי העיר, והללו זכו לעצה ולתפילה, תוך הבטחה מצידם להגן על בני הקהילה היהודית. בכ”ד בשבט תרמ”ח (6.2.1888) נפטרה הרבנית. צאצאיה עמדו בראש הקהילה לאורך שנים רבות, וחלקם נרצחו בפרעות תרפ”ט. עם מסירת רוב שטחה של חברון לרשות הפלשתינית, נמסר בטעות גם קברה של הרבנית. לאחר סערה ציבורית, הושב הקבר לשטח ישראל. למפרע, היה הדבר חיוני להגנת הישוב היהודי בחברון, בשל המיקום האסטרטגי של חלקת הקבר מעל בתי הישוב היהודי. בשנים האחרונות שוקם הקבר ורבים באים להתפלל במקום.
בליל כ”ד בשבט תשי”ג (9.2.1953) זעזע פיצוץ עז את מרכז תל אביב. פצצה במשקל חמישה עשר ק”ג התפוצצה בחצר השגרירות הסובייטית בשדרות רוטשילד 45. ארבעה מעובדי השגרירות נפצעו, חלקם קשה. ממשלת ישראל גינתה בכל פה את הפעולה, אולם הממשלה הרוסית לא סלחה. ארבעים ושמונה שעות לאחר הפיצוץ הודיעו הרוסים על ניתוק היחסים הדיפלומטיים עם מדינת ישראל. לימים, התברר כי הפצצה הונחה במקום על ידי חברי מחתרת “מלכות ישראל” – קבוצה של יוצאי הלח”י, בראשות יעקב חירותי, שהתקשו להסתגל לאורח החיים ולצורת הפעילות הפוליטית מחוץ לחיי המחתרת. חברי הקבוצה ביקשו למחות על רדיפת היהודים ברוסיה ובגרורותיה, שהגיעה לשיאה באותם ימים – שלהי שלטונו של סטלין. מאמץ מרוכז של השב”כ הביא ללכידת הקבוצה, וחבריה הועמדו באופן חריג בפני בית דין צבאי שפעל בצריפין. בית הדין העניק לקבוצה את השם שבו נודעה בציבור – “מחתרת צריפין”. עונשי המאסר שהוטלו על חבריה הומרו בחנינה לאחר זמן לא רב, מתוך תקווה (שהתגשמה) שחבריה למדו את הלקח, והבינו כי מחאה – חריפה ככל שתהיה – במדינה דמוקרטית, לא מתבצעת בעזרת חומרי נפץ.
