היא נולדה לאב יהודי ולאם נוצרייה בדרום אפריקה (1937). אולם, למרות מוצאה הרגישה כל חייה מחויבות לעם היהודי ולמדינת ישראל. בגיל עשרים ושבע, לאחר שהתנדבה בקיבוצים שונים בארץ, גויסה למוסד ונשלחה לקנדה כדי לגבש זהות בדויה. במסגרת תפקידה במוסד שירתה במשימות מודיעיניות ומבצעיות שונות. בין השאר נשלחה למצרים במהלך מלחמת ששת הימים, לירדן, שם ככל הנראה הייתה מהמקורבות ביותר לבית המלוכה, וללבנון, שם התחקתה אחרי ארגוני הטרור הפלשתיניים וסייעה לביצועו של מבצע “אביב נעורים” לחיסול ראשיהם. הייתה ממובילות מבצע “זעם האל” שבמסגרתו חוסלו ברחבי אירופה ראשי ארגון “ספטמבר השחור” שהיו אחראים לפיגוע באולימפיאדת מינכן. במהלך ניסיון חיסול אחד הטרוריסטים שזוהה בטעות בנורבגיה, נתפסה ונעצרה. לאחר מעצרה, שחשף לעולם את זהותה האמיתית של סוכנת המוסד, נישאה לעורך הדין הנורבגי שהגן עליה במשפט, ושבה למולדתה בדרום אפריקה. נפטרה ממחלה בל’ בשבט תשס”ה (9.2.2005), ולבקשתה נקברה בקיבוץ רמת הכובש שאימץ אותה בעת משפטה. סרטים וספרים הנציחו את פעולותיה הנועזות, ובמושבה מגדל הוקמה כיכר זיכרון להנצחתה
הצעירה האמריקאית שסיירה ביחד עם אימה ברחבי ארץ ישראל בשנת 1909 הזדעזעה ממצב הבריאות, ההיגיינה והרווחה ששרר בחלקים גדולים מדי של היישוב היהודי המתחדש בארץ. בשובה לארצות הברית, היא החליטה לעשות מעשה. הנרייטה סאלד, שגדלה במשפחה יהודית אמידה בבולטימור שבארצות הברית, עסקה כבר שנים קודם לכן בסיוע למהגרים היהודיים באמריקה ובפעילות ציונית. כעת, היא החליטה לתרום ככל יכולתה לשיפור מצב הבריאות בארץ הקודש. יחד עם כמה מחברותיה, הקימה סאלד את “הדסה”, תחת הסיסמא “ארוכת (=רפואת) בת עמי”. הודות לתרומות שגייסה, הוקמו בארץ בתי חולים במספר ערים, מרפאות “טיפת חלב”, מנגנונים לעזרה סוציאלית ומערכות חינוך ורווחה. במהרה, הפכה סאלד ל”אם היישוב”, והניחה את היסודות למדינת הרווחה שתפעל במסגרת מדינת ישראל. עם עליית הנאצים לשלטון, עמדה סאלד בראש פרויקט “עליית הנוער”, שהביא לקליטתם של אלפי נערים עולים במוסדות ובקיבוצים ברחבי הארץ. לזכרה הוקם קיבוץ ” כפר סאלד” בגליל, וכן מוסדות חינוך ורווחה שונים. תאריך פטירתה, ל’ בשבט תש”ה (12.2.1945), נקבע כ”יום האם”, שלימים התגלגל ל”יום המשפחה”.
“הרעיון שעליו אדבר בספרי זה הוא ישן נושן: לכונן ארץ מושב לבני ישראל“. כך נפתחה החוברת הדקה “מדינת היהודים” שיצאה לאור בל’ בשבט תרנ”ו (14.2.1896). חודשיים של כתיבה אינטנסיבית וסוערת, שהחלו כתגובה לעליית האנטישמיות ולמשפט דרייפוס, הגיעו לקיצם. בחוברת, כלל בנימין זאב הרצל את עיקר רעיונותיו: הקמת חברה לקניית הארץ מידי הטורקים, הקמת אגודות יהודיות, תיאום עם המעצמות ופרטי פרטים על אודות המדינה העומדת לקום, כולל תיאור צבאה, שׂפתה, משטרהּ, היחס לדת ואף תיאור הדגל בעל שבעת הכוכבים על רקע לבן. במערב אירופה ובמרכזה התקבל הספר בעוינות ובחשדנות. הוצאות ספרים נמנעו מלפרסמו, ומקורבי הרצל הציע לו, בשיא הרצינות, לגשת לטיפול פסיכיאטרי. לעומת זאת, המוני היהודים במזרח אירופה ראו בו את התחלת הישועה. הספר תורגם לעשרות שפות ונפוץ ברבבות עותקים. הרעיון הציוני החל להכות גלים. שנה וחצי לאחר הפרסום, התכנס לו הקונגרס הציוני הראשון. דבריו של הרצל בסיום הספר על כך ש”באה העת כי נחיה לבטח על אדמת אחוזתנו…ומעשה ידינו אשר נפעל שם, יהיו לאות ולמופת בקרב כל הארץ”, הפכו לנבואה.
“הרעיון שעליו אדבר בספרי זה הוא ישן נושן: לכונן ארץ מושב לבני ישראל כך נפתחה החוברת הדקה “מדינת היהודים” שיצאה לאור בל’ בשבט תרנ”ו (14.2.1896). חודשיים של כתיבה אינטנסיבית וסוערת, שהחלו כתגובה לעליית האנטישמיות ולמשפט דרייפוס, הגיעו לקיצם. בחוברת, כלל בנימין זאב הרצל את עיקר רעיונותיו: הקמת חברה לקניית הארץ מידי הטורקים, הקמת אגודות יהודיות, תיאום עם המעצמות ופרטי פרטים על אודות המדינה העומדת לקום, כולל תיאור צבאה, שׂפתה, משטרהּ, היחס לדת ואף תיאור הדגל בעל שבעת הכוכבים על רקע לבן. במערב אירופה ובמרכזה התקבל הספר בעוינות ובחשדנות. הוצאות ספרים נמנעו מלפרסמו, ומקורבי הרצל הציע לו, בשיא הרצינות, לגשת לטיפול פסיכיאטרי. לעומת זאת, המוני היהודים במזרח אירופה ראו בו את התחלת הישועה. הספר תורגם לעשרות שפות ונפוץ ברבבות עותקים. הרעיון הציוני החל להכות גלים. שנה וחצי לאחר הפרסום, התכנס לו הקונגרס הציוני הראשון. דבריו של הרצל בסיום הספר על כך ש”באה העת כי נחיה לבטח על אדמת אחוזתנו. ומעשה ידינו אשר נפעל שם, יהיו לאות ולמופת בקרב כל הארץ”, הפכו לנבואה.
ישראל גלילי נולד באוקראינה (1911), עלה לארץ בגיל שלוש וגדל בתל אביב. היה ממייסדי תנועת הנוער העובד והלומד וממקימי קיבוץ נען שבו התגורר עד יום מותו. מגיל צעיר שירת בארגון ההגנה, ובמהרה הפך לאחד מבכיריה. שימש כאחראי על רכש ופיתוח, והיה מראשי תנועת המרי העברי. במלחמת העצמאות כיהן תחילה כראש המפקדה הארצית של ההגנה, אך הודח מתפקיד זה בעקבות סכסוך עם בן גוריון . במהלך המלחמה כיהן כסגן שר הביטחון, עסק בהקמת כוחות האוויר, השריון והים של צה”ל, ועסק בתיווך (כושל) מול האצ”ל בפרשת אלטלנה. שימש שנים רבות כחבר כנסת וכשר בממשלות ישראל, וככזה היה חבר ב”מטבחון” של גולדה מאיר – ממעצבי מדיניות הביטחון ומהמשפיעים ביותר על מדיניותה של הממשלה בימי מלחמות ששת הימים ויום כיפור. היה מתומכי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, דגל בהתיישבות בכל רחבי הארץ, והקים את העיר ימית, שלימים הוחרבה ופונתה במסגרת הסכם השלום עם מצרים. נפטר בכ”ט בשבט תשמ”ו (8.2.1986). על שמו הוקם מרכז אקדמי לחקר כוח המגן וארגון ההגנה ברמת אפעל.
זה לא היה רק ספורט. ברית המועצות הייתה באותם ימים “אימפריית הרשע”. מעצמת-העל גיבתה את אויבי ישראל ושלחה למאסר בסיביר את היהודים שביקשו לעלות לארץ. כאשר הוגרלה קבוצת צסק”א, נבחרת הצבא האדום בכדורסל, לשחק עם קבוצת מכבי תל-אביב במסגרת גביע אירופה לאלופות, היא סירבה לארח כמקובל את הישראלים במוסקווה, והמשחק נערך בכ”ט בשבט תשל”ז (17.2.1977) בעיר וירטון שבבלגיה. אל מול צסק”א, שנחשבה כאחת הקבוצות החזקות באירופה, התייצבה מכבי תל-אביב בהובלתו של טל ברודי – לימים זוכה פרס ישראל – שעזב קריירה מבטיחה בארצות הברית, ועלה לארץ כדי לקדם את הספורט הישראלי. המשחק, שנתפס כמשחק לאומי של “דוד מול גֹליָת”, היה צמוד בתחילתו. אולם, הסתיים בניצחון מוחץ של 79:91 למכבי. אלפי אוהדים נלהבים פרצו למגרש בשירת “עם ישראל חי”, וברודי הכניס למיתולוגיה הישראלית את המשפט: “אנחנו על המפה ונשארים על המפה, לא רק בספורט אלא בהכול”. תחושת הניצחון על ה”דוב הרוסי” הביאה לפרץ של אופוריה ברחובות ישראל. חודשיים לאחר מכן, זכתה מכבי לראשונה בגביע אירופה בכדורסל.
הגאווה הישראלית הייתה בשיאה. אלוף משנה אילן רמון – בן לניצולי אושוויץ, וטייס הקרב שהיה בין מפציצי הכור בעיראק – חג עם ששת חבריו האסטרונאוטים במעבורת החלל האמריקאית “קולומביה” אלפי קילומטרים מעל ישראל, ושיגר דרישות שלום מצולמות לתושביה. השמחה והגאווה הפכו ביום כ”ט בשבט תשס”ג (1.2.2003) ליום אבל לאומי. בשל שבר באחד מחלקי החומרים המבודדים שהגנו על המעבורת, התפרקה קולומביה ונשרפה עם כניסתה לאטמוספרה שבועיים לאחר ששוגרה לחלל. אילן רמון נקבר בהלוויה ממלכתית בנהלל. הוא ומשפחתו הפכו לסמל לאומי, למצוינות, לערכיות ולהתקדמות הישראלית בתחומי המדע והתעופה. סמל זה התעצם לאחר נפילת בנו של אילן, אסף, בתאונת אימונים כטייס בחיל האוויר. על שמו של רמון נקראו שדה התעופה הבינלאומי החדש של אילת, מרכז המבקרים המפואר במכתש רמון, היישוב “מצפה אילן” וסדרה של פרויקטים בתחומי החינוך והחברה, שאותם הפעילה ומפעילה “קרן רמון”. בראש הקרן עמדה רונה רמון, אלמנתו של אילן ואימו של אסף, שזכתה להיות בין מדליקי המשואות ביום העצמאות. לאחר פטירתה ממחלה, קיבלו ילדיה בשמה את פרס ישראל למפעל חיים.
“הם לוקחים את היהודים שלנו”, זעקו אלפי פועלים הולנדיים שהתכנסו ברחובות אמסטרדם ביום שלישי, כ”ח בשבט תש”א (25.2.1941). אירוע ההזדהות עם היהודים הנרדפים, שהקיף בשיאו שלוש מאות אלף איש, החל כאשר הנאצים כיתרו את הרובע היהודי באמסטרדם, הציבו גדרות תיל מסביבו ושלחו מאות צעירים יהודיים למחנות ריכוז בגרמניה. חברי המפלגה הקומוניסטית בהולנד הכבושה לא הסתפקו במחאה של מלכת הולנד על המעשה. ביוזמתם, השביתו מאות אלפי עובדים ברחבי המדינה את עבודתם, ויצאו להפגנות ענק נגד רדיפות היהודים. הגרמנים ההמומים פתחו באש על המפגינים, ותשעה מהם נרצחו. רבים ממנהיגי השביתה נתפסו והוצאו להורג, ואילו אחרים, וביניהם מנקה הרחובות פיטר נק ומתקן המדרכות וילהלם קראן, זכו לימים לתואר “חסידי אומות העולם”. הרדיפות נגד יהדות הולנד נמשכו, אולם השביתה הייתה זרז לפעילות הצלה שביצעו רבים מאזרחי המדינה. לזכרה של השביתה, שהייתה פעולת המחאה הגדולה ביותר נגד רדיפות היהודים שבוצעה באירופה הכבושה, הוקם פסל של פועל נמל ליד בית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם ומצעד הצדעה עובר לידו בכל שנה ביום השנה לשביתה.
ליל כ”ח בשבט תשנ”ז (4.2.1997). עשרות הלוחמים עלו על שני מסוקי היסעור שהמתינו להם בשדה התעופה במחניים. לוחמי נח”ל, גולני, שריון והיחידות הנלוות אליהם, בראשותו של המג”ד משה מועלם, היו בדרכם למוצבים “בופור” ו”דלעת”. הלוחמים תכננו להצטרף לחבריהם היושבים בעומק שטחה של לבנון, כדי להמשיך ולהגן משם על יישובי הצפון. מספר דקות לאחר ההמראה, עוד לפני שעברו את הגבול, התנגשו המסוקים זה בזה. המסוקים התלקחו והתרסקו סמוך למושב שאר-ישוב. איש מבין שבעים ושלושה הלוחמים שהיו בשני המסוקים לא שרד. יום אבל לאומי הוכרז במדינת ישראל, ורבבות ליוו את הנופלים למנוחות. ועדת חקירה לא הצליחה לאתר את הגורם לאסון, אך המליצה על שינוי נהלים בנושאים שונים, כדי למנוע אירועים דומים. בשנת 2008 הוקם אתר הנצחה גדול ומרשים לחללי האסון במקום התרסקות המסוקים ליד שאר-ישוב, וברחבי הארץ הוקדשו בתי כנסת ואתרים שונים לזכרם. האסון העצים את הוויכוח בארץ על נוכחותו של צה”ל בדרום לבנון, ויכוח שהביא בסופו של דבר לנסיגת צה”ל מלבנון שלוש שנים מאוחר יותר.
המכתב הרשמי שהגיע אל גרשום שלום הצעיר (שנקרא בפי כל שׁוֹלֶם, על בסיס ההגייה האשכנזית של שמו) היה אכזרי וחד. אביו – יהודי מתבולל ופטריוט גרמני – הורה לבנו, שהעדיף פעילות ציונית והיכרות עם לימודי היהדות על פני התגייסות לצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, להסתלק מביתו ולנתק עימו כל קשר. שלום, יליד 1897, לא נרתע. הוא עלה לארץ בעלייה השלישית, היה ממייסדי האוניברסיטה העברית ומראשיה, והקדיש את כל חייו לחקר הקבלה, השבתאות ותנועת החסידות. שלום התאהב בלימודי הגמרא ובלימודי הקבלה כבר בגיל צעיר, למרות ההתנגדות המולדת לכך בבית אביו. הוא עסק במחקר ובהוראה במדעי היהדות בארץ ובעולם, לצד תפיסותיו החילוניות. במהלך השנים, לא הסתגר שלום במגדל השן האקדמי, אלא הביע את דעותיו כאיש תנועת ברית שלום והשמאל הציוני בבמות רבות בארץ ובעולם. את רבבות ספריו, ובהם האוסף הגדול ביותר בעולם בנושאי קבלה, הוריש לספרייה הלאומית (שהיה ממייסדיה), והם מוצגים בה עד היום באולם מיוחד הנקרא אוסף שלום. גרשום שלום נפטר ונקבר בירושלים בכ”ח בשבט תשמ”ב (21.2.1982)
