איסור על הכאת ילדים; הוראה כי “אין לאדם להשתמש במשרתים שלו בעבודת פרך ובביזיון ובקושי השעבוד, כי אם ברחמנות”; תקנות לאיסור העסקת נערים לפני שהשלימו את חוק לימודיהם הבסיסיים ותקנות שאסרו על עישון מחשש להתמכרות (!); שמונים וארבעה ספרים בכל מקצועות התורה ופעילות ציבורית ענפה בעירו ובכל רחבי העולם היהודי. כל אלו היו מקצת מפעולותיו של רבי חיים פלאג’י, שנולד בשנת 1787 ונודע כמנהיגה של יהדות איזמיר ושל יהדות טורקיה כולה במהלך המחצית הראשונה של המאה התשע עשרה. בתפקידו כאב בית הדין וכ”חכם באשי” של איזמיר, פעל רבות להקמת מוסדות רווחה, חינוך וחסד, ובצמצום פערים חברתיים גם בשעה שהדבר לא נשא חן בעיני עשירי הקהילה. במקביל, כתב וחידש בכל מקצועות התורה והשיב תשובות בהלכה ליהודים ולרבנים מכל קצווי עולם, שחלקן קובצו בספרו “כף החיים”. בשעת עלילת דמשק, הפעיל את כל השפעתו הציבורית וגייס את משה מונטפיורי ומנהיגים אחרים, שהביאו לביטול הגזירה. בי”ז בשבט תרכ”ח (10.2.1868) נפטר ונקבר באיזמיר בהלוויה ממלכתית שבה השתתפו רבים מנציגי השלטון.
הכול חשבו שמדובר במהדורה חוזרת של משפט אייכמן. חשד שהתעורר בארצות הברית לגבי זהותו של ג’ון איוואן דמיאניוק, שהיגר מאוקרינה לארצות הברית, הביא לבדיקת מעשיו בימי השואה. במהלך החקירה זוהה דמיאניוק על ידי ניצולי מחנה ההשמדה טרבלינקה כ”איוואן האיום” – מי שרצח והתעלל באכזריות קשה ביהודים שהגיעו למחנה במהלך ימי מלחמת העולם. בעקבות בקשת הממשלה, הוסגר דמיאניוק לישראל, והועמד לדין באשמת ביצוע פשעים נגד האנושות ונגד העם היהודי. המשפט נפתח ביום י”ז בשבט תשמ”ז (16.2.1987), ושישים העדים שהופיעו במהלכו סקרו בהרחבה את הזוועות שאירעו במחנה טרבלינקה בכלל, ואת מעשיו של “איוואן האיום” בפרט. לאחר מספר חודשים, הטיל בית המשפט גזר דין מוות על דמיאניוק. אולם, ספק שהתעורר בשאלה האם הוא אכן “איוואן האיום”, הביא את בית המשפט העליון לזַכּותו מחמת הספק. דמיאניוק גורש בחזרה לארצות הברית, שם נעצר בשנית לאחר מספר שנים, בחשד שהיה שומר במחנה סוביבור. הוא הוסגר בידי האמריקאים לגרמניה, הורשע, ערער על הרשעתו, אך נפטר לפני שהסתיים משפטו. יום טוב.
שלוש מהפכות התחוללו בין כתליו של בית הספר “שפיצר”, שבשכונת הבוכרים בירושלים. הראשונה הייתה מהפכת החינוך לבנות, השנייה הייתה מהפכת החינוך בעברית. המהפכה השלישית הייתה המהפכה הלוחמת של הארגון הצבאי הלאומי, שהקים בין כתלי בית הספר את מפקדתו שבירושלים. לשלושת המהפכות הייתה אחראית חנה שפיצר, שנולדה בשנת 1886 למשפחה שהשתייכה לחברה החרדית הירושלמית, ובהיותה אוטו דידקטית רכשה השכלה רחבה בהרבה מהמקובל בימיה. עם סיום מלחמת העולם הראשונה, נקלעה החברה היהודית בירושלים למשבר שהביא בנות רבות לסף רעב ומצוקה קשה ביותר. שפיצר החלה ביוזמתה ללמד בביתה בנות, כדי להוציאן ממעגל העוני. במהרה עמדה בראש רשת של בתי ספר יסודיים ותיכוניים לבנות שהקימה בשתי ידיה, ברוח תורנית ולאומית. ביוזמתה הוקמה תנועת נוער לבנות ירושלים בשם “בת עמיה”, שנועדה לחנך את הבנות “לקראת תחיית האומה במולדת”, ופורסם כתב עת בשם “העבריה”. במסגרת תנועת הנוער נוצר קשר בין לוחמי האצ”ל לשפיצר, וביתה שושנה נישאה למנהיג המחתרת דוד רזיאל. לימים נקרא על שמה רחוב בשכונת גילה בשם קולע: “המחנכת”.
אחד מבניה של משפחת נבון המפוארת, מהמשפחות הוותיקות בירושלים, ששורשיה במגורשי ספרד, היה חכם יונה נבון. הוא נולד בירושלים (1713), למד בישיבותיה למרות העוני והיתמות מגיל צעיר מהוריו, ובגיל שבע עשרה החליף את הרב חיים בן עטר בראשות הישיבה שהקים. במהלך השנים עמד בראש ישיבות ומסגרות לימוד שונות בירושלים, ובין תלמידיו הבולטים היו הרב חיים יוסף דוד אזולאי (החיד”א) ורבי יום טוב אלגאזי. היה ממנהיגי הקהילה בעיר ונלחם בכל כוחו בתופעות פסולות שפשו בקהל, כמו ריבוי משחקי קלפים. בשליחות יהודי העיר, נשלח כשד”ר לטורקיה וליוון. שם, לצד גיוס כספים למען יהודי העיר, הצליח להוציא לאור את ספרי השאלות ותשובות שכתב (“נחפה בכסף”) וכן ספרי חידושים ודרשות במקצועות שונים בתורה. נפטר בגיל ארבעים ושבע בלבד בט”ז בשבט תק”כ (2.2.1760) ונקבר בהר הזיתים. הותיר אחריו כתבי יד שונים ובהם דוגמת חתימתו. רבים מצאצאיו המשיכו את מסורת הרבנות ולימוד התורה בירושלים. נכדו, שנקרא על שמו הרב יונה משה נבון, היה הראשון מרבני הארץ שזכה לתואר ה”ראשון לציון”.
הנער שגדל בבלרוסיה (שבה נולד בשנת 1842) והתחנך בחינוך מסורתי במוסדות חינוך של “המתנגדים” ושל החסידים כאחד, הפך בבגרותו לאחר מסופריה הקנאים של תנועת ההשכלה. פרץ סמולנסקין תיאר בכישרון רב ובלשון שנונה וחריפה את הפגמים שמצא בחברה היהודית במזרח אירופה. כך הפך ספרו “התועה בדרכי החיים” לאחד מספרי היסוד של תנועת ההשכלה בת התקופה. עם זאת, גם משואפי ההשכלה והתבוללות לא חסך סמולנסקין את שבט עטו. במאמריו הרבים שפרסם בעיקר בעיתונו “השחר”, שהיה אחד מכתבי העת העבריים החשובים ביותר באירופה של שלהי המאה התשע עשרה, תקף סמולנסקין את השואפים להיטמע ולאבד את הייחוד היהודי. על רקע תופעת הלאומיות וגלי האנטישמיות באירופה, קרא לשיבה לארץ ישראל. בעיתונו ניתן מקום מכובד למאמרים ולכתבות שעסקו בבניין הארץ ובתחיית השפה העברית. מעל דפיו הופיעו יצירות, שהפכו לימים לקלאסיקה ציונית, כמו מאמריו הראשונים של אליעזר בן יהודה ושיריו של יהודה לייב גורדון. בגיל 43 בלבד, כשהוא חסר כל, נפטר סמולנסקין ביום ט”ז בשבט תרמ”ה (1.2.1885). לימים, הועלו עצמותיו לירושלים לחלקת אישי הרוח והסופרים הציוניים בהר המנוחות.
“בבוא שואל לשאול, שלא יעכבוהו, אלא יביאהו לפניו או יקיצהו משנתו”. זו הייתה ההוראה הקבועה של הרב שלום מרדכי שבדרון לבני משפחתו. מחויבותו של הרב שבדרון, רבה של בארזאזן שבגליציה, להיות זמין בכל שעה לבני קהילתו, הייתה אחת מתכונותיו של מי שנודע כמהרש”ם מבאראזן. הוא גדל במשפחה חסידית, ונודע מגיל צעיר כתלמיד חכם, כפוסק וכמי שידע להדריך את קהילתו בימים סוערים. בין פסקיו הנודעים ניתן למנות את ההיתר לאפיית מצות במכונה, ואת התייחסותו (שלא הייתה מוסכמת על שאר הפוסקים) אל השימוש בחשמל כאל מלאכה שאינה אסורה בשבת מהתורה, אלא רק מדברי חכמים. הרב שבדרון עסק כל ימיו בהנהגת קהילתו וישיבת “תושיה” שבראשה עמד. עשרות ספריו בכל מקצועות התורה – משאלות ותשובות בהלכה ועד נושאי קבלה ונסתר – נפוצו בכל רחבי עולם היהודי. כמנהיג בולט בקרב יהודי האזור עסק בסיוע לחיילים היהודים בצבא האוסטרי, ובארגון התרומות למען יהודי ארץ ישראל. הרב שבדרון נפטר בט”ז בשבט תרע”א (14.2.1911), והותיר אחריו שושלת מפוארת של רבנים ותלמידי חכמים.
פרופסור אליעזר שביד נולד בשנת 1929 בירושלים להורים מבני העלייה השלישית. במלחמת העצמאות לחם במסגרת הפלמ”ח, והיה בין משחררי הגליל, הנגב והעיר לוד. היה בין מקימי קיבוץ צרעה, והפך לאחד המחנכים החשובים בתנועה הקיבוצית. במסגרת לימודיו באוניברסיטה העברית, התמחה במחשבת ישראל בעת החדשה, היה ראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה, והיה מבכירי החוקרים בעולם בנושא הפילוסופיה היהודית לדורותיה. במהלך חייו כתב עשרות ספרים ומאות מאמרים בתחומי יהדות, ספרות, חינוך, תרבות וענייני השעה. הקדיש מאמצים רבים להעצמת ההיכרות וההזדהות עם התרבות ועם המסורת היהודית במסגרת החינוך הממלכתי, ולהקמת מוסדות חינוך ומוסדות להכשרת מורים ברוח זו. ספריו זכו לתפוצה גדולה ולתהודה רבה, ובלטו בהם פירושיו המקוריים על הסידור ועל מעגל השנה היהודי, וכן סקירותיו על סוגיות ועל דמויות שונות בתולדות המחשבה היהודית. שביד נאבק במגמות הפוסט מודרנה – “מדינת כל אזרחיה” ו”אקטיביזם שיפוטי” – שפשו בחלק מחוגי האקדמיה בארץ, וקרא לביצור ולהעצמה של הזהות היהודית והציונית, ולפעולה למען “הציונות שאחרי הציונות”, כשם אחד מספריו. חתן פרס ישראל למחשבת ישראל, ומי שכתביו ומאמריו עוררו רבים להעמקה בזהותם היהודית. נפטר בט”ז בשבט תשפ”ב (18.1.2022).
הימים – ימי אווירת הנכאים ששררה בארץ לאחר מלחמת יום הכיפורים. לחץ מדיני כבד הביא לנסיגות ישראליות בסיני ובגולן, וסחף נרשם בעמדת הממשלה גם לגבי המשך האחיזה ביהודה ובשומרון. קבוצות של נוער דתי בוגרי בני עקיבא, תלמידיו של הרב צבי יהודה קוק מישיבת מרכז הרב ואישים שונים מתנועת העבודה ומתנועת החירות, חברו יחדיו כדי לרומם את הרוח ולפעול לחידוש החזון הציוני ולהתיישבות בכל חלקי הארץ. בט”ו בשבט תשל”ד (7.2.1974), יום החיבור המסורתי בין העם לארצו, נוסדה בכפר עציון תנועת “גוש אמונים”. במסמך הייסוד קראו חברי הגוש “להביא לתנועת התעוררות גדולה בעם ישראל למען הגשמת החזון הציוני במלוא היקפו, תוך הכרה כי מקור החזון במורשת ישראל ובשורשי היהדות, ותכליתו – הגאולה השלמה לעם ישראל ולעולם כולו”. הגוש הוביל הפגנות ענק נגד מדיניות הנסיגות שסחפו אחריהן רבבות. בהמשך, הוביל הגוש ניסיונות להקמת יישובים בגולן, ובעיקר את תנועת ההתיישבות בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה. כל אלה הביאו לשינוי פניה של מדינת ישראל בכלל, ושל הציונות הדתית בפרט.
חג האילנות, ט”ו בשבט תש”ו (16.2.1946), צוין בעמק בית שאן באופן חגיגי במיוחד. לאחר המתנה ארוכה בת שמונה שנים באזור נחלת יהודה, חברי קבוצת אמונים (בני הנוער הדתי מגרמניה שטיפחו את מודל “החלוץ התלמיד חכם”) עלו לאתר קיבוץ הקבע שלהם, סמוך לקיבוצים הדתיים הוותיקים יותר בעמק, טירת צבי ושדה אליהו. אל העולים הצטרפו ניצולי שואה ובוגרי תנועת בני עקיבא מהארץ ומהעולם. בשם הקיבוץ, ביקשו המתיישבים להנציח את הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי”ב) ראש ישיבת וולוז’ין ומראשי תנועת חובבי ציון, כמו גם את המעיינות הרבים הנובעים בשטח היישוב, שנקראו בהתאמה גם הם על שם הרב (עין נפתלי, עין צבי ועין יהודה). בחום הכבד של בקעת בית שאן, טיפחו הקיבוצניקים במשך השנים ענפי חקלאות משגשגים, בריכות דגים, מפעל “פלציב” לעיבוד פוליאתילן ומוסדות חינוך ותרבות, בראשם אחת המדרשות התורניות לבנות הראשונות שהוקמו בארץ. בקיבוץ, שעבר תהליכי הפרטה בשנים האחרונות, חיים כיום מאות חברים ותושבים הממשיכים את המסורת בת שבעים וחמש השנים של חיי תורה ועבודה.
טו’ בשבט תש”ט (14.2.1949). באולם המרכזי של בניין הסוכנות היהודית בירושלים, הושלך הס. “ברגש של יראת כבוד והדרת קודש אני קם לפתוח את האסיפה המכוננת של מדינת ישראל, את כנסת ישראל הראשונה בימינו, בעיר הנצחית ירושלים” אמר חיים ויצמן, הנשיא הזמני. מאה עשרים חברי האסיפה, שמספרם נקבע כדי לסמל את ההמשכיות מימי “הכנסת הגדולה” של בית שני, קמו שרו את “התקווה”, והצהירו אמונים. יומיים בלבד לאחר מכן, לאחר שהוחלט לדחות זמנית (עד היום..) את הדיונים על כינון חוקה למדינה, שינתה האסיפה המכוננת את שמה לכנסת הראשונה, והחלה להתנהל במתכונת המוכרת עד היום. כעבור מספר ימים, בשל אילוצים מדיניים, הועבר משכן הכנסת הזמני לקולנוע קסם (מגדל האופרה היום) בחוף ימה של תל אביב. שנה מאוחר יותר שבה הכנסת לבית פרומין בירושלים, ומשם בשנת 1966 למשכנה הקבוע. מאז טו’ בשבט תש”ט, הפכה כנסת ישראל, להיות הנציגות המוסמכת העליונה של העם היושב בציון, על כל ההסכמות והמחלוקות, בטוב וברע. מזל טוב כנסת!
