“איש בשורה אנוכי היום…נכס לאומי יקר נגאל והועבר לרשות מדינת ישראל”. כך הכריז ראש הממשלה הנרגש, משה שרת, באוזני העיתונאים בכ”א בשבט תשט”ו (13.2.1955). ההכרזה בישרה על סיומו המוצלח של מאמץ חוצה עולם להעביר לידי ישראל את מגילות ים המלח הידועות כ”מגילות הגנוזות”. חלק מהמגילות, שהתגלו במקרה בידי רועי צאן בדואים במערות קומראן שבצפון מדבר יהודה, נרכשו עוד בימי הקרבות של מלחמת העצמאות על ידי פרופ’ אליעזר סוקניק. אחרות, שבשל אירועי המלחמה נותרו מחוץ לגבולות ישראל, התגלגלו לניו־יורק. הודות למאמציו של יִגָּאֵל ידין – הרמטכ”ל לשעבר, בנו של אליעזר סוקניק וארכיאולוג ידוע בזכות עצמו –נרכשו אותן מגילות בידי תורמים יהודיים (קרן נורמן ושמואל גוטסמן) והועברו לרשות ממשלת ישראל. בין המגילות ידועות מגילת המקדש, מגילת בני האור ובני החושך והנוסח העתיק לספר ישעיהו. חלקים אחרים של המגילות הגיעו לידי ישראל לאחר מלחמת ששת הימים. כל המגילות מקובצות ומוצגות בהיכל הספר אשר במוזיאון ישראל בירושלים, ויחדיו הן מספרות את סיפורה של כת האִסיים המסתורית שפעלה בארץ יהודה בשלהי בית שני.
עשרות החיילים שהמתינו כמדי יום ראשון בצומת בית לִיד לתחבורה שתביא אותם לבסיסיהם עם סיום חופשת השבת לא חשדו במחבל לבוש מדי צה”ל שהסתובב ביניהם, כשהוא עטוי חגורת נפץ. בשעה שמונה בבוקר, ביום כ”א שבט תשנ”ה (22.1.1995) כאשר המתה הטרמפיאדה מחיילים רבים, התפוצץ המחבל וגרם למותם ולפציעתם של רבים. שלוש דקות לאחר מכן, התפוצץ מחבל שני כשהוא פוגע בעיקר בחיילים ובאזרחים שנזעקו לעזרת הנפגעים מהמחבל הראשון. עשרים ואחד חיילי צה”ל ואזרח אחד נרצחו. לאחדים מהמחלצים הוענקו תעודות הצטיינות לאחר מותם על אומץ ליבם. אבל כבד ירד על ישראל, אמצעי הבטחון בכל הארץ הוגברו, וביקורת ציבורית נוקבת הושמעה על המשך מימושם של הסכמי אוסלו, שאפשרו בתקופה זו את התעצמות הטרור. מנהיגי ארגון הטרור, הג’יהאד האסלאמי, התרברבו בהצלחת הפיגוע שאותו ביצעו אנשיהם. כנקמה על כך, תשעה חודשים מאוחר יותר חיסלו אנשי המוסד את פתחי שקאקי במקום מחבואו באי מלטה. אנדרטה מרשימה ובה סולם ועליו עשרים ושתים דמויות עולות השמימה הוצבה סמוך לצומת, והיא מסמלת את זכר הנופלים ואת נחישותו של העם להמשיך קדימה ולעלות מעלה למרות הכול.
הרב מיכאל ליפסקר, מראשי חסידי חב”ד, שסייע בהוצאתם של חסידים רבים משטח השליטה הסובייטי לארצות המערב, הופתע מאוד ביום כ’ בשבט תש”י (7.1.1950). האדמו”ר החדש, הרב מנחם שניאורסון, העביר לו את הוראת קודמו, הרב יוסף יצחק, עשרה ימים לאחר שנפטר. לפי אותה הוראה, היה עליו לצאת למרוקו ולסייע בחיזוק מוסדות החינוך והדת בקרב היהודים במקום. כחסיד נאמן, מילא ליפסקר את הוראת הרבי מבלי לדעת כיצד יארגן, יממן ויפתח פעילות בארץ שהיא, תרבותה, וקהילתה זרים לו. המסירות עשתה את שלה, ולמרות הקשיים הרבים, תוך מספר שנים הוקמו מוסדות חב”ד בכל רחבי מרוקו. במורשת חב”ד נחשב ליפסקר כראשון ה”שלוחים”, וכמייסד המפעל העצום שבמסגרתו נמצאים כיום כחמשת אלפים שלוחים של חב”ד באלפי אתרים במאה מדינות. הם מהווים כתובת ידועה ומוכרת היטב בכל עניין יהודי, לכל יהודי ואף לשאינם יהודים. השלוחים מחויבים בדרך כלל להשיג את יעדיהם בעצמם, והם מגובים באמצעות מערכות גלובליות של חינוך, סיוע ותקשורת. מסירותם של השלוחים הפכה את חב”ד לאחד הארגונים הנפוצים והמשפיעים ביותר בעולם היהודי.
הרב עובדיה הדאיה נולד בחלב (1889) כנצר למשפחת רבנים, וגדל בירושלים. מגיל צעיר החל לעסוק במלאכת הדיינות ולימוד התורה בנגלה ובנסתר. שימש כרבה הראשי של פתח תקווה, כחבר בית הדין הרבני הגדול, כחבר הרבנות הראשית וכרב בישיבות שונות. עמד שנים רבות בראש ישיבת המקובלים בית אל, שאותה שיקם לאחר חורבנה במהלך נפילת הרובע היהודי במלחמת העצמאות. נודע בהתמדתו ובזריזותו. בספריו הרבים בהלכה ובאגדה, בנגלה ובנסתר, ובראשם ספר השו”ת שלו “ישכיל עבדי”, עסק ברבות מבעיות השואה. תמך בהתלהבות בתנועה הציונית ובהקמת מדינת ישראל, שעליה אמר כי “אנו מאזינים לפעמי הגואל הקרב ובא”. תמך באמירת תפילות ההודיה ליום העצמאות וליום ירושלים, וסבר כי האירועים שאירעו בהם אינם פחותים מניסי חנוכה. התנגד בתוקף למסירת שטחים מארץ ישראל לנוכרים, בטענה שהריבונות היהודית בשטחי הארץ מוציאה אותם מהשפעתם של כוחות הטומאה וה”סטרא אחרא”. חתן פרס ישראל לספרות תורנית וממקורביו של הרב קוק. בין גדולי תלמידיו היו הרב מרדכי אליהו והרב גץ. הרב הדאיה נפטר בכ’ בשבט תשכ”ט (8.2.1969) ונקבר בהר הזיתים.
פרנץ קישהונט, יליד 1924, ניצול שואה ועולה חדש מהונגריה, הצליח תוך זמן קצר מרגע הגעתו לארץ, סמוך להקמת המדינה, להפוך לגדול הסטיריקנים בתולדות מדינת ישראל. אפרים קישון, בשמו המעוברת, החל לכתוב בעיתוני עולים קטנים רשימות קצרות שבהן הפליא ללגלג על הפוליטיקה ועל הבירוקרטיה בישראל הצעירה. בהמשך, החל קישון לפרסם את רשימותיו הסטיריות מדי יום במשך שלושה עשורים במדור “חד גדיא” בעיתון מעריב. במאמריו, סָנַט קישון בפוליטיקאים ובשיגיונותיהם, וזאת במקביל להבעת אהבה עצומה למדינת ישראל והפגנת עמדות לאומיות שהיו לצנינים בעיני הממסד הספרותי והביאו, ככל הנראה, לירידתו מן הארץ בערוב ימיו. הסרטים שאותם הפיק קישון ובראשם “סאלח שבתי”, “השוטר אזולאי” ו”תעלת בלאומילך”, הפכו לקלאסיקה ישראלית, ויכולתו הפנומנלית לתאר בצורה סטירית מבריקה גם אפיזודות קטנות מחיי היום יום הקנתה לו שם עולמי והערכה רבה גם באירופה. בין ספריו הרבים ידוע קובץ הסטירות שפרסם לאחר מלחמת ששת הימים תחת הכותרת “סליחה שניצחנו”. מעט לפני פטירתו, זכה קישון בפרס ישראל למפעל חיים. אפרים קישון נפטר בי”ט בשבט תשס”ה (29.1.2005)
בבוקר י”ט בשבט תש”י (6.2.1950) לא האמינו תושבי תל אביב למראה עיניהם: שכבה של שלג בגובה עשרים סנטימטר כיסתה את העיר, וציפתה את “העיר הלבנה” בלבן. הדיווחים שהגיעו מרחבי הארץ היו גם הם מדהימים. שישים וחמישה ס”מ של שלג כיסו את ירושלים, ואף מבאר שבע ומעין גדי הגיעו ידיעות על הפתיתים הלבנים. התושבים והילדים לא החמיצו את ההזדמנות למלחמות שלג המוניות ברחובות, ובחיפה התניידו תושבים עם מגלשי סקי בדרכם לחנויות המכולת. מי שפחות נהנה מהחורף הקר והסוער ביותר שנרשם אי פעם בתולדותיה של ארץ ישראל, היו רבבות העולים החדשים ששהו במעברות, באהלים ובפחונים. חלק מהעולים נפגעו מהקור העז ומהתמוטטות מבנים בשל השלג. במקומות רבים נותקו דרכי העפר שהובילו למעברות, מערכות החשמל והטלפון לא פעלו ומחסור קשה במזון נרשם בכמה אזורים. לאור המצב, הפעילה הממשלה את צה”ל לצורך סיוע חירום לאזורים שנפגעו. גם החקלאים לא שבעו נחת ממראה רבבות עצי התפוזים שקרסו תחת השלג. אחרי יומיים שככה הסערה, והחורף הישראלי שב להיות רגוע כרגיל.
כל נכבדי ירושלים, מכל העמים והדתות, חגגו בי”ט בשבט תרס”ב (27.1.1902) את פתיחתו של בית החולים הגדול והמשוכלל ביותר שנבנה עד אותה עת במזרח התיכון. חלום חייו של ד”ר משה וולך, הרופא המיתולוגי של ירושלים, קם והתממש. התרומות שגייס מיהודי גרמניה אפשרו את פתיחתו של בית החולים שערי צדק. המבנה המפואר הוקם בסמוך לכניסה המערבית לעיר בידי הקבלן הירושלמי, רבי יעקב מן. הוא נוהל עשרות שנים ביד רמה בידי ד”ר וולך ויד ימינו, האחות זלמה מאיר, שדאגו לשמירה קפדנית על אופיו המקצועי והתורני של המוסד, כמו גם על עצמאות כלכלית מוחלטת (כולל פרות שהיו רכוש המוסד שרעו בשדה שמאחורי בית החולים ודאגו לתצרוכת החלב שלו). לימים, התרחב בית החולים ועבר למשכנו הנוכחי בשכונת בית וגן, כשהוא משרת את תושבי מטרופולין ירושלים ומתברך במחלקת היולדות הגדולה ביותר בעולם המערבי. בית החולים ליווה את ירושלים בכל ימי מלחמותיה, ובמסגרתו חונכו והתמקצעו אלפי רופאים ואחיות שפעלו למען בריאות הציבור, מימי המגפות של ראשית המאה הקודמת ועד ההתמודדות המודרנית עם הקורונה.
בי”ח בשבט תשכ”ה (21.1.1965) חנכה תל אביב את הבניין הגבוה ביותר באותם ימים באסיה, במזרח התיכון ובוודאי במדינת ישראל הצעירה. פרויקט הענק של האחים מאיר שבו הוקם “בניין שלום מאיר” בגובה מאה עשרים ושלושה מטרים, הכניס את תל אביב לעידן חדש. ב”גורד השחקים” התל אביבי, נחשף הציבור הישראלי לראשונה לחידושים מערביים מהפכנים כדוגמת מדרגות נעות, כל־בו (סוג של קניון ראשון), מִצפה מפואר שצפה מהגובה על כל מטרופולין תל אביב ומוזיאון שעווה שבו הונצחו מאה דמויות מרכזיות בתולדותיה של מדינת ישראל. חידוש חשוב נוסף היה כביש דו מסלולי שעבר מתחת לבניין ותחנה לרכבת תחתית שעדיין ממתינה למימוש יעודה. הבניין הוקם על חורבותיה של גימנסיה הרצליה ההיסטורית, שהונצחה בציורי קיר מפוארים בכניסה לבניין. לימים, צמחו באסיה במזרח התיכון ובתל אביב עצמה בניינים גבוהים ומפוארים יותר. מרכז העסקים של תל אביב נדד לאזור אחר, ורבות מהאטרקציות של המגדל נסגרו. אולם, בתוך יער גורדי השחקים הנוכחי של העיר ללא הפסקה, שמור עדיין למגדל שלום מקום של כבוד.
לארמון סנט ג’יימס שבלונדון הוזמנו משלחות של יהודים ושל ערבים, כדי לדון בפתרון הסכסוך הארץ ישראלי. למשלחת היהודית שנכנסה בשערי הארמון לא היו ציפיות גדולות במיוחד. הסכמתם של הבריטים לכך שהמשלחת של ערביי הארץ תורכב מראשי הוועד הערבי העליון, שהבריטים בעצמם טרחו להגלות מהארץ בשל אחריותם למאורעות הדמים שהחלו בשנת 1936, לא בישרה טובות. הוועידה החלה בי”ח בשבט תרצ”ט (7.2.1939), והעובדה שגם נציגי מדינות ערב הוזמנו אליה, גם היא לא תרמה לתחושת הביטחון היהודית. הוועידה אכן התנהלה כצפוי: הערבים סירבו בכלל לשבת עם היהודים, והמשלחת היהודית בראשות דוד בן גוריון וחיים ויצמן נאלצה להיפגש עם הבריטים בנפרד. הבריטים עצמם הבינו, בדומה לדיונים הקודמים על עתיד הארץ שהתקיימו במסגרת הוועדות השונות שהציעו את חלוקתה, שהיכולת להגיע להסכמה בין שני הצדדים אינה קיימת. על רקע מלחמת העולם המתקרבת, ובהתכחשות צינית להצהרת בלפור, החליטו הבריטים לאמץ את הדרישה הערבית ולפעול להקמת מדינה דו לאומית בא”י, תוך הפסקת העלייה ורכישת הקרקעות בידי היהודים. היהודים פרשו בזעם מהוועידה והכריזו: חיכינו לעצמאות כמה אלפי שנים, נחכה עוד קצת.
בי”ח בשבט תשכ”ה (21.1.1965) חנכה תל אביב את הבניין הגבוה ביותר באותם ימים באסיה, במזרח התיכון ובוודאי במדינת ישראל הצעירה. פרויקט הענק של האחים מאיר שבו הוקם “בניין שלום מאיר” בגובה מאה עשרים ושלושה מטרים, הכניס את תל אביב לעידן חדש. ב”גורד השחקים” התל אביבי, נחשף הציבור הישראלי לראשונה לחידושים מערביים מהפכנים כדוגמת מדרגות נעות, כל־בו (סוג של קניון ראשון), מִצפה מפואר שצפה מהגובה על כל מטרופולין תל אביב ומוזיאון שעווה שבו הונצחו מאה דמויות מרכזיות בתולדותיה של מדינת ישראל. חידוש חשוב נוסף היה כביש דו מסלולי שעבר מתחת לבניין ותחנה לרכבת תחתית שעדיין ממתינה למימוש יעודה. הבניין הוקם על חורבותיה של גימנסיה הרצליה ההיסטורית, שהונצחה בציורי קיר מפוארים בכניסה לבניין. לימים, צמחו באסיה במזרח התיכון ובתל אביב עצמה בניינים גבוהים ומפוארים יותר. מרכז העסקים של תל אביב נדד לאזור אחר, ורבות מהאטרקציות של המגדל נסגרו. אולם, בתוך יער גורדי השחקים הנוכחי של העיר ללא הפסקה, שמור עדיין למגדל שלום מקום של כבוד.
