“יכין”. כך נקרא למבצע, פסק איסר הראל שהיה ראש המוסד. “יכין”, כי העלייה ממרוקו היא אחד מעמודי התווך של מדינת ישראל, כפי שיכין היה אחד העמודים עליהם עמד בית המקדש, הסכים עימו ראש הממשלה דוד בן גוריון. “יכין”, שיננו לעצמם היהודים ברבאט וקזבלנקה שזמן כה רב חלמו ושאפו להגיע לציון. “מבצע יכין” יוצא לדרך, הודיעו אנשי “המסגרת”, שלוחת “המוסד” בקרב יהודי מרוקו. כ’ בכסלו תשכ”ב (28.11.1961) . האוניות והמטוסים החלו לצאת מחופי מרוקו, לעבר צרפת ואיטליה ומשם לארץ ישראל. קרוב למאה אלף מיהודי המדינה הגיעו לישראל, במהלך המבצע שנמשך שלוש שנים. המבצע התאפשר רק לאחר שנים ארוכות וקשות של עלייה חשאית ומסוכנת, שבמסגרתה נמלטו יהודים ממרוקו אל החרות. כאשר האונייה “אגוז” שהבריחה עולים ממרוקו לספרד, טבעה על מ”ג נוסעיה, סערה דעת הקהל העולמית, וממשלת מרוקו נכנעה ללחץ. תמורת תשלום של חמישים דולר לכל יהודי, אותו העבירה לה ממשלת ישראל ובסיוע הקהילה היהודית בארצות הברית, הותרה יציאת היהודים לאירופה ומשם לישראל. קהילת מרוקו שבה הביתה.
סוכני המשטרה החשאית הסובייטית שהו בכל מקום. עוד ועוד מלמדי תורה ופעילים ציונים הושלכו לכלא ונשלחו לסיביר. הנער משה צבי מנקין, יליד כ”א שבט תרע”ג (29.1.1913) לא נרתע והמשיך ללמוד בצל האימה, עד שהגיע האישור המיוחל לעלות לארץ ישראל. גם בארץ לא נרתע מנקין, ששינה את שם משפחתו לנריה מאתגרים. הוא חבר לרב קוק, שתה בצמא את תורתו, ובהמשך חייו פרסם עשרות ספרים העוסקים במשנתו. הוא חבר לתנועת בני עקיבא הצעירה, הפך לאחד ממנהיגיה, כתב את שיריה, ועסק בבירור משנתה. לנוכח המשבר הקשה שפקד את הנוער הדתי בארץ ישראל של ימי המנדט, הוביל הרב נריה להקמת ישיבות תיכוניות, ובראשן ישיבת כפר הרא”ה, ועמד בראש המהפכה של “דור הכיפות הסרוגות”. במשך השנים הקים עשרות מוסדות חינוך, היה מחנך דגול, חבר כנסת וחתן פרס ישראל, וכתב עוד ועוד על משמעותה האמונית וההלכתית של המדינה. והוא ורעייתו רחל הוגדרו דמות המופת של החמ”ד לשנת תשע”ט . ביט’ כסלו תשנ”ו (12.12.1995) נפטר הרב . מילותיו האחרונות היו “קדושה, אני מבקש”.
העימותים בין החסידים למתנגדיהם בקהילות בליטא וברוסיה הגיעו לשיאם בשנים האחרונות של המאה השמונה עשרה. חרמות, התנכלויות והלשנות הדדיות ליוו את תהליך התעצמותה של תנועת החסידות ברחוב היהודי. במסגרת המאבק, הלשינו מתנגדי החסידות למשטר הרוסי כי רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב”ד, עוסק בחתרנות נגד המשטר ומסייע לאויבי המדינה. הרוסים, שהיו רגישים לכל סוג של חתרנות על רקע המהפכה הצרפתית שהתחוללה באותם ימים, מיהרו לעצור את הרב למשך חמישים ושלושה ימים. חקירות ממושכות, שבהן הסביר הרב לחוקריו את עקרונות החסידות, יחד עם השתדלות החסידים ופעילותם של פרקליטי צמרת רוסיים, הביאו לשחרורו של הרבי ביום י”ט בכסלו תקנ”ט (29.11.1798). מאז, נחגג היום בקרב חסידי חב”ד בכל העולם כיום הצלחתה של תנועת החסידות להתגבר על מתנגדיה. אירועים המוניים, לבוש חגיגי, אכילת דייסת כוסמת (שכדוגמתה אכל הרבי בכלאו), שירה וריקודים מאפיינים את “ראש השנה לחסידות” בכל אתר ואתר. בשנים האחרונות מציינים חסידי חב”ד את היום גם בפסטיבל “צמאה” המנגיש את החסידות, את ניגוניה ואת תורתה לקהל הרחב, ובעיקר לציבור הדתי לאומי.
ביום י”ח בכסלו תשנ”ג (13.12.1992) לפנות בוקר, יצא סמל ניסים טולדנו – תושב לוד, נשוי ואב לשניים – מביתו לבסיס מג”ב שבמרכז העיר. ברחוב השומם והחשוך עצרה לפתע לידו מכונית ובה ארבעה מחבלים שאחזו בו והכניסוהו בכוח לרכבם. זמן קצר לאחר מכן הודיעו המחבלים, אנשי החמאס, כי ירצחו את טולדנו אם לא תשחרר ישראל את בכירי החמאס שהיו עצורים בידיה. בעוד המשא ומתן מתנהל, רצחו המחבלים באכזריות את טולדנו. בתגובה לפיגוע, החליטו ראש הממשלה יצחק רבין וראשי מערכת הביטחון לגרש מאות מראשי החמאס ללבנון. המבצע, שאורגן בחשאי, עמד לפי כל ההערכות לפגוע פגיעה קשה מאוד בארגון הטרור ולהרתיע את אנשיו מהמשך הפיגועים. אולם, בלחצם של ארגוני שמאל הורו שופטי בג”ץ על עיכוב הגירוש, ולאחר מכן על צמצומו. מחלוקת קשה נתגלעה בין השופטים בנושא, והשופט אהרן ברק הוביל את התפיסה שלפיה המאבק בטרור אינו מצדיק ענישה מסוג זה. בסופו של דבר, שבו המחבלים לארץ והובילו בהמשך מאות פעולות טרור. רוצחי טולדנו נתפסו ונעצרו, אך שוחררו במסגרת עסקת שליט.
המהומות ההמוניות שפרצו במחנה הפליטים ג’באליה שברצועת עזה בבוקר י”ח בכסלו תשמ”ח (9.12.1987), לאחר שנפוצו בו שמועות שווא על רצח מכוון של פלשתינים בידי נהג יהודי, לא נתפסו תחילה כאירוע חריג במיוחד. אולם, כרסום ההרתעה הישראלית בשל הנסיגה מלבנון, עסקת ג’יבריל ותהליכים פנים ערביים הביאו במהירות להתפשטות המהומות בכל רחבי יהודה, שומרון ועזה. בשל מורכבות האתגר ובשל כשלים שונים, כשל צה”ל בניסיון לדכא את המהומות, ואווירה של אנרכיה פשטה בשטח. הצילומים של הפגנות הענק של האזרחים שהשתמשו כביכול “רק” בנשק קר הביאו לאהדה עולמית לפלשתינים, וללחצים קשים על ישראל לאפשר להם מדינת עצמאית. שנות האינתיפאדה הביאו גם להעמקת המחלוקת בנושא עתיד שטחי יש”ע בחברה הישראלית ולהקמת תנועת החמאס. במהלך האירועים נרצחו כמאה ישראלים. כאלף וחמש מאות פורעים פלשתינים נהרגו בידי חיילי צה”ל, ועוד כאלף נרצחו בידי אחיהם בחשד לשיתוף פעולה עם ישראל. לאחר מספר חודשים, הצליחה ישראל להשיג שליטה על המצב, ואירועי ההתקוממות הפלשתינית – “האינתיפאדה” כפי שכונתה – הלכו ודעכו במהלך ראשית שנות התשעים.
המרחבים האדירים, השקט המשכר, מפלי המים והשלגים ב”ארץ ירדן וחרמונים”. לא סתם הפך הגולן לאחד האזורים החביבים על תושבי ישראל. לסיבות אלו חברו גם ההערצה למתיישבים שנאחזו בסלעי הבזלת, לאחר שחרור הרמה במלחמת ששת הימים, כמו גם חורבות העיר גמלא ובתי הכנסת הרבים שהתגלו ברחבי הגולן וחשפו את עובדת קיומו של ישוב יהודי גדול שפעל ברמה לאורך דורות. גם החשיבות הביטחונית העילאית של האזור, כפי שהתגלתה במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפור, סייעה לרצון העממי לראות את הגולן כחלק ממדינת ישראל. כל אלו דרבנו את תושבי הגולן לפתוח במסע ציבורי למען החלת הריבונות הישראלית על הגולן, תחת הכותרת “אסור לאבד את הצפון”. ביח’ כסלו תשמ”א ( 14.12.1981) נענתה הקריאה. ראש הממשלה מנחם בגין הוביל בנחישות את המהלך. כדי להמנע מלחץ בין לאומי בוצעה מלאכת החקיקה בהליך מזורז, של שלוש קריאות באותו יום. בסופו של היום נקבע כי” המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה” יחולו על שטח רמת הגולן. הגולן הפך להיות חלק בלתי נפרד מישראל.
