הרב אהרן יהודה לייב שטיינמן נולד בליטא (1914), למד בישיבותיה, והיה מגדולי התורה שפעלו בה בין שתי מלחמות עולם. כדי להתחמק מגיוס לצבא הפולני, היגר לשוויץ, ולמד בישיבת עץ חיים שבמונטרי. בשנת 1945 עלה לארץ, עמד בראש ישיבות בפתח תקווה ובכפר סבא, ובהמשך נקרא להיות אחד מראשי ישיבת פוניבז’, תפקיד שאותו מילא עד סוף ימיו. במקביל לגדולתו בתורה ולחידושים הרבים שפרסם בסדרת ספריו “איילת השחר”, עסק רבות בנושאי חינוך, ועמד בראש מסגרות שונות של ישיבות וכוללים שבהם למדו רבבות תלמידים. חי חיי סגפנות בדירה קטנה, עסק בהפצת תורה, והשתתף במסעות לעידוד לימוד התורה ברחבי העולם היהודי. משנות התשעים הפך להיות אחד ממנהיגי הציבור החרדי והסמכות הרוחנית של תנועת דגל התורה, והוביל דרך של נאמנות למסורת החרדית בהיבדלות ובהקדשת החיים ללימוד תורה, יחד עם נכונות לפעילות הנח”ל החרדי ומאבק למען תיקון עוולות שזיהה במסגרות החינוך החרדיות. מאות אלפים ליוו אותו למנוחות בבני ברק, ביום כ”ד בכסלו תשס”ח (12.12.2017), בהלוויה שבה לפי דרישתו לא נשאו הספדים ולא נאמרו תוארי כבוד.
נציגיהם של אלפי פועלים מרחבי הארץ התכנסו בכ”ג בכסלו תרפ”א (4.12.1920) בבניין הטכניון בחיפה. הימים – ימי התקווה הגדולים שאחרי הצהרת בלפור מזה, והמהפכה הקומוניסטית מזה, והחלום לבנות מדינה עברית ברוח הסוציאליזם נראה קרוב מתמיד. ארגון “ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל”, שעל הקמתו הוכרז בכינוס, היה שונה מכל ארגוני העובדים בעולם. מראשיתו, הוא לא הסתפק בהגנה על זכויות העובדים, אלא ביקש להיות שותף מרכזי בבניין הארץ. תחת הנהגתו של דוד בן גוריון וממשיכיו, הפכה ההסתדרות לאימפריה כלכלית שאותה ניהלו נציגי העובדים. הוקמו מוסדות חינוך, תרבות, בריאות ונופש, ואנשי ההסתדרות אף עמדו מאחורי ארגון ההגנה, העלייה וההתיישבות. בתקופה זו נהנתה ההסתדרות מסוג של מונופול בתחומים רבים, ופעלה לא אחת בכוחניות נגד מתנגדיה. לאחר קום המדינה, פעלה ההסתדרות במקביל לשלטונה של תנועת העבודה במערכת הממלכתית, והואשמה לא אחת בניהול לא יעיל ולא תקין. בשנת 1994, שינתה ההסתדרות את פניה והפכה ל”ההסתדרות החדשה”, תוך שהיא מתמקדת בהגנה על זכויות העובדים המאורגנים ומתנתקת מארגוני הבת הרבים שהיו בבעלותה.
“כעמוד האש ההולך לפני מחנה המתנדבים בעם, משמשת מופת וסמל לאזרחים רבים המקדישים את חייהם למען הזולת”. כך נימקו שופטי פרס ישראל למפעל חיים בשנת 1999 את מתן הפרס לרבנית ברכה קאפח. קאפח נולדה בשנת 1922 בתימן וגדלה במשפחה עשירה שחינכה אותה לחסד ולעזרה לזולת. בגיל אחת עשרה התחתנה עם יוסף קאפח, קרוב משפחתה שהיה בן ארבע עשרה באותה עת. החתונה אפשרה לחלץ אותו מ”גזירת היתומים” שהושתה על יהודי תימן, ולימים היה הרב קאפח מגדולי תלמידי החכמים וחתן פרס ישראל בעצמו. הרבנית עלתה לארץ עם משפחתה באמצע שנות הארבעים דרך העיר עדן, במסע ארוך ומפרך שבמהלכו שיכלה את בנה. בארץ, עבדה בתחילה בהכנת רקמות שזכו להצלחה רבה, וניצלה את הצלחתה להקמת מפעל רקמות שהעסיק נשים קשות־יום מרחבי ירושלים. בהמשך, התמסרה לעשיית חסד כמעט בכל תחום אפשרי: סייעה להמוני קשישים, הקימה עמותות שונות לגמילות חסדים, דאגה לבגדים מיד שנייה לנצרכים וסייעה בהבאתן של כלות עניות לחופה. היא ובעלה הוגדרו כדמויות המופת של החמ”ד. נפטרה בירושלים בכ”ג בכסלו תשע”ד (26.11.2013)
ההצלחה בהפצת המוסכמה ולפיה יש לשוחח בעברית במבטא ספרדי, שיטת הלימוד “עברית בעברית”, חידושן של המילים: מצלמה, שחקן, חקלאי, בדיחה ומצפן, וייסודה של הספריה הלאומית. כל אלו היו בין פעולותיו של פרופסור דוד ילין, שנפטר בכב’ כסלו תש”ב (12.12.1941). ילין, איש ירושלים ובן למייסדי “נחלת שבעה” נולד ביא’ אדר ב’ תרכ”ד ( 19.3.1866). נודע מגיל צעיר כעתונאי, סופר ומורה מוכשר. במהלך “מלחמת השפות” שהתחוללה בארץ ערב מלחמת העולם הראשונה, הקים את בית המדרש למורים העברי בשכונת בית הכרם, הידוע עד היום כמכללת דוד ילין. כאיש ציבור כיהן כסגן ראש עיריית ירושלים, ראש הועד הלאומי של הישוב היהודי בארץ, והיה בין מייסדי הסתדרות המורים והאוניברסיטה העברית. עיקר עיסוקו היה בפיתוח מוסדות החינוך ובהנחלת השימוש בעברית לכל חלקי האוכלוסייה ולכל תחומי החיים בארץ. היה נשוי לאיטה, בתו של הרב יחיאל מיכל פינס, מראשי ההתיישבות החדשה בארץ. ביחד פעל הזוג ילין לקידום נושא החינוך. במהלך מאורעות תרצ”ו (1936) שכלו דוד ואיטה ילין את בנם אבינועם, איש חינוך חשוב שלעצמו.
קשר מיוחד במינו נרקם בראשית שנות הארבעים של המאה העשרים בין רחל גיטלסון, סטודנטית צעירה באוניברסיטה העברית ופעילה בבני עקיבא שהגיעה מליטא (שם נולדה בשנת 1921), לבין הרב משה צבי נריה, שעסק באותם ימים בהקמת מוסדות החינוך של התנועה. מכתבי האהבה בין הצעירים (שפורסמו לאחר פטירתם בספר “מסתר המגירה”), המלמדים על שתי נפשות הנחושות לפעול יחדיו ובאהבה גדולה למען התורה, העם והארץ, הובילו לעשרות שנים של זוגיות ושל בניין משותף. הרבנית רחל עמלה יחד עם בעלה בהקמת ישיבות בני עקיבא, ועמדה עד סוף ימיה בראש ההנהלה של בית הספר לנוער עולה תורה ומלאכה (תו”מ) במושב “חֶרֶב לְאֵת”. במשך שנים ארוכות, עסקה בחינוך לחיי משפחה וזוגיות לאור היהדות, ופרסמה מאמרים וספרים רבים בנושא שזכו לאהדה ולתפוצה רבה ולתרגום לשפות שונות. השתתפה בארגוני חסד ובפעילות חינוכית ענפה. לאחר פטירת בעלה עסקה בהוצאת כתביו. הרבנית רחל והרב משה צבי נריה נבחרו בשנת תשע”ט להיות דמויות המופת של החמ”ד. נפטרה בכ”ב בכסלו תשע”ג (6.12.2012), ונקברה בכפר הרא”ה, מקום מגוריה במשך עשרות שנים.
“עשה למען הדרום, מה שעשית למען הצפון”- ביקש דוד בן גוריון, מעובד בן עמי, איש העסקים האמיד שהקים את העיר נתניה ועמד בראשה. בן עמי בשותפות עם מליונרים יהודים מארצות הברית ועם ממשלת ישראל, הרים את הכפפה. האתר שנבחר היה בלב הדיונות, סמוך למקום בו בלם צה”ל את המצרים מלהגיע לתל אביב בקרבות תש”ח. אשדוד היה שם המקום. בכא’ כסלו תשי”ז (25.11.1956) הגיעו למקום עשרים ושתיים המשפחות הראשונות מקרב עולי מרוקו. תוך זמן קצר חברו אליהם עולים מרומניה ומצרים. שנים קשות של חוסר תשתיות, עוני ונחל לכיש שעלה מדי חורף על גדותיו וניתק את העיירה מהמדינה, התחלפו במהירות בשגשוג ופיתוח. עשר שנים לאחר הקמתה נחנך בעיר הנמל הגדול בישראל. אל העיר הגיעו עולים וותיקים ממאה קהילות ומכל גווני החברה הישראלית, יוצאי אירופה וחבר העמים, גאורגיה וצרפת, חרדים וחילוניים. לראשונה בישראל תוכננה אשדוד כעיר המבוססת על רבעים וניהול אזורי, מה שתרם לפיתוחה ושגשוגה. רבע מליון תושבים, בית חולים, מרכזי תורה, תרבות, נופש והרבה עתיד ויופי לחופי הים התיכון. מזל טוב אשדוד.
גאולה כהן נולדה (1925) בתל אביב למשפחה שמצד אביה הייתה מעולי תימן, ומצד אמא מוותיקות הקהילה הספרדית בארץ. למדה בתל אביב (וסולקה מסמינר לוינסקי בגלל פעילותה בלח”י), ופעלה כקריינית בתחנת השידור של המחתרת. נתפסה בידי הבריטים, ונכשלה פעמיים בניסיונה לברוח מהכלא. בפעם השלישית, בסיועו של יוסף אבו גוש, ערבי מידידי הלח”י, הצליחה לברוח מכלא הנשים בבית לחם. פעלה שנים ארוכות כעיתונאית וכסופרת ידועה, שזכתה להוקרה חוצת מגזרים ומחנות. נבחרה לכנסת ופעלה בה קרוב לשני עשורים, בעיקר בנושא ההתיישבות והנאמנות לכל חלקי ארץ ישראל, ובפעילות למען יהודי אתיופיה ואסירי ציון מעבר למסך הברזל הרוסי. נודעה כנואמת וכפעילה פוליטית שאתגרה את מדיניות הנסיגות שהובילו כמה ממשלות ישראל. לאחר שתנועת “התחיה” שאותה הקימה לא עברה את אחוז החסימה ב1992, התמסרה לפעילות ספרותית וציבורית, וקיבעה את מעמדו של “בית מורשת אורי צבי גרינברג” בירושלים כמרכז ספרותי והגותי. כלת פרס ישראל למפעל חיים. כותרת הביוגרפיה שכתבה באחרית ימיה הייתה: “אין לי כוח להיות עייפה”. נפטרה בכ”א בכסלו תש”ף (19.12.2019)
ארבעים שנה כיהן הרב צבי פסח פרנק כאב בית הדין בירושלים, ובמשך עשרים וחמש שנה כיהן כרבה של העיר. לצד פסקיו בכל תחומי התורה, התמודד הרב פרנק עם שאלות השעה. הוא התיר הכנת אמצעי לחימה בשבת לצורך סיוע לגוש עציון במלחמת העצמאות; נקרא “אבי העגונות” עקב פועלו הרב להתרת עגונות השואה; ונלחם על דמות צביונה היהודי של מדינת ישראל הצעירה. הרב פרנק נולד בשנת 1873 בליטא, ולמד בישיבותיה. עם עליית הוריו (שהיו ממייסדי חדרה) לארץ, למד בישיבות ירושלים. היה מקורב מאוד לרב קוק ולרב סלנט. שימש בתפקידים ציבוריים שונים וכדיין מגיל צעיר. אהד את המפעל הציוני בכל ליבו, הדגיש לפני ועדת פיל כי “ארץ ישראל היא נשמת חיי העם העברי” ופעל לעורר את העולם בימי השואה. התנגד לפילוגים ולהפרדת קהילות ופעל למען הסדרים שיאפשר אחדות בתחומי התפילה והכשרות. היה מהתומכים הגדולים בהקמת חזית פוליטית דתית מאוחדת. ספריו – “הר צבי” בענייני הלכה ו”מקראי קודש” על מועדי ישראל – הפכו לנכס צאן ברזל של הספרות התורנית. נפטר בכ”א בכסלו תשכ”א (10.12.1960).
בצוהרי כ’ בכסלו תש”ט (22.12.1948) החלו לוחמי גדוד גדעון (12) של גולני להסתער על המשלטים המצריים בפאתי חאן יונס. מבצע חורב, הגדול במבצעי צה”ל במלחמת העצמאות, יצא לדרך. המטרה הייתה לגרש את הפולש המצרי מאדמת הארץ. ההתקפות שביצעו לוחמי גולני וכוחות נוספים על אזור עזה היו למעשה חלק מתוכנית הסחה. רוב הכוחות שריכז צה”ל הבקיעו את המערך המצרי במערב הנגב, והגיעו לפאתי אל עריש דרך אזור ניצנה, במגמה לכתר את הכוחות המצריים ברצועת עזה. למרות ההישג הצבאי וההתקדמות המהירה של הכוחות אל מול לחימה מצרית עיקשת, איום בריטי בהתערבות צבאית הביא לנסיגה משטח סיני ולסיכול תוכנית הכיתור. במקום זאת, לחמו כוחות צה”ל ביבשה, בים ובאוויר, וצמצמו את שטח השליטה המצרית באזור עזה מצפון, ממזרח ומדרום. מבצע חורב (שכונה גם מבצע ע’, על שם יעדי המבצע, ביניהם עזה ועוג’ה אל חפיר) כלל בתוכו גם מבצעי משנה (כמו מבצע חיסול לכיבוש כיס פלוג’ה), והסתיים כאשר המצרים הודיעו על רצונם המיידי לשיחות להפסקת אש, שיחות שסללו את הדרך לסיומה של מלחמת העצמאות.
יהודה (ליאון) פינסקר נולד בשנת 1821 ברוסיה, וגדל באודסה במשפחה יהודית שנטשה את אורח החיים המסורתי, אך שמרה על זיקה לאומית. בצעירותו עבד כמורה, ולאחר מכן החל ללמוד רפואה, התקרב לרעיונות הליברליים, והאמין כי מתן שוויון זכויות ליהודי רוסיה יאפשר את השתלבותם בחברה. הפרעות שפקדו את רוסיה בסוף המאה התשע עשרה זעזעו את פינסקר, והוא החל לתמוך ברעיון הלאומי הציוני. בחוברת שפרסם בשנת 1882 בשם “אוטו אמנציפציה” (שוויון זכויות עצמי), טען כי היהודים מעוררים פחד בקרב העמים בשל היותם עם ללא מולדת, ובשל כך נגרמת האנטישמיות. בחוברת, קרא פינסקר לפעול למען הקמת מדינה יהודית במקום כלשהו בעולם, אם לא תתאפשר ההתיישבות בארץ ישראל. את ספרו פתח פינסקר בקריאה “אם אין אני לי מי לי, ואם לא עכשיו אימתי”. ספרו של פינסקר היכה גלים בקרב יהודי רוסיה, וסייע בהתארגנותה של תנועת “חיבת ציון”, שבשלהי ימיו עמד בראשה. בכ’ בכסלו תרנ”ב (21.12.1891) נפטר פינסקר. לימים, הועלו עצמותיו למערת ניקנור שבהר הצופים. המושב “נחלת יהודה”, שהפך לשכונה בראשון לציון, נקרא על שמו.
