צבי צור (צ’רה) נולד באוקראינה (1923) וגדל בתל אביב. בגיל שש עשרה הצטרף להגנה והיה מלוחמי הפלמ”ח. במלחמת העצמאות פיקד על גדוד בחטיבת גבעתי והקים את “שועלי שמשון”, פלוגת הג’יפים האגדית שלחמה במצרים וברחבי הנגב. שירת במספר תפקידים צבאיים וביניהם ראש אגף כוח אדם ואלוף פיקוד מרכז. בשנת 1961 מונה לרמטכ”ל. תקופת כהונתו כמפקד הצבא הייתה אחת השקטות יחסית בתולדות מדינת ישראל, והוא הפנה את כוחו ומרצו להתעצמות צה”ל ברמת האימונים ובכלי נשק מתקדמים, התעצמות שאפשרה לימים את הניצחון במלחמת ששת הימים. לאחר כהונתו כרמטכ”ל, כיהן כמנכ”ל מקורות וכעוזרו הקרוב של שר הביטחון, משה דיין, בימי מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור, שבה היה אחראי על ארגון הרכבת האווירית האמריקאית לישראל. צ’רה הספיק לכהן תקופה קצרה גם כחבר כנסת, ושימש כמנכ”ל בכמה חברות גדולות, בהם התעשייה הצבאית, בזק וצים. נפטר בט”ז בטבת תשס”ה (28.12.2004). בית הספר למ”כים של צה”ל נקרא על שמו, “מחנה צור”. סמוך לקיבוץ חוקוק, במקום הצופה למוביל הארצי, הקימה חברת מקורות מצפה לזכרו.
הרב אליעזר ולדמן נולד (1937) בפתח תקווה וגדל בארצות הברית. בעת שהותו בארצות הברית למד בישיבת הרב הוטנר, היה פעיל בתנועת בני עקיבא, ובמסגרתה עלה לארץ ולמד בישיבת ההסדר בכרם דיבנה. בהמשך דרכו, הפך לאחד מגדולי תלמידיו של הרב צבי יהודה קוק, שאת תורתו ואת תורת אביו לימד בהעמקה עד יומו האחרון. היה ממייסדי מושב קשת, מראשי תנועת גוש אמונים וחבר כנסת מטעם תנועת התחיה. יחד עם חברו, הרב דרוקמן, היה בין מייסדי ישיבת אור עציון. הצטרף למייסדי היישוב היהודי בחברון לאחר מלחמת ששת הימים, וביחד עם הרב דוב ליאור, עמד במשך שלושה עשורים בראש ישיבת ההסדר בקריית ארבע. בישיבה, ובישיבות האחרות שבהן לימד שנים רבות, ובראשן ישיבת מרכז הרב, עסק בהוראת אמונה וכתב ספרים ומאמרים רבים בנושא. את תלמידיו הרבים חינך לאהבת ישראל, לנאמנות ולמסירות לארץ ישראל ולדבקות בתורה. למרות המצב הבטחוני המורכב באזור, הקפיד לקרוא לתלמידיו שלא להפר את החוק, וראה במדינת ישראל, על כל מורכבותה, את ראשית צמיחת גאולתנו. נפטר בט”ו בטבת תשפ”ב (19.12.2021).
הצי ההולנדי בן שבעים האוניות שהופיע בחופיה של ברזיל נסך תקווה עצומה בלב מאות האנוסים היהודיים. הם חיו כבר עשרות שנים במושבה הפורטוגזית, בצילה של משטרת האינקוויזיציה שבלשה אחר מעשיהם והעלתה על המוקד את כל מי שנחשד בשמירת היהדות. סדרה קצרה של קרבות, שבהם סייעו היהודים האנוסים המקומיים לצי הפולש, הביאה לכיבוש ברזיל בידי ההולנדים, ואלו לא הכזיבו. ביום ט”ו בטבת שצ”ד (16.12.1633) הכריז המושל ההולנדי על מתן חופש דת לכל התושבים. בעיר רסיפה נפתח תוך זמן קצר בית הכנסת “קהל ישראל”, שהוא בית הכנסת הראשון שהוקם ביבשת אמריקה. אל האנוסים המקומיים שחזרו לצור מחצבתם הצטרפו מאות יהודים מהולנד שנהנו מהמסחר המשגשג באזור. אולם, השמחה לא ארכה זמן רב. שובם של הפורטוגזים לאחר כעשרים שנה הביא לחורבן הקהילה היהודית. חלק מבניה נמלטו צפונה וייסדו קהילה במושבה הולנדית חדשה בשם ניו אמסטרדם, שלימים תקרא ניו יורק. יהודים שבו לברזיל עם קבלת עצמאותה בראשית המאה התשע עשרה, ופיתחו בה קהילה גדולה ומשגשגת, עם פינה חמה למדינת ישראל, וכמובן, גם לכדורגל.
מזג האוויר בחופיה של צפון צרפת היה חורפי וסוער במיוחד באותו לילה. תושבי עיר הנמל שרבורג העדיפו להיות ספונים בבתיהם החמים, סביב ארוחות חג המולד, מאשר לבדוק מה פשר הרעשים הבוקעים מהנמל שעל שפת האוקיינוס. המבצע יצא לדרך מיד לאחר שממשלת צרפת החליטה, בעקבות מלחמת ששת הימים, לבטל את עסקאות הנשק שהיו לה עם צה”ל, וביניהן מכירתן של ספינות טילים חדישות לחיל הים הישראלי, שתמורתן כבר שולמה. לאחר שכשלו כל ניסיונות המשא ומתן, החליטה ישראל לחלץ מדי הצרפתים את הספינות. סדרה של תחבולות והטעיות שבוצעו בידי אנשי “המוסד” ואנשי חיל הים, הדר קמחי ומרדכי (מוקה) לימון, אפשרו ללוחמי חיל הים לעלות על הספינות בליל ט”ו בטבת תש”ל (25.12.1969) ולהובילן בבטחה למדינת ישראל, גם ללא הסכמת הצרפתים. המבצע יצר אמנם משבר דיפלומטי חריף בין ישראל לצרפת, אך, בסופו של דבר, נאלצו הצרפתים להודות שהצדק היה עם ישראל. חשוב מכך, שלוש שנים מאוחר יותר, הובילו ספינות שרבורג את חיל הים הישראלי לניצחון מוחץ בחזית הימית במלחמת יום כיפור.
המבצע עלה על כל דמיון. שתי אוניות ענק (שכונו “הפאנים”) נקנו בעזרת חברות קש בארצות הברית, והגיעו לנמלי אירופה במגמה לאפשר את מבצע ההעפלה הגדול ביותר. גם כוח קומנדו בריטי שחיבל באחת האוניות בנמל ונציה לא מנע את הגעתן לרומניה ואת עלייתם של לא פחות מחמישה עשר אלף מעפילים שהגיעו באחת עשרה רכבות ייעודיות מרחבי אירופה לאוניות. הבריטים לחצו על האמריקאים לעצור את ההפלגה בטענה שהאוניות מביאות לארץ המוני קומוניסטים, והלחץ האמריקאי אילץ את ראשי התנועה הציונית, שלא ששו להתעמת עם האמריקאים ערב החלטת האו”ם על החלוקה, להורות על ביטול המבצע. אנשי השטח של ההעפלה שהיו כבר עסוקים בהעלאת אלפי מעפילים ועשרות טונות של ציוד לאוניות סירבו, ובי”ד בטבת תש”ח (27.12.1947) יצאו שתי האוניות שנקראו מעתה “עצמאות” ו”קיבוץ גלויות” לדרכן. כדי למנוע התנגשות דמים, ממנה חששו גם הבריטים שידעו על אלפי האלות שחולקו למעפילים, הגיעו מפקדי הספינות להסכמה עם הבריטים כי האוניות יגיעו לקפריסין וכי הבריטים לא יחרימו אותן, כנהוג. לאחר קום המדינה עלו אלפי המעפילים לארץ.
ליל י”ד בטבת תש”ג (22.12.1942) עבר תחילה בנעימים על רבים מהחיילים ומהקצינים הגרמניים ששהו בקרקוב, בירת הממשל הגרמני בפולין הכבושה. בקבוקי תבערה, רימונים שהושלכו למרכזי הבילוי הגרמני, בסיסים שהותקפו בכל רחבי העיר ודגלי פולין שהונפו על בניינים מרכזיים הפרו את שלוות חופשת חג המולד. הגרמנים הזועמים שספגו לא מעט אבדות, בעיקר בהתקפה על קפה ציגנריה שבמרכז העיר, פתחו במצוד נרחב שבסופו לכדו את רוב המבצעים. לתדהמתם, התברר כי היו אלה חברי תנועות הנוער היהודיות שפעלו בגטו קרקוב והתארגנו במסגרת מחתרות “החלוץ הלוחם” ו”איסקרא” (הניצוץ). הלוחמים, שכשלו בניסיונות קודמים לפרוץ לפרטיזנים, ועסקו עד עתה בפגיעות מקומיות בחיילים גרמניים או במלשינים יהודיים, החליטו לבצע פעולות מתוך השטח הארי בעיר כדי לא לסבך את היהודים שנותרו בגטו בפעולות נקם. רוב אנשי המחתרת נרצחו מיד, ואחרים הועברו למחנות ההשמדה (שם הצטרפו לא פעם למחתרות שפעלו במחנות אלו). הרושם שהותירה פעולת הנקם היה רב. “שלוש השורות בהיסטוריה” שיספרו על גבורת הצעירים היהודיים שביקש דולק ליבסקינד, מפקד המחתרת, להנציח לדורות – נכתבו.
אסתר שפירא נולדה ברוסיה (1881), ובגיל צעיר עלתה עם הוריה לראשון לציון, שם גדלה. פקידי הברון במושבה, כמו גם הפעילים להחייאת העברית שפעלו בה, שמו לב לכישרונותיה והציעו לה להשתלם באחד מגני הילדים הראשונים שנפתחו בארץ באותן שנים, במגמה לפתוח גן דומה בראשון לציון. אסתר השתלמה בגן ילדים בירושלים שהתנהל בשפה האנגלית, ושבה לראשון לציון בשנת 1898 כדי לפתוח את גן הילדים העברי הראשון בארץ. אנשי הברון רוטשילד סיפקו לה ציוד למשחקים ולפעילות פדגוגית. פעילי העברית במושבה סייעו בידה לתרגם שירים ומשחקים לעברית. שפירא ניהלה את הגן במשך שבע שנים שבמהלכן למדו ילדי המושבה “עברית בעברית”, ובזכות משחקיהם ושירתם החלו גם משפחות ההורים לדבר בעברית. צעירות מכל הארץ הגיעו לגן והוכשרו בידי שפירא להפיץ את בשורת גני הילדים העבריים בארץ כולה. לאחר נשואיה, עברה עם בעלה (ששימש כנציג יקב ראשון לציון בלונדון ) לבריטניה, וחיה שם עשרות שנים, תוך שהיא ממשיכה להעניק לילדיה ולילדי חבריה את השימוש בשפה העברית המתחדשת. נפטרה בתל אביב בי”ג בטבת תשכ”ה (5.1.1965)
נתיב הדמים של יחיא עייאש היה ארוך. מְחוֹלָה, חדרה, עפולה, רחוב דיזנגוף בתל אביב ורחובות ירושלים. מכוניות התופת שהכין עייאש, מהנדס בהכשרתו ומראשי החמאס, הביאו לרציחתם של מאות ישראלים. עייאש, יליד השומרון, הצטרף בצעירותו לארגון האחים המוסלמים והיה ממייסדי “עז עדין אל קאסם” – גדודי הטרור של החמאס. שנים ארוכות רדפה מדינת ישראל אחר הרוצח. בי”ג בטבת תשנ”ו (5.1.1996) נסגר המעגל. סוכני השב”כ איתרו בבית להיה שברצועת עזה את מיקומו. בהוראתם, מסר מודיע של השב”כ טלפון סלולרי לידי “המהנדס”, מבלי שידע מה הוא מכיל. מצותתי השב”כ זיהו את קולו של עייאש בשעה ששוחח עם אביו במכשיר הנייד, ומטען זעיר שהוטמן בו התפוצץ והביא מיד לחיסולו. מאה אלף פלשתינים השתתפו בהלווייתו, והוא הפך לסמל פעולות הרצח והטרור. גם הרשות הפלשתינית שהתחייבה כביכול להסתייג מדרך הטרור, קראה לקריית הממשל הראשית שלה ברמאללה על שמו. מבחינת ישראל, הפך חיסולו של עייאש לדוגמא ולמופת ליכולתם הטובה של שירותי הבטחון הישראליים, ולהוכחה לכך שבמוקדם או במאוחר תבוא ישראל חשבון עם אויביה.
מעל דפיו נכתבו מסות תורניות על ידי גדולי הרבנים, במשך עשרות שנים התנהלו באמצעותו פולמוסים אידיאולוגיים שהסעירו את כל גווני הציונות הדתית. בחורי הישיבות התיכוניות זכו לקראו מדי יום מעל לוחות המודעות, ונהנו להתבדח לא פעם על סגנונו הייחודי. עיתון הצפה, בטאונה של התנועה הדתית לאומית, נוסד באוגוסט 1937. ביום יג’ טבת תרצ”ז ( 17.12.1937), הפך ליומון שליווה את הישוב היהודי ואת מדינת ישראל מדי יום, עד לסגירתו בשנת 2008. עורכו הראשון היה הרב מאיר ברלין (בר אילן) ותחת הנהגתו והנהגת העורכים שבאו בעקבותיו, עסק העיתון בהרחבה בשאלת עיצוב דמותה היהודית של מדינת ישראל. לאחר מלחמת ששת הימים, הוביל העיתון את התמיכה במפעל ההתיישבות בשטחי יש”ע. לאורך כל שנותיו ליווה את מפעליה, מוסדותיה ומנהיגיה של הציונות הדתית. עם שקיעתה של העיתונות המפלגתית בישראל, נקלע גם עיתון הצפה לקשיים כלכליים ובסופו של דבר נסגר. רבים מעורכי העתון, ומהכותבים בו השתלבו במערכות התקשורת השונות בישראל, והנחילו את המסרים והרעיונות בהם דגל “הצפה” שנים ארוכות לדור חדש של כותבי וקוראים.
יום ההקמה הרשמי של שייטת 13, אחת מיחידות העילית הצה”ליות ואחת מהטובות מסוגה בעולם, נקבע לי”ב בטבת תש”י (1.1.1950). זהו היום שבו אוחדו יחידות הפלי”ם (פלמ”ח־ים) השונות ויחידות הקומנדו הימי שפעלו במהלך מלחמת העצמאות. השם 13 נבחר לכבוד התאריך שבו קבעו אנשי הפלי”ם להיפגש מדי חודש לאחר שאחד מאנשיהם ניצל מטביעה ביום זה. לוחמי השייטת, המעוטרים באות ה”עטלף” והחווים מסלול מיון והכשרה מפרך הנמשך קרוב לשנה וחצי, שירתו את מדינת ישראל במאות מבצעים ופעילויות שרובם לא הותרו לפרסום, במרחק רב מחופי הארץ. במהלך השנים, פעלה השייטת בנמלי אויב, בהשתלטות על ספינות שהובילו נשק לארגוני הטרור, במבצעי חילוץ והצלה של קהילות יהודיות מסוריה ומאתיופיה, בפעולות יבשתיות מורכבות בזירות הלחימה השונות ובפשיטות על מוצבים ועל מפקדות ברחבי המזרח התיכון. בסיסה ההיסטורי של השייטת בתוככי מתחם המבצר הצלבני העתיק בעתלית הוא המקום שבו מונצחים לוחמיה שפעלו במשך השנים, וביניהם אלו שנפלו באסון השייטת בחופי לבנון בשנת 1997 ובפעולות שונות בארץ ובחו”ל. רבים ממפקדי השייטת הפכו במהלך השנים לקצינים בכירים בצה”ל ולדמויות בולטות בחברה הישראלית.
