כאשר הודיע הרצל על תוצאות ההצבעה – 105 קולות בעד, 82 קולות נגד – הדהדו באולם הקונגרס מחיאות כפיים סוערות. בשעה שבע וארבעים דקות, בי”ט בטבת תרס”ב (29 בדצמבר 1901), הכריז הרצל: “נוסדה הקרן הלאומית־יהודית”. כך היה התאריך הזה ליום הולדתה ולחגה של הקרן הקיימת לישראל. יוזם הרעיון להקמת קרן לאומית לרכישת קרקעות היה פרופ’ צבי שפירא, שהעלה לראשונה את הרעיון כבר בשנת 1884. לאחר דחיות ובעיות חוזרות ונשנות, אוּמץ לבסוף הרעיון בידי התנועה הציונית. ארבע שנים אחרי הקמתה, בשנת 1905, החלה הקרן הקיימת לרכוש קרקעות שעליהן הוקמו בן שמן, דגניה וכנרת. הכספים לרכישה נאספו עבור הקרן בכל רחבי העולם היהודי באמצעות “הקופסה הכחולה”. קופסה זו נכחה כמעט בכל בית יהודי, והביאה לרכישת מאות אלפי דונמים של קרקעות, שעליהן התפתח היישוב בארץ. גיוס הכספים לקק”ל, שבו נטלו הילדים והנוער חלק פעיל, היה גם אחד המכשירים המרכזיים של החינוך הציוני. במשך השנים, הרחיבה הקרן הקיימת את תחומי פעילותה, וכללה בהם גם נטיעת יערות, טיפול בנושא איכות הסביבה וחינוך ציוני חקלאי בבתי הספר בארץ ישראל.
פרחה (פלורה) ששון נולדה (1859) למשפחת ששון במומבאי שבהודו. בני המשפחה, שכונו “הרוטשילדים של המזרח”, היו סוחרים יהודיים שהיגרו מבגדד להודו והקימו אימפריה כלכלית אדירה שחלשה על הסחר הבינלאומי שהתנהל בין אירופה לארצות המזרח בתחומים רבים. פרחה קיבלה בילדותה חינוך תורני עשיר מרבנים שהגיעו במיוחד מבגדד, במקביל ללימודיה בבתי ספר יוקרתיים בהודו. שלטה בשבע שפות, עסקה בלימוד גמרא ובמסורות הפסיקה והמדרש. במהלך השנים הפכה למנהיגת האימפריה המשפחתית, וניהלה אותה ביד רמה, תוך ניצול הכספים למשימות נדבנות כמו מימון חקר הכולרה בהודו, פעילות למען פליטים ועניים יהודיים בכל רחבי העולם ומימון הוצאת ספריהם של רבני בגדד, ובהם הבן איש חי. לאחר שעברה ללונדון, תמכה בתנועה הציונית והייתה מגדולות התורמות להקמת האוניברסיטה העברית. הקפידה כל ימיה על שמירת תורה ומצוות ועל מתן חינוך יהודי לילדיה. התכתבה עם גדולי הרבנים במזרח בשאלות הלכתיות שונות. נפטרה בי”ט בטבת תרצ”ו (14.1.1936) בלונדון, ועשור לאחר מכן הובאה למנוחות בהר הזיתים. באחד מנאומיה העידה: “הנני אוהבת התורה בכל נפשי, והנני מתייגעת בה, וגם את בני מדריכה בדרך התורה”
הסוהר הסורי יצא מהתא. עוד מנת עינויים ומכות הסתיימה לה. נראה היה כבר עבכ נצח מאז נתפסו לוחמי הצנחנים וגולני, למרגלות רמת הגולן, בעת משימה להתקין מכשיר ציטוט למוצבים הסורים. במהלך העינויים שיקרו החוקרים הסורים ללוחם גולני הצעיר אורי אילן, כי כל חבריו לחולייה כבר נהרגו בחקירות. אורי, בן קיבוץ גן שמואל החליט לא לקחת את הסיכון שמא ישבר בחקירותיו ויגלה סודות צבאיים. לפני שנטל את חייו ביום יט’ טבת תשט”ו (13.1.1955) הוא חורר בעזרת סיכות אותיות על תשעה פתקים, אותם הטמין בין קפלי בגדיו. הסורים השיבו את גופתו לישראל. לרגלו הייתה קשורה פתקה ובה הכתובת יש פתקים בבגדים. בחיפוש נמצאו פתקים בהם תיאר את תחושותיו, וביניהם הפתק בו כתב “לא בגדתי”. משפחתו, אלפי אזרחים, והרמטכ”ל משה דיין, ליוו אותו למנוחות בקיבוצו. אורי אילן הפך למיתוס ישראלי, עשרות ילדים נקראו על שמו, ודורות של לוחמים חונכו על לאור סיפור חייו ומותו. חבריו לחולייה שוחררו בעסקת חילופי שבויים, כמה חודשים מאוחר יותר.
מנהיגי היישוב היהודי היו אובדי עצות. המצור על ירושלים בעת מלחמת העצמאות הלך והתהדק, וכמויות המים והמזון הלכו ואזלו. הפתרון למשבר התגלה בדמותו של עורך הדין הירושלמי, דב יוסף. דב (ברנרד) יוסף נולד בקנדה בשנת 1899, ולצד התמקצעותו במשפטים, עסק מנעוריו בפעילות ציונית. היה ממארגני הגדודים העבריים, מראשי תנועת העבודה, מעורכי הדין המובילים בארץ, ומי שהיה אחראי על גיוס מתנדבים לצבא הבריטי. אך עתה, קיבל עליו יוסף את המשימה המורכבת מכולן: לאחר שֶמוּנה למושל ירושלים, פעל ביסודיות, בשיטתיות ובהוגנות בחלוקת מעט המזון שהיה בעיר. או הגיע אליה בשיירות, תוך שהוא מנצל לטובת העיר כל כיכר לחם וכל בור מים. הצלחתו לסייע לבירה לעבור את ימי המצור, הביאה את בן גוריון לבקש ממנו להיות אחראי על חלוקת המזון ועל המשאבים המעטים בישראל כולה. למרות האבל על ביתו לילה־נעמי, שנפלה בקרבות מלחמת העצמאות, הסכים יוסף לכהן כשר האספקה והקיצוב, והוביל את מדיניות הצנע שאפשרה לישראל להתגבר על אתגרי קליטת העלייה ההמונית. יוסף, שכיהן במגוון תפקידים ציבורים שונים נוספים, נפטר בי”ח בטבת תש”ם (7.1.1980).
כתבי היד הלכו ונערמו על השולחן בבית הצנוע שבג’רבה, אי הכהנים שלחופי טוניס. רבי משה כלפון הכהן, כמעט ולא חדל מלכתוב. שאלות ותשובות, ספרי מנהגים, הדרכות חינוכיות מפורטות, ספרות מחקרית, פסקי דין, דרשות ופרושים. בעשרות השנים בהן הנהיג את קהילת יהודי ג’רבה, נאלץ הרב כלפון להתמודד עם משברים כלכליים, רוחות החילון ואף עם הימים הקשים של הכיבוש הנאצי. שיטתו ששילבה פתיחות לנעשה בעולם, גמישות ומתינות, לצד דביקות בלתי מתפשרת בעקרונות ההלכה, סייעה לקהילה לצלוח את כל המשברים בשלום. במשך השנים הלכה והתחזקה תפיסתו הציונית של הרב כלפון. הוא ראה בציונות סוג של גאולה ודרבן את בני קהילתו לעלות לארץ ולהשתלב בפעילות הציונית. בספריו התווה חזון למדינה היהודית העתידה לקום, והורה לחגוג את הקמת המדינה בשלושה ימי חג. תפיסתו האופטימית הביאה אותו לכתיבת מאמרים ומכתבים שהציעו, על בסיס רוח היהדות, הצעות שונות לתיקון העולם ולהבאת שלום לכל. הרב כלפון נפטר ערב עלייתו לארץ ביח’ טבת תש”י (7.1.1950). כמחצית המאה לאחר מכן הועלו עצמותיו לירושלים.
הרב סלמאן מוצפי נולד בבגדד בשנת 1900, ומגיל צעיר נודע כמתמיד, כעילוי וכאיש תורה וחסד. בבגדד, למד בבתי המדרש השונים בעיר, ובעיקר מפיו של רבי יהודה פתיה. לאחר פטירת אביו, החל לעבוד כמנהל עסקיו של מנחם דניאל, מעשירי עיראק, ולמרות הצלחתו העסקית הקפיד להקדיש מדי יום לפחות שמונה שעות ללימוד. בשנת 1942, לאחר שביקר בה פעמים רבות לפני כן, הצליח הרב סלמאן להגשים את חלומו ולעלות לארץ ישראל. בארץ, ייסד את ישיבת “בני ציון” ללימוד הזוהר והקבלה שפעלה בשנות הארבעים בקבר רחל, ולאחר מלחמת השחרור עברה לשכונת מקור ברוך בירושלים. נודע כדמות מופת בהנהגות ובחומרות שקיבל על עצמו בענייני הלכה שונים, בתחומים שבין אדם למקום ובתחומים שבין אדם לחברו. בין השאר, נודע בהקפדה יתרה על איסור הלנת שכר, בהימנעותו מלקחת מתנות מכל סוג (כולל בשמחות של בני משפחתו) ומהנהגתו בענייני ניצול הזמן. עסק בספרות הנסתר והוציא, לאחר עמל רב, את ספר כוונות הרש”ש וספרי קבלה ופירוש נוספים. נפטר בירושלים בי”ז בטבת תשל”ה (31.12.1974).
הוא נולד (1932) בבוקובינה שעל גבול רומניה וברית המועצות, למשפחה יהודית מתבוללת המעורה היטב בתרבות המרכז אירופית המפוארת. כילד, חווה את עליית האנטישמיות, את מעשי הטבח של הגרמנים, הרומנים ובעלי בריתם, את הגירוש הנורא למחנות הכפייה בטרנסניסטריה, את הניתוק ממשפחתו ואת הכורח לנדוד לבד כילד בן שמונה ביערות ובעיירות אוקראינה מוכת המלחמה, כשהוא חובר לבעלי החיים ולטיפוסים מסוגים שונים ומשונים שפרסו עליו את חסותם. לאחר המלחמה, נדד אהרון אפלפלד ברחבי אירופה, ובסופו של דבר עלה לארץ, בה מצא לאחר שנים ארוכות את אביו. החל בכתיבת שירה, ובעיקר בתיאורי פרוזה מורכבים, עמוקים ומרטיטים. כתב על דמויות אמיתיות ובדיוניות בחיי העם היהודי, ביהדות מזרח אירופה התוססת בשנים שלפני השואה, המתחבטת בין המסורת היהודית והחסידית (שאותה תיאר באהבה רבה) לבין כוחות החילון. במקביל, הקדיש בספריו מקום נרחב לתיאור אימי השואה ולחוויות הניצולים, והפך לאחד מסופרי השואה הידועים בעולם. אפלפלד, חתן פרס ישראל לספרות, פרופסור לספרות באוניברסיטת בן גוריון (שרבים מארבעים הספרים שכתב תורגמו לעשרות שפות), נפטר בי”ז בטבת תשע”ח (4.1.2018)
הבשורה על בואו של המגיד לעיירה הביאה לבית הכנסת יהודים מרחוק ומקרוב, הכל חיכו לשמוע את המילים שהפכו כבר להיות המותג של האורח:” אמשול לך משל..”. הרב יעקב קראנץ שנפטר ביז’ טבת תקס”ה (18.12.1804), נודע ביכולתו במציאת משלים המתאימים לכל אירוע תנכ”י, חינוך למידות טובות או רעיון תלמודי. השנינות וחוש ההומור שלו, הפכו אותו למגיד (דרשן) המפורסם בהיסטוריה. עיקר פעילותו התרכזה בעיר דובנה שבאוקרינה. שם, בצילו של המבצר העתיק, הוא פיתח את רעיונותיו. מדובנה יצא המגיד למסעות ארוכים. הוא השמיע את משליו ורעיונותיו בגרמניה, פולין וליטא והתקבל בהתלהבות על ידי הגאון מוילנא מזה, ומשה מנדלסון מזה. ארבעים שנה לאחר פטירתו, מצא אברהם פלאם, דרשן ומגיד בזכות את עצמו, את כתבי היד שהותיר המגיד מדובנה. פלאם, הוציא לאור את משליו של המגיד (תוך שהוא מוסיף גם כמה משלו) תחת השם “משלי יעקב”. מאז ועד היום מוצאים משליו של המגיד מקום בדבריהם של דרשנים בני זמננו, בהדפסות חוזרות ונשנות של כתביו ואף בספרות קומיקס ענפה.
צבי צור (צ’רה) נולד באוקראינה (1923) וגדל בתל אביב. בגיל שש עשרה הצטרף להגנה והיה מלוחמי הפלמ”ח. במלחמת העצמאות פיקד על גדוד בחטיבת גבעתי והקים את “שועלי שמשון”, פלוגת הג’יפים האגדית שלחמה במצרים וברחבי הנגב. שירת במספר תפקידים צבאיים וביניהם ראש אגף כוח אדם ואלוף פיקוד מרכז. בשנת 1961 מונה לרמטכ”ל. תקופת כהונתו כמפקד הצבא הייתה אחת השקטות יחסית בתולדות מדינת ישראל, והוא הפנה את כוחו ומרצו להתעצמות צה”ל ברמת האימונים ובכלי נשק מתקדמים, התעצמות שאפשרה לימים את הניצחון במלחמת ששת הימים. לאחר כהונתו כרמטכ”ל, כיהן כמנכ”ל מקורות וכעוזרו הקרוב של שר הביטחון, משה דיין, בימי מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור, שבה היה אחראי על ארגון הרכבת האווירית האמריקאית לישראל. צ’רה הספיק לכהן תקופה קצרה גם כחבר כנסת, ושימש כמנכ”ל בכמה חברות גדולות, בהם התעשייה הצבאית, בזק וצים. נפטר בט”ז בטבת תשס”ה (28.12.2004). בית הספר למ”כים של צה”ל נקרא על שמו, “מחנה צור”. סמוך לקיבוץ חוקוק, במקום הצופה למוביל הארצי, הקימה חברת מקורות מצפה לזכרו.
“כל נתינינו, ללא הבדל אומה ודת, לאחר שהם מתקבלים ונסבלים במדינותינו, יקחו חלק במשותף באושר הציבורי, ייהנו מחירות בהתאם לחוק ולא ייתקלו בשום מניעה להשגת קיומם ולהגדלת חריצותם הכללית בכל דרך מכובדת..”. רעיונותיה של תנועת הנאורות, שדגלה בזכויות אדם ובמניעת אפליה על רקע דתי, הגיעו סוף סוף גם לחצר הקיסר בוינה. בטז’ טבת תקמ”ב (2.1.1782) פרסם יוזף השני, קיסר הקיסרות הרומית הקדושה (לימים אוסטרו-הונגריה) את צו הסובלנות. לאחר אלפי שנים של אפליה, של איסור על מגורים באזורים שונים ואיסור על עיסוק במקצועות רבים, זכו יהודי הקיסרות לשיוויון זכויות (אמנציפציה). אך לצו הסובלנות היה גם מחיר לא פשוט. הקיסר ביקש להפוך את היהודים לאזרחים שווי זכויות, אך גם פעל בכל כוחו לביטול ייחודם הדתי והתרבותי. האוטונומיה של החינוך היהודי צומצמה עד מאוד, מוסדות הקהילה היהודית איבדו חלק ניכר מסמכויותיהם, והיהודים נדרשו לנטוש את שפת העברית או האידיש ולהשתלב בתרבות המרכז אירופאית הכללית. עידן חדש של אפשרויות חדשות, אך גם אתגרים מורכבים עמד בפני יהדות אירופה.
