כמדי יום בסוף יום העבודה, פתח הנהג את דלת הרכב, בפני הלורד. וולטר אדוארד גינס , שכונה הלורד מוין, מי שהיה למעשה השליט של כל אזור המזרח התיכון מטעם האימפריה הבריטית, התכוון להכנס לביתו שבקהיר, כאשר לפתע, הגיחו המתנקשים. התאריך היה כ’ חשוון תש”ה (6.11.1944). אליהו חכים, ואליהו בית צורי, שני לוחמי הלח”י, שהגיעו במיוחד מארץ ישראל, ראו בלורד, את האחראי, על מדיניות “הספר הלבן”, שמנעה מניצולי שואה להגיע לארץ. הם ירו בו מטווח קצר, נמלטו על אופניים ונלכדו לאחר זמן קצר, בידי שוטרים מצרים. הפעולה עוררה תגובות מעורבות. מחד, היו שראו בה פעולת גבורה, שנועדה להסב את תשומת לב העולם לעוולות אותם מבצעת בריטניה. זה גם היה המסר, עליו חזרו השניים במשפטם, קודם שנדונו למוות והוצאו להורג. מאידך, הנהגת הישוב היהודי ראתה בפעולה מעשה חסר אחריות, והורתה לפתוח בפעולה מקיפה נגד האצ”ל והלח”י (תקופת “הסזון”). גופותיהם של חכים ובית צורי נותרו במצרים עוד שנים רבות. משהגיעו לארץ, ונטמנו בהר הרצל, התברר שהם נותרו שלמות לחלוטין. “הרוגי מלכות אין רימה שולטת בהם”.
הרב יהונתן זקס נולד בבריטניה בשנת 1948. למד בישיבות שונות בממלכה, והיה בקשר עם גדולי התורה ברחבי העולם, בראשם הרב רבינוביץ’, הרב סולובייצ’יק והרבי מלובביץ’. במקביל, למד באוניברסיטת קיימברידג’, והפך לבעל ידע אדיר בנושאי רוח ומדע. בשנת 1991 התמנה להיות רבה הראשי של בריטניה. במשך עשרות שנים הנהיג את הקהילה תוך שהוא שומר בנחישות על נאמנות לרוח התורה והמצוות, ובמקביל הפך להיות אחד מהדוברים היהודים הידועים בעולם. היקף ידיעותיו, מקוריותו וכישרונו הרטורי הניעו מדינאים, מדענים דגולים, פילוסופים, ארגונים בינלאומיים, מנהיגי דתות וכלי תקשורת בכל העולם להאזין לדבריו על חשיבות האמונה והמסורת דווקא בדור שבו מתמודד המערב עם הקיצוניות והטרור, עם בעיות הגלובליזציה ועם פירוק מוסד המשפחה. דעותיו זכו לכבוד רב, והוא מונה ל”לורד” בידי מלכת בריטניה. בעשרות ספריו, שיצאו בעברית ובאנגלית, סקר את אתגרי השעה ואת המענה היהודי אליהם תוך שימוש בידע עולם עצום. הרב זקס היה ציוני נלהב וביקר תכופות במדינת ישראל. פירושיו ורעיונותיו זכו לתפוצה רבה בכל רחבי העולם היהודי. הרב זקס נפטר בכ’ במרחשוון תשפ”א (7.11.2020)
הרב מרדכי יפת־תעיזי נולד בתימן והתייתם בגיל צעיר. בהיותו בן חמש עשרה עלה לארץ, התיישב בירושלים והחל ללמוד בישיבת בית אל. מצעירותו נמשך ללימודי הקבלה, ונחשב כאחד מגדולי המומחים בה. רבים מגדולי ישראל מכל הזרמים שחרו לפתחו כדי שילמד אותם את סתרי הקבלה. בשנת תשכ”ד התמנה הרב לראש ישיבת נהר שלום, שאותה ייסד על שמו של גדול מקובלי תימן (הרש”ש). בשלב זה, שינה הרב את שמו ל”שרעבי”, שם שאותו פירש כראשי תיבות של שלום רב על ישראל. דָגַל בתפיסת “דרכיה דרכי נעם” בסוגיות שונות שעמדו על הפרק ביחסי דתיים־חילונים בפרט ובכלל. תלמידיו העידו שנטה לשיטת הרב קוק, שראתה בחיוב את בנין הארץ בימינו. בימי המאבק בבריטים, ערב הקמת המדינה, אפשר לאנשי האצ”ל להקים סליק של נשק בביתו. ניסה לפעול בכל כוחו לקרב נערים שיצאו ממסגרות החינוך הרגילות, וביתו היה פתוח לעצה, לתפילה ולברכה לבני כל הזרמים. בכ’ במרחשוון תשמ”ד (27.10.1983) נפטר הרב שרעבי ונקבר בהר המנוחות.
הקרע בין החלוצים, שהרימו את דגל החילוניות, לבין שומרי המסורת נראה קשה מתמיד. על סף התהום, יזם הרב קוק, רבן של יפו ושל המושבות, את המסע. גדולי הרבנים בארץ יצאו בי”ט במרחשוון תרע”ד (19.11.1913) למסע בן חודש ימים בעשרים ושישה יישובים חדשים, בעיקר באזור הכרמל והגליל. למרות חילוקי הדעות הנוקבים, התקבלו הרבנים בכבוד בכל היישובים. היו מקומות שדבריהם בדבר השיבה לתורה ולמצוות נשמעו, היו מקומות שנדחו, אבל בכל מקום ניכר היה שהלבבות צמאים לשיח ולקירוב. בשיאו של המסע, לבש הרב קוק בגדי שומר ממושבות הגליל ורקד עם החלוצים, תוך שהוא מצהיר: “לא באנו להשפיע. רוצים אנו להיות מושפעים מגודל מסירות הנפש שלכם עבור אדמת הקודש”. המסע תועד, בספר שהוציאו מקורבי הרב קוק בשם “אלה מסעי”. שני מסעות דומים של רבנים במרחבי ההתיישבות החדשה, החילונית ברובה, נערכו בשנות העשרים של המאה הקודמת. המסעות סימלו את דרכו הייחודית של הראי”ה קוק להעצמת כוחה של אחדות ישראל ושל תורת ישראל. לימים, הוכרז יום י”ט במרחשוון כ”יום הרב קוק” במערכת החמ”ד.
הרב דוד צבי הופמן (הרד”צ) נולד בשנת 1843 בהונגריה, והתחנך בישיבות ובבתי המדרש הגדולים במרכז אירופה. מגיל צעיר היה מקורב לראשי התנועה הניאו-אורתודוקסית בגרמניה, וביניהם הרש”ר הירש והרב הילדסיימר, וביקש ללכת בדרכם – “תורה עם דרך ארץ”. במקביל ללימודיו התורניים, למד באוניברסיטאות ברלין ווינה, שם הגיע לתואר פרופסור והשתלם בלימודים קלאסיים ובמדעי העזר לחקר המקרא שהחלו להתפתח בימיו. הרד”צ שימש כרב, כפוסק וכדרשן, ועמד בראש בית המדרש לרבנים בברלין עשרות שנים עד יום פטירתו. מפעל חייו של הרב הופמן הוקדש להתמודדות עם ביקורת המקרא שהתעצמה מאוד בדורו. הוא הכיר את שיטות הביקורת השונות, ועמד על המוטיבציה האנטישמית שעמדה בבסיס חלק מתומכי השיטה. בפירושו לתורה לא התחמק מאף אחת מהטענות וההסברים החלופיים למסורת שאותם הציעה הביקורת, אלא התמודד איתם וסתר אותם בזה אחר זה, תוך הסתמכות על ידיעותיו המקיפות במדעי המזרח הקדום ובלימודים הקלאסיים. פירושו השיטתי והמעמיק, שעמד בקריטריונים המדעיים המחמירים ביותר, הפך לאחד מפירושי המקרא הקלאסיים. נפטר בי”ט במרחשוון תרפ”ב (20.11.1921).
ההסכם שנחתם בין ארגון הג’וינט לממשלת נורווגיה נועד לסייע לילדים מארצות צפון אפריקה להתחזק מעט מבחינה בריאותית לפני עלייתם לארץ. מרכז רפואי בהרי הממלכה הצפונית פונה מיושביו לצורך המיזם, ומאתיים ילדים יהודים יוצאי מרוקו בילו שם כמה שבועות בנעימים. הגעתה של קבוצת הילדים השנייה, והפעם מתוניס, הסתיימה באסון. מטוס אחד ובו עשרות ילדים הגיע בשלום, אולם השני ובו עשרים ותשעה ילדים התרסק ביום י”ח במרחשוון תש”ט (20.11.1949) על צלע הר דרומית לאוסלו ועלה באש. הניצול היחיד היה הילד יצחק אלל שלא נפגע. האש שבערה בזנב המטוס מספר ימים לאחר ההתרסקות והעניקה לו חימום במזג האוויר הקפוא, כמו גם ארגז תפוחים שנותר שלם, אפשרו לו לשרוד שלושה ימים עד הגעת צוותי החילוץ. אבל כבד נפל על ישראל, על קהילת יהודי תוניס, ועל נורווגיה, שאנשיה הזדהו עם הטרגדיה הקשה. הילד הניצול סירב להצעת מלך נורווגיה שביקש לאמצו, ועלה לארץ למושב ינוב שבשרון. המושב הוקם בתרומות ממשלת נורווגיה, ובמרכזו בית ספר על שם עשרים ושמונת הילדים שנספו באסון.
שלושים ושישה המתכנסים שהגיעו לעיר קטוביץ שבגבול האימפריה הרוסית וגרמניה, ביום י”ח מרחשוון תרמ”ה (6.11.1884) הסוו את פגישתם כחגיגת יובל לנדיב משה מונטפיורי. בפועל, ייצגו הנאספים, שהגיעו מכל רחבי אירופה, את כל אגודות “חובבי ציון” שקמו ברחבי היבשת בשנתיים שקדמו לכינוס, ובמקומות רבים נאלצו להתקיים באופן מחתרתי. כעת הוחלט לאחד את הכוחות. מנהיגי התנועה, משה ליב פינסקר והרב שמואל מוהליבר, נשאו את הנאומים המרכזיים. הוחלט על פעילות סיוע למושבות החדשות בארץ ישראל, ועל פעילות שתדלנות בין פקידי ממשלת רוסיה והאימפריה העות’מאנית בבקשה להתיר את פעילותה הרשמית של התנועה, החולמת על השבת עם ישראל לארצו. דבריו של פינסקר על “מצב בני עמנו…היושבים תכופים וצפופים, איש על יד אחיו, טבועים בעמק המלחמה בעד קיומם ודוחקים איש רגלי חברו בכל ענפי העבודה והפרנסה נורא מאד! המעמד הנורא הזה לא ישתנה לטובה, רק על-ידי שינוי מקום ואורחות חיים“, במקביל הביעו הנציגים הדתיים בועידה ובראשם הרב שמואל מוהליבר, שהקריא את “חזון העצמות היבשות” את האמונה והתקווה הדתית לשוב לציון . תנועת חובבי ציון יצאה לדרך.
הכוונות היו חיוביות. על רקע אימי מלחמת העולם השנייה החליטו המדינות המנצחות לכונן ארגון לשיתוף פעולה בינלאומי ולהשכנת השלום. בי”ז במרחשוון תש”ו (2.10.1945) הוכרזה בסן פרנסיסקו מגילת האומות המאוחדות שעליה חתומות כל 193 המדינות החברות בארגון. במסגרת המגילה, התחייבו מדינות העולם לפעול להשכנת שלום, לסיוע כלכלי הדדי ולשמירה על זכויות האדם. ברוח המגילה הקים האו”ם את מוסדותיו וביניהם העצרת הכללית, מועצת הביטחון, הכוחות להתערבות בינלאומית, מנגנון בירוקרטי ושבע עשרה סוכנויות המתאמות שיתוף פעולה בינלאומי בנושאים שונים כמו חינוך, בריאות ותקשורת. לזכותו של האו”ם נזקפות החלטות חשובות כמו החלטת כ”ט בנובמבר להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל והחלטות שקידמו שלום ופיתוח. עם זאת, החלום על ממשלה עולמית מתואמת ושוחרת שלום לא יצא אל הפועל. לצד פעולותיו החיוביות, נקלע האו”ם לסבך הלחצים של המעצמות השונות, ותעתועי הפוליטיקה והצביעות העולמית מביאים אותו להוקעה מתמדת של מדינת ישראל בגין פגיעה בזכויות האדם. דברי הנביאים על חזון השלום העולמי החקוקים על קירות מועצת הביטחון עדיין ממתינים להתממשות.
עשרים שנה לאחר שהרצל החל לפעול, למען הכרת מדינות העולם, בשאיפת היהודים למדינה, זה קרה. מכלול של גורמים: רצון לרצות את יהודי אמריקה, כדי שארצם תסייע לבריטניה, במהלך מלחמת העולם הראשונה, שיקולים פוליטיים, הקשורים לתכנון עתידו של המזרח התיכון. הכרת טובה לאישים ציונים, כמו חיים ויצמן ואהרן אהרונסון, והרבה הרבה, מטען דתי של נוצרים אוהבי ישראל. כל אלה חברו יחדיו ביום י”ז בחשוון תרע”ח (2.11.1917). לורד ליונל וולטר רוטשילד, ממנהיגי התנועה הציונית בבריטניה, וחובב חיות נודע, שאת מרכבתו הובילו צמד זברות, נקרא למשרד החוץ הבריטי. שר החוץ הבריטי הלורד בלפור, העניק לו את המכתב, ששימח מליוני יהודים בעולם: “ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, ותעשה כמיטב מאמציה, להקל על השגת מטרה זו”. בהצהרה היו לא מעט הסתייגויות וביטויים, שלימים יאפשרו לבריטים, לנסות ולחמוק מההתחייבות. ובכל זאת, לראשונה, הכירה מעצמת על, בשאיפת היהודים לשוב לארצם. הדרך לתקומה עוד הייתה ארוכה, אבל הרכבת יצאה מהתחנה.
