בתוך האימה והחשיכה של ימי השואה, הבליחו פה ושם מעט נקודות אור של “חסידי אומות העולם”. אחד הידועים שבהם, היה אוסקר שינדלר, שנולד בשנת 1908. שינדלר, גרמני יליד צ’כיה, הצטרף בצעירותו למפלגה הנאצית. ככל הנראה, קרבתו לנאציזם לא נבעה מתוך אידיאולוגיה, אלא מתוך רצון לנצל הזדמנויות עסקיות שנקלעו לידיהם של מקורבי השלטון. עם כיבוש פולין בידי הגרמנים, השתלט שינדלר על מפעל מתכת בקרקוב שהיה בבעלות יהודית, והעסיק בו יהודים מהגטו הסמוך. שינדלר נהג בהגינות יחסית עם עובדיו, ובהדרגה החליט להצילם מהאסון שציפה להם. בעזרת שוחד רב, והודות לקשריו האישיים, פרשׂ שינדלר את חסותו על מאות יהודים, ופעל בכל דרך להצילם מהשמדה. גם לאחר חיסול גטו קרקוב והעברת שרידיו למחנות כפייה, הצליח שינדלר לשמור על עובדיו, ופעל בכל דרך כדי להציל עוד ועוד יהודים. למעלה מאלף יהודים חייבים, ככל הנראה, את חייהם באופן ישיר למסירותו. לאחר המלחמה, קיבל שינדלר את תואר “חסיד אומות העולם”, וסרט קולנוע מפורסם שנעשה על הפרשה, הפיץ בכל העולם את סיפורו.נפטר בכ”ג חשוון תשל”ה (9.10.1974) ונקבר בבית העלמין הנוצרי בהר הזיתים.
טקס חנוכת העיר שהתקיים בכ”ג במרחשוון תשכ”ה (29.10.1964) היה שיאו של מבצע סו”ס (סוף סוף) שהוביל ראש הממשלה, לוי אשכול, לחיזוק ההתיישבות היהודית בגליל. העיר כרמיאל כונתה בשם זה על שם הכרמים הרבים המקיפים אותה. היא הוקמה כעיר מתוכננת היטב, שנועדה להוות מוקד משיכה לציבור הרחב מכל מרחבי הארץ, שֶיְנצל את יופייה ואת יתרונותיה ויעלה לגליל. קרוב לארבעים אלף איש גרים כיום בכרמיאל. התושבים נהנים ממערכת חינוך משובחת, הכוללת גם את מכללת אורט בראודה הידועה להכשרת מהנדסים ואנשי טכנולוגיה; מפארקים רחבים ומרהיבים; מהאמפיתיאטרון הגדול בארץ; וממגוון מפעלים של תעשייה מסורתית ושל חברות היי־טק. פסטיבל המחולות המסורתי, המקבץ אל העיר כבר למעלה משלושה עשורים רבבות חובבי ריקודי עם, הפך במשך השנים לאחד מסמליה של העיר הגלילית. בכרמיאל יש נציגות של כלל הציבור בארץ, ורבבות עולים, בעיקר ממדינות חבר העמים, התיישבו בה במשך השנים. הכלנית המציצה בין ההרים מופיעה בסמל העיר ומתנגנת גם בשירם של עידית חכמוביץ’ ונחום היימן: “אתה יודע, כרמיאל תמיד היא בית,
עם כלנית שמורה בתוך הלב”.
החרדה הייתה עצומה, ובצדק. מנהיגים טיכסו עצה בחשאי, כיצד להעלות את יהודי הארץ לכרמל, למלחמת גבורה נואשת. אל הנגב נשלחו פלוגות פלמ”ח, עם “מקלות כתחליף לרובים”, כדי לעצור את הפולש. ביוון המתינו כבר יחידות הס”ס, במגמה לחבור לערביי הארץ, ולעולל ליהודי ארץ ישראל, את מה שעוללו לאחיהם במזרח אירופה. הצבא הגרמני ששטף את צפון אפריקה, בפיקודו של המפקד הגרמני האגדי, ארווין רומל, רמס בדרכו את הכוחות הבריטיים, הגיע כבר עד שערי אלכסנדריה שבמצרים, ונראה כבלתי ניתן לעצירה. את הציבור בארץ, הרגיע הרב הראשי יצחק הרצוג, ששב מארצות הברית , למרות שהוצע לו להשאר שם במקום מבטחים, ולא לחזור לארץ ישראל העלולה ליפול בידי הגרמנים. בנאום בפני קהל נרגש ברחובות, הכריז הרב :”בית שלישי לא יחרב”. התפילה נשמעה. בכג’ חשוון תש”ג (3.11.1942) הכריעו הכוחות הבריטים בפיקודו של הגנרל מונטגומרי את הצבא הגרמני בקרב “אל עלמין”. גלגל המלחמה התהפך. יהודי הארץ ויהודי מצרים נצלו. בית שלישי לא נחרב.
דונה גרציה (ובשמה העברי – חנה) נולדה בשנת 1510 למשפחת אנוסים אמידה בפורטוגל. כשבגרה, גילו לה הוריה על דבר יהדותה והיא נישאה לדודה, צמח בנבינשתי, בטקס יהודי מחתרתי ובטקס כנסייתי גדול. לאחר מות בעלה, הפכה דונה גרציה לאחת מנשות העסקים העשירות באירופה. מפחד האינקוויזיציה, עברה עם בתה לאנטוורפן ועמדה בראש האימפריה הבנקאית של משפחות בנבנישתי ונשיא. סכסוכים כלכליים הביאו למעברה לאיטליה, שם חזרה בגלוי ליהדותה, ומשם לקושטא, שם שמח הסולטן הטורקי לארח במדינתו את אחת מנשות העסקים הידועות בעולם. דונה גרציה, יחד עם אחיינה (וחתנה) דון יוסף נשיא, פעלו ללא הרף למען יהודי העולם. בכספה הוקמו בתי כנסת, מוסדות חסד וישיבות. יהודי האימפריה העות’מאנית כינו אותה בכבוד “לה סניורה” – הגברת. דונה גרציה לא נרתעה מלהיאבק גם בשליטים שרדפו את היהודים ואת האנוסים, כמו בפרשת חרם אנקונה (שנכשל). גולת הכותרת של פעילותה למען אחיה הייתה חכירת העיר טבריה מהשלטון העות’מאני, והניסיון ליישב בגליל רבבות יהודים. לפני שהצליחה לממש את חלומה ולעלות לארץ, נפטרה דונה גרציה בכ”ג במרחשוון הש”ל (3.11.1569).
מאות אלפי הנוסעים הגודשים מדי יום את תחנת הרכבת תל אביב מרכז, מכירים את שמו היטב מקולות הכורזים ברכבות. מנחם סבידור נולד בפולין, התייתם בגיל צעיר, ועם תחילת מלחמת העולם ניסה לשווא לשכנע את קרוביו ואת אחיו להימלט. לאחר שנכשל בניסיונות שכנועיו, פנה סבידור אל חסיד אומות העולם, הקונסול היפני בליטא, סמפו סוגיהרה, ובעזרת האישורים שקיבל ממנו הוביל חבורת צעירים לארץ ישראל במסע ארוך והרה סכנות דרך רוסיה, סין והודו. בארץ, שירת סבידור בצבא הבריטי בתפקידי ניהול ומטה, וצבר ידע רב שאותו העביר לצה”ל עם הקמתו. בשורות צה”ל שירת כסגן אלוף. בשנת 1954 החל סבידור קדנציה בת עשור כמנכ”ל רכבת ישראל, תפקיד שזיכה אותו לימים בקריאת שם התחנה המרכזית בארץ על שמו. לאחר סיום תפקידו, כיהן סבידור בתפקידים ציבוריים שונים, ביניהם חבר מועצת עיריית תל אביב (שכמעט עמד בראשה) ונשיא תנועת מכבי העולמית. בראשית שנות השמונים נבחר סבידור לכהן כיושב ראש הכנסת מטעם הליכוד. בכ”ב במרחשוון תשמ”ט (2.11.1988) נפטר סבידור, ונטמן ליד רעייתו רעיה בחלקת גדולי האומה בהר הרצל בירושלים.
הרעיון המקורי היה חיובי למדי. שיטת ממשל שבה יבוטל הרכוש הפרטי, ימוגרו העוני ופערי המעמדות, כל אדם יעבוד כפי יכולתו ויקבל לפי צרכיו. הרעיון שכונה בשמות שונים במהלך עיצובו, התגבש לבסוף כרעיון תחת הכותרת “קומוניזם”. והחל לצאת אל הפועל בכב’ חשוון תרע”ח ( 7.11.1917, תאריך שהשתנה ל24.10 בשל שינויים שבוצעו בלוח השנה). ביום זה השתלטה המפלגה הקומוניסטית-הבולשביקית על רוסיה. הקימה לאחר מלחמה ארוכה ומרה את ברית המועצות, והחל הנסיון הגדול תולדות האנושות, לחיי שיוויון ואחווה תחת הדגל האדום. לא ארכו הימים והחלום הפך לסיוט. המהפכה הקומוניסטית רמסה את זכויות האדם, מיליונים נרצחו בשם ערכיה, היא שללה את החירות, והביאה בסופו של יום, גם לחורבן כלכלי ולעוני. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שמהפכה (שרבים מאוד ממנהיגיה ומחולליה היו יהודים, והיא השפיעה מאוד על עיצוב דמותו של הישוב היהודי בארץ), העלתה את הנושא החברתי, על סדר היום העולמי, והשפיעה לא מעט, גם על הסדרים חברתיים שכולנו נהנים מהם.
רחל לנדאו נולדה בפולין (1910), עלתה לארץ עם משפחתה בימי העלייה השלישית, וגדלה בקיבוץ בית אלפא. מגיל חמש עשרה הייתה חברה בהגנה, ובמקביל לעבודתה כמורה, הוזמנה להיות האישה היחידה בקורס הטייס הראשון של חברת “אווירון” (סוג של מסווה ל”שירות האוויר” של המחתרת). רחל שירתה שנים רבות כטייסת. בתקופת המנדט, גם בהיותה אמא לתינוקות צעירים, העבירה אספקה וחומרים מסווגים ליישובים מבודדים, מתוך הנחה שהבריטים לא יחשדו בטייסת הצעירה שראו בה בת עשירם מפונקת. השתתפה במשימות שונות במלחמת העצמאות (אם כי הסתייגה משילוב נשים במשימות טייס קרביות), ועסקה בפעילות רכש אינטנסיבית בבריטניה ובארצות הברית לצורך רכישת מטוסים לחיל האוויר הצעיר של מדינת ישראל. במהלך שנות החמישים והשישים, כיהנה רחל (שנישאה למרדכי מרקובסקי) כראש “קלוב התעופה בישראל”, ופיתחה בהתמדה ובשיטתיות את תחום התעופה האזרחית במדינה. לאחר לימודיה לד”ר למשפטים ולקרימנולוגיה, יזמה מרקובסקי לנדאו את פרויקט “אחים בוגרים”, שבמסגרתו הוצמדו חונכים בוגרים ליתומים שאבותיהם נפלו במערכות ישראל. על מעשיה קיבלה אותות ופרסים רבים. נפטרה בכ”ב במרחשוון תשס”ב (19.11.2011).
מבצע יואב הסתיים בהשתלטותם של כוחות צה”ל על מרחב באר שבע. כעת הגיע הזמן לממש את ריבונותה של המדינה הצעירה על מרחבי מדבר יהודה, וליצור קשר עם המתיישבים ועם הלוחמים שהיו נצורים בסדום למעלה מתשעה חודשים. קצין המבצעים של פיקוד דרום, עוזי נרקיס, נתן את פקודת היום: “כל מקום בו נדרוך ונאחז, לנו הוא. המלאכה לא נשלמה, עד שנגיע לגבולות ארצנו”. ביום כ”א במרחשוון תש”ט (23.11.1948) יצא לדרך מבצע “לוט”, להשתלטות על אזור סדום. בחלקו הראשון, שכונה “מבצע דבמבם” (על שם גרשון דובינבוים, מפקד נערץ בחטיבת הנגב שנפל בקרבות מבצע יואב), השתלטו כוחות הפלמ”ח על אזור כורנוב (ממשית הסמוכה לדימונה). אחר כך יצאו יחידות סיור למסע רגלי לבדיקת עבירוּת הדרך לסדום. כוחות שיצאו מסדום הנצורה פגשו את הלוחמים במצד “זוהר” שבדרום ים המלח, וחגגו יחדיו את סיום המצור על המקום. בהמשך, במבצע הנדסי ולוגיסטי מסובך הוכשרו דרכים באזור מעלה עקרבים, והכוחות הישראליים הגיעו לדרום ים המלח ולצפון הערבה. המבצע, שלא כלל היתקלויות צבאיות, הכשיר את הדרך למבצע “עובדה”.
דירת פאר בהונגריה. חוף הים בקסריה. בית הכלא בבודפשט. תחנות בחייה של משוררת, לוחמת, וסמל לאומי, שהלכה לעולמה, והיא רק בת עשרים ושלוש. ילידת הונגריה שהצטרפה לתנועה הציונית. כחלוצה בקיבוץ שדות ים, כתבה את המילים שיהפכו לנכס צאן ברזל בתרבות הישראלית: “אלי, אלי שלא יגמר לעולם, החול והים”,” “קול קרא והלכתי, הלכתי כי קרא הקול”. כאשר הגיעו הידיעות על שואת יהודי הונגריה, התנדבה לצנוח, כחברת פלמ”ח, וכחיילת בריטית, כדי להגיש סיוע לאחיה בשעת צרה, ואולי גם כדי להציל את אמה שנותרה בהונגריה. הצנחנים הארץ ישראלים אליהם הצטרפה, צנחו ביגוסלביה, ובתום מסע ארוך ומסוכן, נתפסו בידי חיילים הונגרים. בית הדין הצבאי בהונגריה דן אותה כבוגדת, והורה להוציאה להורג, ביום כא’ חשוון תש”ה, (7.11.1944). סיפור חייה הפך לסיפור מורשת לאומי ודורות גדלו על משנתה. השיר שכתבה כמה חודשים לפני מותה, נתגלה כצוואה לממשיכי דרכה: “אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות, אשרי הלהבה שבערה בסתרי לבבות. אשרי הלבבות שידעו לחדול בכבוד…אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות.
בתחומים רבים ומגוונים הותיר את חותמו חיים ויצמן, מנהיג התנועה הציונית ונשיאה הראשון של מדינת ישראל, שנפטר בכ”א במרחשוון תשי”ג (9.11.1952). בתחום המדע סימל ויצמן, הנער היהודי מהעיירה הקטנה ברוסיה שהפך לאחד מגדולי הכימאים והמדענים בזמנו, את כוחן של ההתמדה ושל היצירתיות. תכונות אלו סייעו לו להציל את בריטניה בימי מלחמת העולם (בזכות פיתוח הטכניקות להפקת האצטון), וכן בהקמת מכון ויצמן, העומד בחזית המדע העולמי עד ימינו. בתחום הפעילות הציונית, הקים ויצמן אגודה להפצת הציונות וללימוד העברית כבר בגיל חמש עשרה, יזם את רעיונות “הציונות הסינטתית” שחיברה בין הציונות המדינית והמעשית, עסק בתחומי תרבות וחינוך והנהיג את התנועה הציונית קרוב לשני עשורים. בתחום הפעילות המדינית, עמד ויצמן על ערש הולדתה של הצהרת בלפור, ויצר את הקשר ההדוק ביו הציונות לבריטניה. בערוב ימיו, גם לאחר שהוזז מהנהגת התנועה הציונית ובהיותו חולה ועיוור, השתמש ויצמן בקשריו הבינלאומיים וביוקרתו כדי לסייע למדינת ישראל בימים הקריטיים שקדמו להכרזת המדינה. ויצמן הספיק לכהן קצת יותר משנתיים כנשיאה הראשון של ישראל, ונטמן בחצר ביתו שברחובות.
