חששם של ראשי תנועות הנוער מפני התפרקות קבוצות ההכשרה (שאותן ייעדו להתיישבות) בשל הגיוס למלחמת העצמאות, יחד עם רצונו העז של בן גוריון להשתמש בכוחות צה”ל למשימות התיישבות ופיתוח, הביא ליצירה הייחודית. בג’ בכסלו תש”י (24.11.1949) יצא הנוער החלוצי הלוחם אל הדרך כמסגרת עצמאית. השיטה שלפיה הצעירים והצעירות, שהגיעו כקבוצה מגובשת מהחיים האזרחיים, משרתים יחדיו כלוחמים (בדרך כלל במסגרת הנח”ל המוצנח, שם גם נפלו קרוב לאלף מאנשיהם במהלך מלחמות ישראל), ובמקביל מקדישים פרקי זמן להקמת יישובים וביצור אזורי הספר, משכה אליה רבבות נערים. קרוב למאה ארבעים היאחזויות הקים הנח”ל מרמת הגולן ועד קצות הערבה וסיני. רבים מיישובים אלו אוזרחו בהמשך, והפכו מכשיר מרכזי לפיתוח הארץ ולקביעת גבולות המדינה. להקת הנח”ל, הפופולרית מבין להקות צה”ל, ליוותה את המפעל בשירים שהפכו לנחלת הכלל, ומדינות רבות בעולם חיקו את המפעל. לקראת סוף המאה העשרים, צומצמה מאוד פעילותו של הנח”ל, ובצה”ל הוקמה חטיבת חי”ר נפרדת בשם זה. גרעיני הנח”ל המעטים הקיימים היום, עוסקים בפעילות חינוך, ושומרים על מורשת הנח”ל המפוארת.
הימים – ימי השיא של האימפריה הנאצית והפשיסטית. דומה היה שאין מה שיעצור את כוחות גרמניה שהתקדמו ברחבי אירופה וצפון אפריקה. רגע לפני שכוס התרעלה פגעה גם בקהילות מרוקו ואלג’יריה, אירע המהפך. צבאות בעלות הברית פתחו במבצע “לפיד”, שבמהלכו השתלטו על המושבות הצרפתיות שחסו תחת משטר וישי, משתף הפעולה עם הנאצים. בא’ בכסלו תש”ג (11.11.1942) שוחררה קזבלנקה. יהודי העיר חגגו את הצלתם. פיוטים ותפילות הודיה חוברו. הידועה שביצירות הייתה “מגילת היטלר” – יצירתו של פרוספר חסין, מורה לעברית ומראשי התנועה הציונית בעיר (לימים – אשר חסין, ח”כ מטעם מפא”י במשך שנים רבות). ביצירה, חיקה חסין את מגילת אסתר (ומנה בין “בני המן” המודרניים את ראשי המשטר הנאצי ומשטר וישי), ואילו בתפקיד מרדכי ואסתר היו צ’רצ’יל רוזוולט וסטלין… המגילה הסתיימה בתפילה לתשועת קהילות ישראל ובהצעה להפוך את היום ליום הודיה לדורות בקהילות מרוקו. בניגוד לאירועי פורים המקוריים הידועים בסופם הטוב, ידע חסין כי גורלם של רוב יהודי העולם לא שפר עליהם, וביקש לקרוא את המגילה בכובד ראש מתוך התייחדות עם הנספים.
תהיה אוניברסיטה בנגב! כך קבע ראש העיר הראשון והמיתולוגי של באר שבע דוד טוביהו, עוד בשעה שבתיה הראשונים של בירת הנגב החלו להציץ מתוך חולות המדבר. עמל של שנים הביא לייסוד “המכון להשכלה בנגב”, ובא’ בכסלו תשכ”ט (22.12.1968) הכריז שר החינוך יגאל אלון על הקמת אוניברסיטת הנגב. בראשה נבחר לעמוד פרופ’ אהרן קציר, מגדולי מדעני ישראל. למרבה הצער, קציר נרצח זמן קצר לאחר מכן בפיגוע בשדה התעופה לוד, והוחלף בידי פרופ’ משה פריבס. החלום קם והיה, והאוניברסיטה שנקראה על שמו של דוד בן גוריון, איש הנגב, הפכה למוסד מרכזי בדרום. רבבות סטודנטים נהרו אל העיר מרחבי הארץ, התיישבו בה וסייעו בהקמה ובשדרוג של קריית ההיי טק הבאר שבעית ושל בית החולים סורוקה. מיקומה הייחודי אפשר לה שיתוף פעולה עם אוכלוסיית הבדואים מזה, ועם חניכי קורס טיס בחצרים הסמוכה מזה. מכונים ייחודיים לחקר המדבר, רכבת מהירה המנגישה את הקמפוס למרכז הארץ וקמפוסים ייחודיים בשדה בוקר ובאילת הפכו את האוניברסיטה, שבה לומדים כיום כעשרים אלף סטודנטים, לאחד ממוסדות החינוך והמחקר החשובים בישראל.
דורות רבים התחבטו לומדי הספרות התורנית היהודית בשאלת זיהויים של צמחים ובעלי חיים שונים המוזכרים במקורות. עם שיבת ישראל לארצו ועם החיבור המחודש לטבע הארץ ישראלי, הרים פרופסור יהודה פליקס את הכפפה. הנער שהצליח להימלט לבד מכל משפחתו מפולין הבוערת, התחבר כבר מצעירותו לשאלות החקלאות, החי והצומח. בשהותו בקיבוץ שדה אליהו ובלימודיו באוניברסיטה העברית, החל להתחקות אחר עקבותיה ומשמעותה של החקלאות העברית הקדומה, והפך במהרה להיות בר הסמכא בתחום. עמד בראש המחלקה ללימודי ארץ ישראל בבר אילן שנים ארוכות, ועסק בזיהוי צמחים וחיות. עסק גם בפירוש ריאלי לתיאור מראות הטבע השונים המופיעים בספרי התנ”ך, תוך שהוא לא זונח את משמעותם הפרשנית. כחבר בוועדות שונות קבע את שמותם של מונחים חקלאיים ושל צמחים שונים בזיקה למקורות היהודיים. עמל רבות כדי להשיב את צמח האפרסמון האגדי למדבר יהודה. היה בין היחידים שזכה להערכה רבה גם בין לומדי התורה וגם בשורות האקדמיה. את ספרו השמונה עשר הספיק לערוך מעט לפני פטירתו, כשהוא כבר לוקה בראייתו. נפטר בא’ בכסלו תשס”ו (2.12.2005).
עשרות המחבלים מפקיסטן, חברי אל קעידה, שירדו בחוף ימה של ממובאי שבהודו, זרעו במשך שלושה ימים הרס וחורבן ברחובות הכרך הענק, באחת מפעולות הטרור הקשות שידעה המדינה. אחד היעדים המרכזיים של הרוצחים היה בית חב”ד שבעיר. מתחמו הגדול והמפואר נוהל על ידי זוג שלוחי חב”ד – גבריאל ורבקה הולצברג. בארבע השנים שחלפו מאז פתיחתו ועד ליום המתקפה, היה המקום אבן שואבת להמוני התיירים והמטיילים היהודיים והישראליים שהגיעו לעיר. בני הזוג, יחד עם עוד מספר מבקרים ששהו במקום נרצחו, ככל הנראה בכ”ט במרחשוון תשס”ט (27.11.2008). הגופות חולצו רק יממה לאחר מכן, לאחר שכוחות הצבא הצליחו לפרוץ לבניין. במהלך המתקפה, האומנת ההודית חילצה תחת אש את מוישי, בנם הפעוט של בני הזוג. האירוע הפנה את תשומת הלב לפעילותם של בתי חב”ד בעולם, והקורבנות נקברו והונצחו בסדרה של אירועים ממלכתיים. כמה שנים לאחר מכן, נפתח מחדש בית חב”ד במקום, כדי להמשיך את מסורת “ופרצת” של החסידים בכל רחבי העולם. זוג השלוחים שנהרגו הפכו לדמויות מופת בקהילה החב”דית ולמודל למסירות ולהקרבה.
ההשראה הגיעה, ככל הנראה, מטקס התשובה והתפילה שקיימו עזרא ונחמיה בירושלים בימי בית שני, ארבעים יום לאחר יום הכיפורים. חברי קהילת “ביתא ישראל” שבאתיופיה הפכו אותו לאחד הימים החשובים ביותר בלוח השנה של קהילתם. מדי שנה בכ”ט במרחשוון היו מתאספים חברי הקהילה, לאחר שטבלו והיטהרו, ועלו לאחד ההרים הגבוהים. שם, היו מקיימים טקס של קריאה בכתבי הקודש הכתובים בשפת הגעז, קריאות של מנהיגי הקהילה לתשובה ולאחדות הציבור ותפילה לשוב לירושלים. יום “הסיגד” – התפילה והסגידה, ביטֵא גם סוג של חידוש מעמד הר סיני, ויום התפילות נחגג ברוב שמחה בקהילות ברחבי אתיופיה. בשלהי המאה העשרים, עם עליית קהילת ביתא ישראל לארץ, הפך הסיגד ליום המסמל את הקהילה, את ייחודה ואת קורותיה. טקס לציון החג, שקיבל גם גושפנקא ממלכתית בחוק הכנסת, מתקיים מדי שנה בטיילת ארמון הנציב שבירושלים. מערכת החינוך מקפידה לציין גם היא את האירוע, ותנועת בני עקיבא שינתה לפני מספר שנים את מועד “חודש הארגון” בלוח השנה הקבוע שלה מ”ימים ימימה”, כדי לאפשר לחניכיה להשתתף בסיגד
מאות בשנים חיו יהודי לוב, בשכנות טובה עם ערביי הארץ. בימי מלחמת העולם השנייה הוצרו צעדי היהודים, וכמה מהם אף נרצחו בידי השלטונות. אולם רוב יהודי המדינה הצליחו לצאת מתקופת המלחמה בשלום. דווקא כאשר השתלטו הבריטים על לוב אירע האסון. על רקע רצונם של תושבי המדינה למחות נגד השלטון הבריטי ולזכות בעצמאות, וככל הנראה גם על רקע הסתה של ערבים שהגיעו מארץ ישראל, פרץ בכח’ בחשוון תש”ו (4.11.1945) הפוגרום. ברחובות טריפולי הבירה, הערים והכפרים במדינה, השתולל האספסוף. 132 יהודים נרצחו, אלפים נפגעו ונפצעו, בתי כנסת הוצתו, רכוש רב נבזז. השלטונות הבריטיים עמדו רוב הזמן מנגד ולא עשו דבר, ואף מנעו מחיילים יהודים מארץ ישראל ששהו באזור, מלסייע לאחיהם. רק לאחר ארבעה ימים, נזכרו השלטונות להרגיע את השטח. יהדות לוב הבינה שזה הזמן לחסל את הגלות. הניצולים הצטרפו בהמוניהם לתנועה הציונית, והחלו לעלות ארצה. זמן קצר לאחר הקמת מדינת ישראל, כבר לא נותרו יהודים בלוב. על רקע ארועי השואה והתקומה, נשכח הפוגרום מהלב. כדאי לזכור ולהזכיר.
מרסל טוביאס (אריה טוביה) נולד באוסטריה בשנת 1914. כבר כנער נמשך לחיי צבא: למד בפנימייה הצבאית בווינה, ושירת כקצין זוטר בצבא אוסטריה. סיבות אישיות ויצר הרפתקנות גרמו לו לערוק מהצבא, ולשרת בלגיון הזרים הצרפתי באלג’יריה. עם חזרתו לאוסטריה, הצטרף לתנועת בית”ר, עלה ארצה באוניית מעפילים, ועסק בהדרכת לוחמי האצ”ל. במלחמת העולם השנייה שירת בצבא הבריטי, ובמהלכה הספיק: לשרת כקצין, להסתבך בהריגת סמל בריטי שגידף יהודים, לצאת מהכלא היישר ליחידות קומנדו שפעלו באפריקה ובאירופה, לסייע לניצולי השואה במסגרת תפקידו כמפקד בבריגדה היהודית, ולעמוד בראש חוליות נוקמים שחיסלו פושעי מלחמה נאציים. במלחמת העצמאות עמד טוביאס בראש שיירות שפרצו את הדרך לירושלים, ולחם כמפקד פלוגה בחטיבת אלכסנדרוני. לאחר המלחמה, השתמש בניסיונו הצבאי העשיר כדי להקים את מערך ההדרכה וההכשרה של חטיבת הצנחנים. נודע כ”אבי הצנחנים”, ונערץ על ידי חייליו. לחם במבצע סיני ובפעולות התגמול. עמד בראש משלחות של צה”ל להכשרת יחידות צבאיות במדינות אסיה ואפריקה, ופיקד על מבצעי חילוץ והצלה מאסונות טבע. נהרג בתאונת צניחה בזאיר ביום כ”ח במרחשוון תשל”ג (5.11.1972)
רבנו יונה נולד בגירונדי שבחבל פרובנס והתחנך ברוח משנתם של חסידי אשכנז. היה בן דודו וידידו (ויש אומרים גם מחותנו) של הרמב”ן. עמד בראש הישיבות הגדולות של ספרד. כתב חידושים ופירושים על התלמוד הבבלי, שמהם שרדו בעיקר פירושיו למסכת בבא בתרא, הידועים בשם “עליות רבנו יונה”. בפירושו זה בולטת התעסקותו התקדימית בגרסאות השונות של התלמוד, לצד מהלכים ובירורים פרשניים. בתודעה היהודית התקבע כמחברו של ספר “שערי תשובה”, אחד מספרי המוסר הבסיסיים והידועים בתולדות ישראל, שעליו כתבו תלמידיו “אשר לא קם כמוהו מדבר ביראת ה””. בספר זה ובפירושיו לספר משלי ולמסכת אבות הדגיש את חשיבות התשובה על מעשים של בן אדם לחברו. יש טוענים כי “שערי תשובה” נכתב לאחר שרבנו יונה התייסר על מעורבותו בפולמוס שהתנהל באותם ימים על כתבי הרמב”ם. פולמוס זה הביא לבסוף להתערבות הכנסייה הנוצרית ולשריפת כתבי הרמב”ם והתלמוד. נפטר בטולדו שבספרד, שם כיהן גם כראש הקהילה, בכ”ח במרחשוון ה’כ”ד (10.10.1263).
בשעת הפגישה עם נשיא ארצות הברית, ביום כ”ז במרחשוון תשמ”ג (13.11.1982) הועברה למנחם בגין הידיעה כי אשתו, עליזה, נפטרה ממחלת ריאות. עשרות שנים של זוגיות מופלאה הגיעו לקיצן. הזוגיות החלה בפולין. עליזה לבית ארנולד, חניכת בית”ר נלהבת, נישאה לנציב בית”ר בפולין בנוכחות מאות מחברי התנועה והעומד בראשהּ, זאב ז’בוטינסקי. ערב חתונתם הזהיר אותה בעלה כי “יהיו לנו חיים קשים”, ועליזה השיבה כי איננה מפחדת מצרות. היא חוותה את מעצרו במשך שנתיים בסיביר בשעה שהיא הצליחה להגיע בדרך חתחתים לארץ ישראל. חוותה גם את הימים שבהם נדדה עם שני פעוטות מדירת מסתור אחת לשנייה כדי להימלט מהמצוד הבריטי אחר מפקד האצ”ל. במשך כל השנים שמרה בקנאות על פרטיותה ועל צניעותה. בליל המהפך ב1977, דקות לפני שבעלה אמר לה לפני העולם כולו “זכרתי לך חסד נעורייך לכתך אחרי בארץ זרועת מוקשים”, לא זיהו אותה השומרים בכניסה למצודת זאב. כרעיית ראש ממשלה הקפידה להשתמש בתחבורה ציבורית, ועסקה בחשאי בתחומי צדקה וחסד. על שמה נקראו מוסדות ציבור ובתי ספר, שכונה בקרני שומרון והיישוב “עלי זהב”.
