בשעות הבוקר המוקדמות של י”ז בכסלו תש”ב (7.12.1941) קמו מלחי הצי האמריקאי בפרל הרבור שבאי הוואי במרכז האוקיינוס השקט, לקולות זמזום מטוסים שבמהרה הפך לאש תופת של הפצצות. הקיסרות היפנית שביקשה להקים אימפריה באזור האוקיינוס השקט החליטה להצטרף לגרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, וביצעה תקיפה נועזת על ארצות הברית. היפנים ראו בצי האמריקאי נכס חיוני משמעותי במערכה הקרבה, ולכן החליטו לתקוף את הצי ששכן בבסיסו המרכזי של חיל הים האמריקאי באזור. במתקפת הפתע איבדה ארצות הברית שתים עשרה ספינות מלחמה, קרוב למאתיים מטוסים וכאלפיים וחמש מאות מחייליה. אולם, נושאות המטוסים וצי הצוללות לא נפגעו, כיוון שלא עגנו בבסיס באותה העת. המתקפה והכרזת המלחמה של יפן ושל גרמניה שבאו בעקבותיה, הכריעו את הוויכוח שפילג את ארצות הברית – האם להיכנס למלחמה ולהיענות לתחינותיה הנואשות של בריטניה שלחמה על חייה מול הנאצים באותה עת. למחרת המתקפה, אישר הקונגרס את הכניסה למלחמה, בהתנגדות של קול אחד, וכל משאביה של מדינת הענק הופנו למאבק בגרמניה וביפן, עד הניצחון ארבע שנים מאוחר יותר.
כשנה לפני מלחמת יום הכיפורים הוקמה ברמת מגשימים ישיבת ההסדר “הגולן”. תלמידי הישיבה עמלו בתורה וחיזקו את יישובי הרמה, שהיו נתונים תכופות תחת התקפות טרור באותה תקופה. הישיבה פונתה ממקומה לזמן קצר בימי המלחמה, כאשר האזור נכבש בידי האויב, ומיד לאחריה שבה לרמת מגשימים. בזמני מלחמת ההתשה והמתיחות בגולן, שנמשכו חודשים ארוכים אחרי מלחמת יום הכיפורים, שימשו תלמידי הישיבה גם ככוח כוננות, והטנקים שאליהם צוותו עמדו בסמוך לבניין בית המדרש. אור לי”ז בכסלו תשל”ו (20.11.1975) חדרו שלושה מחבלים מעבר לגבול הסורי, והפתיעו באחת מפנימיות הישיבה כמה תלמידים ואורחים שהגיעו באותו יום מישיבת ההסדר בגוש עציון. שלושה מהתלמידים נרצחו: בנצי ליבוביץ, נחום פניגשטיין ומאיר נדלר הי”ד. תלמיד נוסף, ששוחח עם המחבלים בערבית והציע להם לקחת אותו בשבי, הצליח באומץ רב להערים על המחבלים ולהימלט תחת אש. לאחר הפיגוע הקשה עברה הישיבה ליישוב הסמוך, חִספין, ורבים מתלמידיה נותרו לגור ולפעול ביישובי הרמה. בית המדרש, שבו נשמע קול התורה מפי מאות רבות של תלמידים כבר למעלה מיובל שנים, נקרא על שם הנופלים: “היכל השלושה”.
בעלי חברות הגומי האמריקאיות גויסו כדי ללחוץ על ליבריה, איתה קיימו יחסי מסחר הדוקים. בצרפת הגיע ראש הממשלה לשעבר, הישיש והחולה, היהודי ליאון בלום, לישיבת הממשלה והתחנן בפני השרים לא להחמיץ את הרגע. אל מול הכותל המערבי נישאו תפילות ללא הרף, ומקובלי ירושלים עסקו בתעניות ותחינות. העיתונים ברחבי העולם נפעמו מכך, שלראשונה צועדות ארצות הברית וברית המועצות יד ביד למען המטרה. נציג ברזיל שכיהן כנשיא עצרת האו”ם, נקט בכל תרגיל אפשרי כדי לתת לציונים עוד כמה דקות לגייס עוד קול ועוד קול. מוצאי שבת, י”ז (טו”ב) בכסלו תש”ח. (29.11.1947). אפגינסטן-לא! ארגניטינה- נמנעת, וכך עוד ועוד מדינות. ובסופו של הלילה, שלושים ושלוש בעד, שלוש עשרה נגד, עשר נמנעות ואחד נעדר. אלפיים שנות גלות, קרוב ליובל שנים של פעילות ציונית. החלטה אחת, כואבת וקשה הגוזרת גם על חלוקת הארץ, אבל הפור נפל. אומות העולם הכריזו על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. העם היהודי יצא לחגוג בחוצות הערים, הפלשתינאים סירבו באש ודם. למחרת בבוקר, כבר החלה מלחמת העצמאות.
במוצאי שבת, י”ז בכסלו תש”ח (29.11.1947), רקדו רבבות ברחובות תל אביב ובכל המרכזים היהודיים בעולם. החלטת האו”ם ההיסטורית על הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל, הציתה את השמחה בלבבות. אולם, במהירות רבה הומרה השמחה בתוגה ובדאגה. בארץ ישראל החלו מיד קרבות מלחמת העצמאות, ואילו בקהילות היהודיות העתיקות של המזרח התיכון החלו פרעות חסרות תקדים בחומרתן. בצפון האזור, בקהילה העתיקה של ארם צובה (חַלַבּ) שבסוריה, התנפל על בתי הקהילה היהודית המון מוסת שביקש למחות על החלטת האו”ם. כשבעים וחמישה יהודים נרצחו באכזריות, מאות נפצעו ובתים רבים – ובהם בית הכנסת העתיק הנודע של הקהילה – עלו בלהבות. באומץ רב הבריחו חברי הקהילה את “כתר ארם צובה”, ספר התנ”ך העתיק בעולם מתוך הלהבות, ובדרך לא דרך העבירו אותו לישראל. באותה עת אחזה האש גם בקהילה התימנית בעיר עַדַן שבדרום האזור. המוני פורעים רצחו באכזריות עשרות יהודים, הציתו ובזזו מבנים ופצעו מאות. הפרעות סימנו את קיצן של הקהילות היהודיות העתיקות שבארצות ערב, ולזכרן מצוין בישראל יום היציאה של היהודים מארצות ערב.
רבי יוסף ויזל הלוי הורוויץ (יליד 1850) לא חשב לעסוק בתורה ובחינוך. אולם, פגישה מקרית במסגרת מסעותיו כסוחר בעיירות ליטא, עם רבי ישראל סלנטר, אבי תנועת המוסר, שינתה את חייו. הוא הקדיש את חייו ללימוד תורה ולעבודה עצמית על אופיו ועל מידותיו. לאחר חודשים ארוכים שבהם הסתגר והתבודד, מתוך רצון להגיע למדרגה גבוהה יותר בתחומי מוסר ויראה, החל לנדוד במרכזים היהודיים במזרח אירופה, כשהוא מפיץ בכל מקום את תורת המוסר ואת הדרישה לכנות ולהתקדמות בעבודת ה’. בשנת 1896 יסד את ישיבת נובהרדוק, שבה יישם את שיטתו החינוכית והרוחנית שדגלה בשבירת יצריו של האדם ובחינוך תובעני ורדיקלי, כדי לסייע לתלמידים לבנות את אישיותם ולעמוד בכל מצב ובכל מחיר על אמונתם. תלמידי נובהרדוק חונכו לסגפנות קיצונית, לאומץ לב ציבורי בכל מצב, ולחשבון נפש מתמיד ונוקב. בהוראתו, יצאו תלמידיו לרחבי העולם היהודי, ולמרות הביקורת שנמתחה על דרכם, סחפו אחריהם אלפי תלמידים, והקימו סניפים של נובהרדוק באתרים רבים. הרב הורוויץ עצמו נפטר בי”ז בכסלו תר”פ (9.12.1919), בשעה שטיפל בתלמידיו שחלו במגפה.
פה אחד קיבלה כנסת ישראל ביום ט”ז בכסלו תשס”ח (26.11.2007) את “חוק הספרייה הלאומית”, שהגדיר מחדש את תפקידה ואת מעמדה כמוסד המרכזי לשימור המורשת הכתובה של העם היהודי ושל מדינת ישראל. חלום הספרייה הלאומית החל לרקום עור וגידים בקרב משכילי ירושלים בשלהי המאה התשע עשרה. הוא הורחב בידי אליעזר בן יהודה ותנועת “בני ברית”, ואומץ על ידי התנועה הציונית עם ראשית המנדט הבריטי. בחסותה, פעלו נדבנים ופעילים מסורים ברחבי העולם היהודי, ובראשם יוסף חזנוביץ, להקמת ספרייה לאומית לעם היהודי. מבנה הקבע המשמעותי הראשון שהוקם עבורה היה באוניברסיטה העברית בהר הצופים, ולאחר מלחמת העצמאות הועברו אוספי הספרים למיקומם הנוכחי בגבעת רם. מיליוני הפריטים, כתבי היד המקוריים, הארכיונים השונים, מפעל הדיגיטציה המרשים, המנגיש ספרים, עיתונים, כתבי יד ואף יצירות מוסיקליות לעולם כולו, הפכו את הספרייה למוקד המחקר של עולם מדעי היהדות. בזכות תרומה משמעותית של משפחת רוטשילד, הולך ומושלם בימים אלה מבנה חדש, מפואר ומשוכלל לספרייה הלאומית, הממוקם סמוך למשכן הכנסת. המבנה החדש יאפשר את הפעלתו של מרכז חינוך, תרבות, תיעוד ושימור מהמשוכללים והחשובים בעולם.
הרב ידידיה אלעזר טאוב נולד בשנת 1886, וכיהן כאדמו”ר חסידות מודז’יץ וכראש ישיבת תפארת ישראל, מהחשובות שבישיבות פולין. בין ספריו הידועים: “אמרי שאול” ו”ישא ברכה”. נודע כחזן וכמלחין מוכשר ביותר, שראה בשירה ובניגון את אחת הדרכים בעבודת האלוקים. המונים נהרו לשמוע את תפילותיו ואת ניגוניו, בעיקר בימים הנוראים. במהלך חייו חיבר למעלה מאלף וחמש מאות ניגונים, המורכבים והארוכים שבהם נקראו בפי חסידיו “האופרות”. היה מראשי אגודת ישראל, תמך בהתלהבות בעלייה לארץ ובהתיישבות בה, וביקר בארץ פעמים רבות לפני השואה, תוך שהוא מותח ביקורת על צעדיהם של הבריטים נגד היישוב היהודי. במהלך מלחמת העולם השנייה הצליח להימלט מאירופה הבוערת דרך יפן, והקים מחדש את חסידותו בארצות הברית. בדרכו, חיבר ניגונים המבטאים את זעקת עם ישראל בשל צרותיו. בעת ביקור בארץ, ביום ט”ז בכסלו תש”ח (28.11.1947), שעות ספורות לפני החלטת האו”ם על הקמת המדינה, נפטר לפתע ונקבר בהר הזיתים. בשל מלחמת העצמאות, המצבה על קברו הושמה רק לאחר מלחמת ששת הימים. ניגוניו ותורותיו מלווים את חסידי מודז’יץ ואת חובבי המוזיקה היהודית גם עשרות שנים לאחר פטירתו.
בשנים האחרונות לשלטונו של סטלין, הרימה האנטישמיות ראש והפכה למדיניות לא רשמית שבה אחזו מדינות הגוש הקומוניסטי. האווירה האנטישמית, יחד עם “האכזבה” של ברית המועצות מישראל שהחליטה לתמוך במערב למרות התמיכה הרוסית בה בימי מלחמת העצמאות, הובילו לרדיפת ציונים ויהודים, ולמשפטי ראווה מפוברקים ומבוימים. אחד הנודעים שבמשפטים אלו התקיים בפראג, ובמהלכו הואשמו רבים מראשי המפלגה הקומוניסטית במדינה, ובראשם סגן ראש המפלגה רודולף סלנסקי (שכמו רוב הנאשמים, היה יהודי) בבגידה ובריגול לטובת הציונות ולטובת ארצות הברית. יחד איתם נעצרו מרדכי אורן, עיתונאי ישראלי מראשי השמאל בתנועה הקיבוצית, ששהה במקרה בפראג, וחברו שמעון רובינשטיין, שהיה בעבר איש שגרירות ישראל במדינה. המשפט כלל עינויים, הודאות מפוברקות והסתה אנטישמית. הוא הסתיים ביום ט”ו בכסלו תשי”ג (3.12.1952), עם הוצאתם של רוב הנאשמים להורג. אורן ורובינשטיין נדונו למאסר ממושך, ושוחררו לאחר מספר שנים. בארץ, היו חלקים בשמאל הישראלי שקיבלו ללא עוררין כל מילה שיצאה ממוסקווה ומפראג. הדבר הביא למחלוקת קשה בתנועה הקיבוצית (שברובה הבינה את השקר ואת הרצחנות שבקומוניזם), ובסופו של דבר לפילוגה.
“כל שיאמר רבי מת יידקר בחרב”. “נצחו אראלים את המצוקים”. ביטויי האבלות שהושמעו בעם ישראל ביום פטירתו של רבי יהודה הנשיא ביום ט”ו בכסלו (כנראה בשנת 220, ג’ תתק”ף), היו חסרי תקדים בהיקפם ובעוצמתם. “רבי” או “רבינו הקדוש” כפי שֶכּונה, בן הדור החמישי לתנאים ומשושלת הנשיאות, הצליח לרומם את עם ישראל אחרי הימים הקשים של מרד בר כוכבא ושל גזירות השמד. בזכות קשריו הטובים עם השלטון הרומי בכלל, ועם ידידו הטוב הקיסר אנטונינוס בפרט, נהנו היהודים משלווה יחסית, שאפשרה את פריחת מוסדות התורה בגליל ואת חתימת המשנה – המפעל הגדול שהותיר את חותמו של רבי לדורות. רבי פעל רוב ימיו בציפורי, והיה נשיא ישראל ומנהיג הסנהדרין. רבי היה גם עשיר גדול, שעליו נאמר “תורה וגדולה במקום אחד”. הקפיד כל ימיו על נדיבות ועל צניעות, וטבע את הביטוי “אל תסתכל בקנקן”. רגע לפני פטירתו העיד על עצמו “שלא נהנה מהעולם באצבע קטנה אחת”. מקום קבורתו מזוהה במערות בית שערים. מאות פסקי ההלכה, האגדות והאמרות בשמו הונצחו בדפי המשנה והגמרא לדורות.
הזיכרונות שנשאו עימם שלושים ושבעה ילדים שהגיעו לחוף ימה של יפו ביום י”ד בכסלו תרס”ד (13.12.1904), היו כואבים. חצי שנה קודם לכן, איבדו כולם את הוריהם בפוגרום בקישינב, שזעזע את כל העולם היהודי. בתוך מגוון הצעות הסיוע שזרמו לקהילה שנפגעה, בלטה הצעתו של ישראל בלקינד, איש חינוך ופעיל ציוני ותיק, ממייסדי ראשון לציון וגדרה. בלקינד הציע להביא את הילדים לארץ ישראל ולהקים, עבורם מוסד חינוכי שבו יגדלו לחיים יצרניים וחלוציים. לאחר משא ומתן ארוך, נרתמה התנועה הציונית לעזרתו של בלקינד, וחברת יק”א (החברה היהודית להתיישבות) אפשרה לו להשתמש בבית ההארחה שהקימה לאיכרי המושבות במושבה (הכמעט נטושה באותם ימים) “מאיר שפיה” שבכרמל. שהותם של בלקינד ושל ילדי קישינב במוסד שהוקם בשפיה לא ארכה זמן רב. בעיות ניהול וקשיים כלכליים הביאו לסגירת המקום. כתחליף, הועברו הילדים לבית עריף, שם הוקם עבורם מוסד שבהמשך יהווה את התשתית לכפר הנוער בבן שמן. גם המוסד במאיר שפיה חזר במהרה לפעילות, ורשם פרקים מפוארים בתולדות קליטת העולים והחינוך בימי מלחמת העולם הראשונה, בימי המנדט הבריטי ובימי מדינת ישראל.
