חסידי חב”ד זוכרים אותו כ”נשיא החסיד”, ומכנים אותו “הפרזידנט”. חובבי ההיסטוריה בישראל, נהנים ממאות הספרים של המרכז לחקר ההיסטוריה היהודית הקרוי על שמו, ותלמידי ישראל הולכים יום־יום לבתי הספר מתוקף חוק חינוך חובה שנחקק ביוזמתו. שניאור זלמן רובשוב, שלימים שינה את שמו לזלמן שז”ר, נולד ברוסיה למשפחה חב”דניקית בשנת 1889. מילדותו נמשך לחקר ההיסטוריה היהודית, כמו גם לפעילות ציונית במסגרת תנועת העבודה. לאחר שעלה לארץ, הפך לאחד מראשי היישוב היהודי, ונודע כנואם מחונן. שז”ר היה ממחברי מגילת העצמאות, ובתפקידו כשר החינוך הראשון סייע להתארגנות מערכת החינוך הישראלית. עם זאת, במסגרת תפקידו זה הוא ספג ביקורת, בשל מעורבותו באי הסדרים שהתגלו בהקמת מוסדות חינוך בריכוזי העולים. בשנת 1963 נבחר לנשיא המדינה השלישי, וטיפח במסגרת זאת את אחדות העם בתקופות המורכבות של מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה . שז”ר שמר על אורח חיים דתי, ונודע בקרבתו הרבה למנהיגם של חסידי חב”ד, הרבי מלובביץ. נפטר בי”ט בתשרי תשל”ה (5.10.1974) ונקבר בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.
בי”ט בתשרי תקנ”ח (9.10.1797), בעיצומו של חג הסוכות, עטתה וילנא היהודית אבל. המונים ליוו למנוחות את מי שנתפס בדורו ולדורות כמייצג של יהדות ליטא – הגאון רבי אליהו מווילנא, שעוד בחייו כונה “הגאון”. הגאון לא שימש מעולם בשום משרה רבנית, והתפרנס מקצבה קטנה שהעניקה לו הקהילה כדי שיוכל להתמסר ללימודיו. גאונותו ובקיאותו בכל התורה על כל חלקי הנסתר והנגלה שבה, מחויבותו המוחלטת לפשט ולאמיתה של תורה, ובעיקר התמדתו הבלתי נתפסת, הפכו את דמותו לסמל הלמדן ותלמיד החכם בעולם המזרח־אירופי, ואילו אמירותיו בזכות העיסוק במדע ובחוכמה אומצו בחום גם בידי המשכילים. הגר”א, שחשש מתופעות משיחיות מסוכנות, הוביל את ההתנגדות לחסידות, אך בד בבד המשיך להיות נערץ גם על מנהיגיה. כתביו של הגר”א על הגמרא, על השולחן־ערוך ועל ספרות הקבלה, מצטיינים בתמצות המכיל בתוכו פרשנויות ורעיונות עמוקים שדורות עמלו על ביאורם. הגר”א, שככל הנראה ניסה בעצמו לעלות לארץ ישראל, פיתח בין השאר את תפיסת “גאולה דרך הטבע” שקראה לפעילות אקטיבית למען השבת העם היהודי לארץ ישראל. בשם תפיסה זו, עלו לארץ רבים מתלמידיו.
הצעירים היהודים־אמריקאים שהגיעו בדרך לא דרך למדינת ישראל הצעירה זמן קצר לאחר הקמתה, ידעו שהם מפרים את חוקי ארצם ומסתכנים במאסר ובאיבוד האזרחות. הם ידעו גם שהם מצטרפים לצבא עני העומד מול מלחמה טוטלית, ושכוחותיו, בעיקר כוחות האוויר שלו, דלים וחלשים אל מול אויביו. ולמרות הכול, החליטו הטייסים הצעירים, בוגרי קרבות האוויר של צבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, שלא לעמוד מנגד בשעה שגורל המדינה היהודית הצעירה מונח על כף המאזניים. ביניהם בלט ויליאם כץ, צעיר שגדל בפלורידה והיה קצין מצטיין בטייסות המפציצים שכתשו את ערי גרמניה בשלהי מלחמת העולם. הוא הגיע לארץ כשהוא מטיס את המפציצים שהעבירה ההגנה בגניבה מאמריקה. היא חימשה וציידה אותם בבסיסי חיל האוויר הצ’כי, בעלת הברית החשובה של ישראל באותם ימים. בדרכו לארץ פיקד כץ על הפצצת קהיר, ובארץ, הוביל לאורך מלחמת העצמאות את טייסת 69, טייסת המפציצים של צה”ל שנטלה מקום חשוב בקרבות בנגב ובגליל. לאחר קריירה ארוכה בחיל האוויר ובאל־על, נפטר כץ ביום י”ט בתשרי תשנ”ג (24.9.1994).
“בדמכם חידשתם את הקשר עם אברהם אבינו”, הבריק ראש הממשלה, דוד בן גוריון, ללוחמי צה”ל שביום י”ח בתשרי תש”ח (21.10.1948) השתלטו על באר שבע לאחר קרב קשה. העיר שוחררה כחלק ממבצע יואב שהחל שבוע קודם לכן. במסגרתו, הורה מפקד המבצע, יגאל אלון, לכוחות חטיבת הנגב וחטיבה 8 לצאת למבצע משה, שמטרתו הייתה להשתלט על בירת הדרום. בימי מלחמת העולם הראשונה, העיר היוותה יעד כמעט בלתי ניתן לכיבוש וכוחות הצבא הבריטי הקיזו דם רב כדי לכובשה מידי הטורקים. העיר הציבה אתגר לא פשוט בפני לוחמי צה”ל: היא הייתה מלאה במאות חיילים מצריים מצוידים בנשק כבד, והייתה מבוצרת מכל עבריה. שחרורה התאפשר לאחר הפצצה מסיבית של חיל האוויר, ניתוק דרכי הגישה וכן תגבורת ופעולות הסחה והטעיה. את עיקר המעמסה (והקורבנות) בקרב נטלו על עצמם לוחמי “הקומנדו הצרפתי” – יחידת הפשיטה הייחודית שהייתה מורכבת מיוצאי צרפת וצפון אפריקה, שאנשיה השתלטו בקרבות קשים על פאתי העיר. במהלך הקרבות נפלו שישה מלוחמי צה”ל, ומרבית תושביה הערבים של העיר נטשו אותה. עיר האבות שבה לידי הבנים.
פרופ’ זאב לב נולד בשנת 1922 באוסטריה וגדל בברלין. עם התעצמות הנאציזם, נשלח לבריטניה במסגרת “הקינדר טרנספורט” (רכבת הילדים). הוריו ומשפחתו נותרו בגרמניה ונרצחו. עם תחילת המלחמה, הוגלה כנתין גרמני למחנה עבודה בקנדה, וחולץ משם על ידי רבה של טורונטו, הרב קמינציקי, שאימץ אותו כבן. לב זכה לתואר ד”ר לפיזיקה מהאוניברסיטאות החשובות בארצות הברית, אך למרות הצעות עבודה מפתות עלה בשנת 1950 לישראל הצעירה, ושימש כמרצה באוניברסיטה העברית. שם, סייע בין השאר לפיתוח מכשירי הMRI והמיקרוגל. מתוך אמונה ברעיון “תורה ומדע”, הקים בסוף שנות השישים יחד עם פרופ’ חיים יעקופוף את בית הספר הגבוה לטכנולוגיה בירושלים (היום “מכון לב”) שהפך למוסד ובו אלפי צעירים הלומדים תורה ברמה ישיבתית בשעות הבוקר, ותארים אקדמאיים מתקדמים במקצועות המדעים המדויקים אחר הצהריים. כעשרת אלפים בוגרים יצאו ממכון לב, על שש שלוחותיו (כולל מכון טל לסטודנטיות), המשלבים תורה ודרך ארץ בכל מעשיהם. במשך כל שנותיו פרסם פרופ’ לב מאמרים תורניים רבים במגוון תחומים. זאב לב, חתן פרס ישראל, רבה של שכונת הגבעה הצרפתית בירושלים וחבר בוועדות ציבוריות שונות נפטר בי”ח בתשרי תשס”ה (3.10.2004)
למעלה ממאתיים שנה לאחר פטירתו בי”ח בתשרי תקע”א (16.10.1810), ממשיכה דמותו לרתק את העולם היהודי. רבבות עולים לקברו שבאומן מדי שנה, בעלייה השנויה במחלוקת קשה מחד, אך מתגברת משנה לשנה מאידך. אלפי בעלי תשובה נמשכים דווקא לתורתו, ומאות מאמרים ומחקרים מנסים לגלות עוד ועוד פנים ביצירתו מרובת הפנים שאותה הספיק לכתוב ולדרוש בשלושים ושש שנותיו. רבי נחמן מברסלב, מצאצאי הבעל שם טוב, פיתח שיטה ייחודית בתורת החסידות, שהתעצמה לאחר נסיעתו לארץ ישראל. תפיסתו בדבר הצורך באמונה תמימה, חובת ההתבודדות וחשיבות השמחה בכל מצב, הותקפה לא פעם עוד בימי בחייו. הוא וחסידיו המעטים נרדפו, ולאחר פטירתו לא עלה יורש על כסא אדמ”ורותו. לימים, הפכו סיפורי המעשיות שחיבר, ליקוטי התפילות בתחומים שונים, שיחותיו והסבריו על טעמי ההלכות, לחיבורים שהציגו התמודדות מרתקת ומקורית עם אתגרי המודרנה. אמרותיו בדבר “שירת העשבים”, הצורך לראות את “העולם כולו כגשר צר מאוד” וחובת “השמחה תמיד”, כמו גם האמירה “שלכל מקום אליו אני הולך אני הולך לארץ ישראל”, הפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות ושל המסורת היהודית על כל גווניה.
הים התיכון מול חופי פורט סעיד בבוקר י”ז בתשרי תשכ”ח (21.10.1967) היה שקט ורגוע. ספינת אח”י אילת, ועליה כמאתיים לוחמי חיל הים ביצעה סיור שגרתי לאורך קו החוף של סיני. מורשת הקרב המפוארת של הספינה מימי פעילותה במבצע סיני ובקרבות ששת הימים עמדה להסתיים בחטף. ספינת טילים מצרית שהגיחה מנמל פורט סעיד, ירתה, בהוראתו הישירה של נשיא מצרים נאצר, שני טילי ים־ים שפגעו הישר במרכז המשחתת. זמן קצר לאחר מכן נורו שני טילים נוספים שפגעו בניצולים שקפצו לים. המשחתת החלה לשקוע, ורבים מאנשיה וממערכותיה נפגעו. רבים מהלוחמים ביצעו פעולות גבורה בעת חילוץ חבריהם. במהלך כל הלילה חולצו הלוחמים בידי כוחות אוויר וים. באסון נהרגו שלושים ושנים לוחמים, וחמישה עשר הוכרזו כחללים שמקום קבורתם לא נודע. במצרים הוכרז יום הטבעת אילת כיום חג של חיל הים המצרי, ואילו ישראל הגיבה בהחרבת בתי הזיקוק של העיר סואץ. במלחמת יום הכיפורים נסגר המעגל, כאשר סטי”לים ישראליים הטביעו את הספינה שירתה את הטילים על “אילת”.
המיקום המרהיב על סף מדבר יהודה: למרגלות מבצר ההרודיון, סמוך למיקומה של העיירה תקוע המקראית (עירו של עמוס הנביא). סמוך לנחל תקוע ולמערת חריטון המסתורית. כל אלה משכו את ליבם של בני הגרעין המייסד. ביום י”ז בתשרי תשל”ח (29.9.1977), במסגרת מבצע הקמתם של שנים עשר יישובים חדשים ביהודה ובשומרון, אוזרחה היאחזות הנחל תקוע, שהוקמה שנתיים קודם לכן. הדגל שהרימו המייסדים היה דגל האחדות. היישוב נפתח להתיישבותם של דתיים וחילוניים, וותיקים ועולים רבים מכל תפוצות ישראל. במהלך השנים, גדלה תקוע והפכה – על אלף ומאתיים משפחותיה – לגדול שמבין יישובי המועצה האזורית גוש עציון. האווירה המיוחדת במקום ותפיסתו הרוחנית הייחודית של רב היישוב במשך שנים רבות, הרב מנחם פרומן זצ”ל, תרמו ליצירת מסגרות רוחניות, חינוכיות, חברתיות ותרבותיות ייחודיות ביישוב, שמשכו אליהן תשומת לב מכל רחבי הארץ. ענפי חקלאות, אומנות ותיירות, אישי ציבור ותרבות המתגוררים ביישוב, ישיבה גבוהה ברוח שיטתו של הרב שטינזלץ, ובית ספר המשלב בין האוכלוסיות בשם “אחדות ישראל”, תורמים להמשך פריחתה ושגשוגה של תקוע על ספר המדבר.
מצבו של מלאי התחמושת הצה”לי הלך והדרדר. קרוב לשליש מהמטוסים כבר אבדו, ומחסור הלך והסתמן בפגזים ובציוד לחימה. מנגד, נהנו המצרים והסורים החל מיומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים מרכבת אווירית וימית רוסית שמילאה את כל מחסורם. תחנוני ישראל לסיוע אמריקאי נענו בתחילה בשלילה. העמדות האנטישמיות המסורתיות במחלקת המדינה ובפנטגון, כמו גם רצונם של האמריקאים שישראל לא תשפיל יותר מדי את מדינות ערב, הביאו להתמהמהות בקבלת ההחלטה. רק לחץ של ידידי ישראל על הנשיא ניקסון, ואולי גם רמיזות על פעילות גרעינית, הביאו לשינוי. בט”ז בתשרי תשל”ד (12.10.1973) הורה הנשיא: “תנו להם כל מה שיכול לעוף”. קרוב לשש מאות טיסות של מטוסי תובלה של חיל האוויר האמריקאי התקיימו במשך ימי מבצע “ניקל גראס”. קרוב למאה מטוסי קרב ושלושים אלף טון ציוד לחימה נפרקו בנמל התעופה לוד בידי חיילי צה”ל הנרגשים. “אנחנו יורים כל בוקר מה שאנחנו מקבלים מהאמריקאים בערב” אמר הרמטכ”ל דדו. במקביל לרכבת האווירית התקיימה גם ” רכבת ימית” שהביאה ציוד רב ואובטחה בידי חיל הים מפני התנכלויות אויב. היסטוריונים חלוקים בדעותיהם לגבי משקלה וחשיבותה של הרכבת האווירית והימית שהגיעה, למעשה, רק לקראת סוף המלחמה.
החום בבקעת הירדן היה נורא. רוב חייליו של “גדוד 38 של קלעי המלך”, הגדוד העברי הראשון שגויס לצבא הבריטי מקרב מתנדבים יהודיים מבריטניה ומארץ ישראל, חלו במלריה וסבלו מתשישות. הפקודה שהגיעה מהגנרל אלנבי דרשה מהלוחמים להתגבר על הקשיים ולהצטרף למערכה למען השלמת כיבוש הארץ מידי הטורקים. הגדוד נדרש לתפוס את מעברות הירדן ולנתק את הכוחות הטורקיים שבארץ ישראל המערבית. בפיקודו של מפקד הגדוד האירי חובב התנ”ך, קולונל פטרסון, נע הגדוד למעבר אום שורט שמצפון לגשר, שלְיָמים ייקרא “גשר אלנבי”. ההתקפה הראשונה על הכוחות הטורקיים שהחזיקו בגשר נכשלה, והגדוד סבל אבדות. פלוגה בפיקודו של זאב ז’בוטינסקי, יוזם רעיון הגדודים העבריים, ניגשה מיד להתקפה נוספת. בט”ז בתשרי תרע”ט (22.9.1918) נתפס הגשר מידי הכוחות הטורקיים. הפעילות הקרבית הראשונה (והיחידה) של הגדודים העבריים במערכה על ארץ ישראל הוכתרה בהצלחה. הלוחמים היהודיים נעו לתוככי עבר הירדן, ובהמשך חזרו עטורי ניצחון ליישובים היהודיים בארץ ישראל. לימים, הוקם במְקום הקרב היישוב “נתיב הגדוד” שנועד להנציח את פעילותם של הגדודים העבריים.
