כל לומד גמרא מכיר היטב את פירושי בעלי התוספות שעל הדף. פירושים אלו, העוסקים בעיקר ביישוב סתירות בין מקורות שונים בספרות התלמוד וההלכה, חוברו בידי תלמידיו וצאצאיו של רש”י, שפעלו בצרפת במאה האחת עשרה והשתים עשרה. בין הבולטים שב”בבעלי התוספות”, היה נינו של רש”י, רבינו יצחק מדומפיר, שנקרא ר”י הזקן (כדי לבדל בינו לביו תלמידו, רבי יצחק משאנץ, שנקרא ר”י הבחור). ר”י (יליד 1115), שהיה גדול תלמידיו של דודו, רבנו תם, כינס בישיבתו בדומפיר שבצפון צרפת עשרות רבות של תלמידי חכמים. לפי המסורת, כל אחד מהם ידע בעל פה את אחת המסכתות, וכך, בשעה שנלמדה מסכת כלשהיא, יכלו התלמידים להקשות עליה ממקורות שונים ולאחר מכן ללבן את הסתירות. היצירה התורנית שכונסה בידי ר”י ותלמידיו ל”פירוש בעלי התוספות”, פתחה אופקים חדשים בלימוד התורה, ומהווה עד היום מופת ליכולת הפשטה, עיון והעמקה בדברי הגמרא. ר”י עצמו היה גדול הדור, עסק בחיבור פיוטים וספרים במקצועות התורה השונים, וענה לשאלות שהגיעו אליו מכל רחבי העולם היהודי. נפטר בכ”ז בתשרי ד תתקמ”ו (1.10.1187)
בגיל שש עשרה עלה משה סמילנסקי הצעיר (יליד 1874) מרוסיה לעבוד את אדמת ארץ ישראל. המכתבים ששלח לחבריו שנותרו בגולה סימנו את דרכו כמי שיספר את סיפורה של הארץ ליהודי התפוצות. הוא היה מראשוני המתיישבים בחדרה ולאחר מכן ברחובות, היה ממנהיגי המושבה, ציר בקונגרס הציוני, חבר הנהגת היישוב בתקופת האימים של מלחמת העולם הראשונה, מייסד התאחדות האיכרים, יזם ואיש עסקים שגאל אדמות בנגב שעליהן הוקם לימים בין השאר היישוב כפר דרום. במקביל, כתב סמילנסקי עשרות ספרים ומאות רשימות, שבהם תיאר את ההווי המיוחד המתקיים במושבותיה הצעירות של הארץ. את כתביו חתם תכופות בשם “בן חווה”. היה מתלמידיו של אחד העם, וביקש לפעול ליצירת תרבות עברית מתחדשת השואבת ממקורות ישראל. סמילנסקי חש קרבה מיוחדת לערביי הארץ. הוא תר כל ימיו אחר דרכים להשגת השלום, ונודע בעשרות סיפוריו על “בני ערב”, שאותם חתם בשם שבו כונה בפי שכניו: “חווג’ה מוסה”. משה סמילנסקי, איש ספר וחזון, נפטר ברחובות – המושבה שהייתה לביתו – ביום כ”ז בתשרי תשי”ד (6.10.1953). על שמו הוקם היישוב ניר משה.
“מועצת הביטחון קוראת לכל הצדדים המעורבים בקרבות המתנהלים עתה להפסיק את האש ולסיים כל פעולה צבאית לאלתר…להתחיל משא ומתן בין הצדדים הנוגעים בדבר, בחסות מתאימה, במגמה לכונן שלום צודק ובר קיימא במזרח התיכון”. הדי החלטה 338 של מועצת הביטחון של האו”ם, שיצאה מניו יורק בכ”ו בתשרי תשל”ד (22.10.1973), הדהדו ברחבי העולם. הם הגיעו לשדות הקרב המרים בגולן הסורי וממערב לתעלת סואץ, שם המשיכו חיילי צה”ל במתקפת הנגד המוצלחת, שסימלה את המהפך במלחמה שנכפתה עליהם שלושה שבועות קודם לכן. הדי ההחלטה הגיעו גם לספינות האמריקאיות והסובייטיות בים התיכון, שם נערכו הצדדים להתנגשות גלובלית על רקע העימות. וגם לרבבות חיילי הארמייה השלישית המצרית, שעמדו ערב כניעה לכוחות צה”ל, ושמחו לשמוע כיצד מציל העולם את מצרים מתבוסה מוחלטת. ההדים הדהדו גם בין הטנקים המפויחים, בבתי ישראל האבלה, במחלקות גדושות הפצועים בבתי החולים, ובבתי הכלא בקהיר ובדמשק, שם עונו שבויי צה”ל, חרף כל ההסכמים. מלחמת יום הכיפורים תמה. הקרב על לקחיה ועל מורשתה רק התחיל.
מלחמת העצמאות הלכה והתקרבה לקיצה, ותוכניות בינלאומיות כאלו ואחרות איימו לפגוע בהישגי צה”ל בצפון ובדרום. כדי לקבוע עובדות בשטח, הוחלט להשיג הכרעה במערכה באזור הגליל העליון. המבצע נקרא על שמו של חירם, ידידם הלבנוני של דוד ושלמה. ארבע חטיבות וכוחות אוויר ושריון בפיקודו של משה כרמל נקראו למערכה. בליל כ”ו בתשרי תש”ט (29.10.1948) נפתח המבצע במתקפה משולבת, מכיוון צפת במזרח ומכיוון נהריה במערב, על ריכוזי “צבא ההצלה” הערבי בהרי הגליל. במהלך קרבות “מבצע חירם” השתלט צה”ל על הגליל העליון ואף על ארבעה עשר כפרים מצידו הלבנוני של הגבול. יחידות “צבא ההצלה”, שהטרידו קרוב לשנה את תושבי הצפון, עזבו את הארץ. במהלך הלחימה הלכה והתהדקה הברית עם הדרוזים תושבי הגליל, למרות קרב קשה ועתיר נפגעים שנבע מאי הבנה שהתחולל בכפר הדרוזי “ינוח”. קרוב לשלושים אלף ערבים נמלטו מבתיהם במהלך המבצע, לאחר שישים שעות קרב, הגליל עד הגבול הבינלאומי היה בידינו, והוא הלך והתמלא ביישובים יהודיים.
הם גדלו בבית הספר הריאלי בחיפה, בגימנסיה הרצליה בתל אביב ובתנועת הצופים ברחבי הארץ. המשותף לכולם היה הרצון הנחוש ליישב את הארץ ולעסוק בחקלאות. ביום כ”ה בתשרי תרפ”ט (10.10.1928) יצאה פלוגת העבודה הראשונה של בני “תנועת החוגים” (שלימים הפכה ל”מחנות העולים”) להכשרה חקלאית בחדרה. שבע שנים מאוחר יותר, לאחר שהייה במספר יישובים, התיישבה הקבוצה – שאליה הצטרפו עולים מאירופה ומעיראק – סמוך לכפר שאטה, מקומה של בית השיטה המקראית. קיבוץ בית השיטה הפך לאחד הגדולים שביישובי העמק. בין שדותיו גדלו ילדים וגרעיני הכשרה, שהקימו בתורם יישובים רבים ברחבי הארץ. רבים מבני הקיבוץ הקדישו את חייהם לביטחון המדינה, ומחיר השכול ששילם הקיבוץ במשך השנים היה כבד מנשוא. במלחמת יום הכיפורים שכל הקיבוץ אחד עשר מבניו, ושתי היצירות שנוצרו לזכר הנופלים: השיר “החיטה צומחת שוב” והמנגינה המרטיטה שחיבר יאיר רוזנבלום ל”ונתנה תוקף”, הפכו לנכס צאן ברזל של התרבות הישראלית. בית השיטה, הקיבוץ שעבר סערות וקשיים, ומתגאה בארכיון החגים הקיבוצי ובמפעל החמוצים הגדול, הוא היום קיבוץ מופרט וצומח הממשיך להפריח את אדמת העמק.
“בוקר טוב לך ריבונו של עולם. אני, לוי יצחק מברדיצ’ב, בא לפניך לדין תורה על עמך ישראל”. כך נפתחו רבות מהתפילות המיוחסות לרבי לוי מברדיצ’ב שבאוקראינה, איש הדור השלישי לחסידות, שנפטר בכ”ה בתשרי תק”ע (5.10.1809). אלפים רבים נהרו לבית מדרשו של רבי לוי יצחק, שבדרשותיו (שקובצו בספר “קדושת לוי”) העמיק במושגי יסוד בחסידות ובעבודת השם. רבי לוי יצחק נודע בתפילותיו, בתחינותיו ובשיחותיו הישירות עם ריבונו של עולם. הידועה שבהן, “גאט פון אברהם”, נאמרת עד היום בידי רבים במוצאי שבתות. כינויו הידוע ביותר של רבי לוי יצחק, “סנגורם של ישראל”, נבע ממנהגו להראות ולהצביע על הטוב שבכל יהודי ויהודי, גם אלו שביצעו לכאורה מעשים המנוגדים להלכה ולאורח החיים היהודי. עשרות סיפורים הממחישים את יחסו החיובי לכל יהודי בכל מצב הפכו את רבי לוי יצחק, שחתימתו נותרה בידינו, לדמות הממחישה אולי יותר מכל אחד אחר בהיסטוריה היהודית את הביטוי “הוי דן כל אדם לכף זכות”. ניגוניו הרבים הושרו במשך דורות. הידוע שבהם הוא “דו” (אתה) ובו הוא מדגיש את קרבתו לה’ בכל מצב.
ראשון לציון ונס ציונה מתווכחות ביניהן עד היום, באיזו מהמושבות הוא הונף לראשונה, חכמי ההלכה חלוקים ביניהם מה בדיוק היה צבע התכלת שהפסים אמורים לתאר, הוא הונף בכניסה לקונגרס הציוני הראשון, והתחרה בדגל האדום ובדגל שבעת הכוכבים של הרצל. מקורו של המגן דוד אינו ברור, ועלילות אנטישמיות טוענות עד היום, כי הפסים שבו מתארים את השאיפות הציוניות מהנילוס ועד הפרת, אבל אחרי הכל הוא ניצח. בכ”ה בתשרי תש”ט (20.10.1948) הכריזה מועצת המדינה כי דגלה של התנועה הציונית הוא דגלה של מדינת ישראל. ההכרזה אומצה מחדש בחוק הלאום, שהתקבל לאחרונה וקבלה מעמד חוקתי. לאורו מתחנכים, הוא נישא בגאון בשדות הקרב (וגם במגרשי הכדורגל) בעצרות העם ובין דגלי העמים. הדגל שלי הוא כחול ולבן .
הסכסוך בחוות כינרת בין ברמן, מנהל החווה מטעם התנועה הציונית, לבין הצעירים הסוציאליסטים יוצאי רוסיה (לימים הם יכונו אנשי העלייה השנייה) הגיע לנקודת רתיחה. רגע לפני הפיצוץ הציע ארתור רופין, ראש המשרד הארץ ישראלי, סוג של פשרה. חלק מן החלוצים (“הקומונה החדרתית”) עברו את הירדן מזרחה והחלו בניהול עצמי ושיתופי של אדמות הקרן הקיימת בכפר אום ג’וני שנקרא מעתה דגניה. “ניגשנו להקים יישוב עצמאי של פועלים עבריים על אדמת הלאום. יישוב שיתופי ללא מנצלים ומנוצלים – קומונה!”. כך הכריזו שנים עשר חברי הקבוצה (עשרה חברים ושתי חברות) ביום כ”ה בתשרי תרע”א, (28.10.1910). באדמת דגניה, שלימים הוקמה לצידה דגניה ב’, התעצב אופיו של הקיבוץ בצורתו השיתופית ביותר והמורכבת ביותר. אנשיה הנחילו לעולם ההתיישבות הציוני את רעיונות בית הילדים והקבוצה הקטנה, את שירי רחל ואת דת העבודה של א.ד. גורדון, את זיכרונות מסע המושבות של הרב קוק ועוד שורה ארוכה של אישי רוח ומעשה שהובילו את תנועת העבודה הציונית במשך שנים ארוכות. מעל הכול, הפכה דגניה לסמל ההתיישבות בעמקי הירדן והכינרת.
רבי משה סופר, הנודע בכינויו המפורסם ״החת״ם סופר״ (על שם ספרו “חידושי תורת משה”), נולד בעיר פרנקפורט בשנת 1762. במשך שנים ארוכות עמד בראש ישיבת פרשבורג, שהייתה אחת מהישיבות הגדולות והחשובות בעולם, ונחשב לאחד מגדולי הפוסקים בדורות האחרונים. החת”ם סופר, התמודד עם העלייה העצומה בהיקפי ההתבוללות, ועם החיבור לרעיונות הרפורמה שפשו בימיו בקרב יהדות גרמניה והונגריה. תחת הסיסמה “חדש אסור מן התורה” הוא הוביל את היווצרות האורתודוקסיה היהודית, שעיקריה הם הקפדה על כל תג ותג מכללי ההלכה, והימנעות ממגע ככל הניתן עם העולם הנוכרי, למרות הפיתוי הרב לעשות כן לאחר מתן שוויון הזכויות ליהודים. תחת הנהגתו של החת”ם סופר, הקפידו היהודים שלא לשנות את שמם ואת לשונם, ובכך הבליטו את בידולם מהחברה הסובבת (תפיסה זו מקובלת על הציבור החרדי עד היום). החת”ם סופר, מגדולי אוהביה של ארץ ישראל, שיבח את העלייה ואת ההתיישבות בה בכל כוחו. הוא השווה את הפעילות למעשה הנחת תפילין. נפטר בעיר פרשבורג (ברטיסלבה של היום) בכ״ה תשרי הת”ר (3.10.1839).
הימים היו קשים מנשוא. מחוץ שכלה החרב, אימי השואה הלכו והתבררו, ומבית עמד הישוב היהודי על סיפה של מלחמת אחים. המחלוקת בין אנשי “ההגנה” לאצ”ל וללח”י בדבר השאלה האם להלחם בבריטים, או להמתין לקיום הבטחתם למתן עצמאות ליהודים עם תום המלחמה, הביאה לימי ה”סזון” הנוראים בהם הוסגרו לוחמי מחתרת בידי האויב. אולם, כעת תמה המחלוקת. בכ”ד בתשרי תש”ו (1.10.1945) הבין בן גוריון, כי הממשלה הבריטית החדשה אינה מתכוונת לסייע בידי העם היהודי שבע הייסורים. הוא הורה למפקדי ההגנה להתחיל ולשתף פעולה עם האצ”ל והלח”י במאבק חסר פשרות מול הבריטים, זאת עד שיפתחו שערי הארץ ותותר עלייה יהודית. תנועת המרי העברית יצאה לדרך, פעולות קרביות מול הבריטים, הבאת אוניות מעפילים והתנגדות תקיפה לשלטון המנדט, הפכו למחזה של יום יום בארץ. הישוב היהודי עלה על הדרך שתוביל שנתיים מאוחר יותר לעצמאות ולהקמת המדינה
