יוסף בורג נולד בדרדזן שבגרמניה בשנת 1909, וכאיש “תורה עם דרך ארץ” השלים את לימודיו האקדמאיים באוניברסיטאות גרמניה, שם זכה לתואר ד”ר, תוך שהוא עוסק בלימוד תורה בבית המדרש לרבנים בברלין ומוסמך לתואר רב. מגיל צעיר עסק בורג בעסקנות ציבורית, והיה מראשי ברית חלוצים דתיים. תחת השלטון הנאצי, פעל בורג במסירות לקיום התנועה, תוך סיכון עצמי רב במשא ומתן עם השלטונות, ותרם לעליית חבריה לארץ. הוא עצמו עלה לארץ ערב המלחמה, ושב לאחר זמן קצר לאירופה כדי לסייע בחילוץ חבריו. בארץ, עסק בורג בחינוך ובפעילות ציבורית, והיה מראשי הפועל המזרחי. הוא כיהן עשרות שנים כחבר כנסת וכשר כמעט בכל ממשלות ישראל, ועמד בראש המפלגה הדתית לאומית. במשך שנים ארוכות היה בורג בין מתווי דרכה של הציונות הדתית, תחת הכותרת “המקף הקדוש”, המחבר בין ציונות לדת ובין תורה לעבודה. לאחר פרישתו מהפוליטיקה, היה בורג נשיא “יד ושם”, וכיהן שנים ארוכות כיו”ר חבר השופטים בחידון התנ”ך העולמי, שבו הקפיד לפנות לכל מתמודד בשפתו הוא. נפטר בה’ במרחשוון תש”ס (15.10.1999)
אל מול המשבר שפקד את הנוער היהודי בימיו, הוא הציע דרך חדשה המבוססת על אופטימיות, חינוך מותאם אישית, מתן אמון בילד ותפיסה תורנית המגיעה ממעמקיה של תורת החסידות ומשתמשת בשיטות פסיכולוגיות חדשות ובדמיון מודרך. תלמידיו הרבים בישיבת “דעת משה” שבראשה עמד, הפנימו את אמרתו כי “הדבר החשוב ביותר בחיים זה לעשות טוב למישהו אחר”. לדבריהם, אמרה זו היא שסייעה להם לשמור על אנושיות בימי האימה. רבי קלונימוס קלמן שפירא, האדמו”ר מפיאסצנה, נולד בשנת 1889. במהלך התקופה שבין שתי מלחמות עולם, היה מראשי הציבור בפולין, וסייע בהתמודדות הציבור עם מצוקות השעה. ספריו, “חובת התלמידים” ו”הכשרת האברכים”, סללו דרך חדשה בחינוך. בימי השואה שכל את כל משפחתו, אך המשיך להוביל את הפעילות הרוחנית בגטו ורשה, ולעודד את חסידיו. דרשותיו מימי השואה הוסתרו בכדים והוטמנו באדמה. לאחר המלחמה הם נמצאו והפכו לספר ה”אש קודש” – אחד המסמכים הדתיים המכוננים מימי מלחמת העולם השנייה. האדמו”ר נרצח בד’ בחשוון תש”ד (3.11.1943) במחנה עבודה בפולין. דמותו ומורשתו הפכו לאבני דרך בהגות היהודית שלאחר המלחמה.
הנוף המדהים של הרי חברון, בואכה ספר המדבר, קידם את פניהם של חברי גרעין “דורית” שעלו למקום בד’ במרחשוון תשמ”ד (11.10.1983). השם “עתניאל”, על שם השופט עתניאל בן קנז שפעל באזור, ניתן למקום שזוהה עם העיר דביר המקראית. זמן קצר לאחר הקמת היישוב הוקמה במקום ישיבת הסדר שנודעת בשיטת חינוך יצירתית וייחודית, המשלבת רוח חסידית ופתיחות וחדשנות יחסית. בעקבותיה, הוקמו במקום מוסדות חינוך ומוסדות ציבור נוספים. כמאה וחמישים משפחות מתגוררות כיום בעתניאל. במשך השנים, התמודדו בני היישוב עם פגעי מזג האוויר, עם הריחוק ובעיקר עם פיגועי הטרור. היישוב סבל, בין היתר, מתקפת מחבלים רצחנית על ישיבת ההסדר, רצח דפנה מאיר בפתח ביתה והתקפות חוזרות ונשנות על צירי התנועה שהביאו לנפילתם של רבים מבני היישוב, וביניהם ראש הישיבה ורב היישוב, הרב עמי עולמי. הפיגועים לא הרתיעו את התושבים, וחלקם אף פעלו ליוזמות של פיוס ודו קיום עם שכניהם. היישוב גדל והתפתח, והמתגוררים והלומדים בו אף זכו למותג “עתניאלי”.
דומה היה כי הקִיץ הקֵץ על לוחמי חירות ישראל. רצח המפקד יאיר שטרן ומעצר רוב הלוחמים בידי הבריטים גרמו למעשה להפסקת פעילותה של התנועה. אולם הלוחמים לא אמרו נואש. אסירי הלח”י שהוחזקו במחנה לטרון החלו בתכנון בריחה שתאפשר להם להצטרף לפעילי לח”י, ולחדש את הלחימה בבריטים. תשעה חודשים נמשכו חפירות המנהרה בעומק שני מטרים ובאורך שבעים ושישה מטרים. החול שהוצא בכיסי האסירים פוזר בערוגות פרחים פיקטיביות שהוקמו ברחבי המחנה, וערבי שירה בציבור הסוו את רעש החופרים. מפוח שנוצר ממעיל משטרתי גנוב סיפק חמצן לחופרים. קו תאורה נסתר הוביל מתא השירותים למעמקי המנהרה. קרשים שפורקו ממיטות האסירים שימשו כתמוכות. בריחתו של אחד האסירים שיצר קשר עם מפקדת לח”י אפשרה את התיאום. בליל ג’ במרחשוון תש”ד (31.10.1943) ניתן האות. עשרים איש זחלו במהירות בתוך המנהרה הצרה ויצאו לתוך מעביר מים בצד המחנה שם המתינו להם אנשי המחתרת. אוטובוס שנשכר מראש, המתין בפאתי כפר ערבי סמוך, והוביל את הלוחמים למקומות מסתור ברחבי הארץ. כל הבורחים השתלבו במהירות בפעילות המחתרת. לח”י חזרה לפעול.
קרוב למיליון איש נכחו בהלוויה הגדולה בתולדות מדינת ישראל, שהתקיימה בג’ במרחשוון תשע”ד (7.10.2013) בחוצות ירושלים. ההמונים באו להיפרד ולחלוק כבוד לעילוי, שנולד בבגדאד וגדל בשכונה דלה בירושלים תשעים ושלוש שנים קודם לכן – הרב עובדיה יוסף.
הרב יוסף נודע כעילוי מצעירותו, וכבר בגיל עשרים כיהן כדיין. בשלהי שנות הארבעים נשלח מטעם הרבנות הראשית להנהיג את יהדות מצרים. הוא ניחן בזיכרון צילומי וביכולות התמדה, כתיבה, חשיבה ושיחה מדהימות. כיהן כרב ראשי לתל אביב, הרב הראשי לישראל, היה חתן פרס ישראל ומעל הכול – נתקבל בחוגים רחבים מאוד כגדול הדור – “מרן”. בכוח הפסיקה שלו קיבל כמה מההחלטות ההלכתיות החשובות בדורות האחרונים. נודע באהבתו לחיילי צה”ל ובמסירותו להתרת עגונות. הוביל את ההכרה בקהילת יהודי אתיופיה כיהודים כשרים, והתיר נישואים עם בני העדה הקראית. פעל לקימומה של מורשת יהדות ספרד, הן במסגרת פעילותו התורנית והן בהקמת תנועת ש”ס. הרב יוסף ביקש להמשיך את דרכו של מרן רבי יוסף קארו, באחדות פסיקה ארץ ישראלית ובבירור התורה והלכותיה בדור של קיבוץ גלויות. הותיר משפחה של תלמידי חכמים.
הם הגיעו לאחר מסע מלא ייסורים וסכנות. הם ברחו מאירופה הבוערת, ומרדיפת היהודים שהלכה וגברה בסוריה. חצו את הים בסירות רעועות, ולבסוף נתפסו בידי הצי הבריטי והושמו מאחורי סורג ובריח, בין גדרות מחנה המעצר בעתלית.
כאשר גבר זרם המעפילים החליט הפלמ”ח לשים לתופעה סוף. לוחמי פלמ”ח נכנסו למחנה, מוסווים כמורים לעברית, ותידרכו את המעפילים העצורים בו לקראת הפעולה. בליל ג’ בחשוון תש”ו (10.10.1945) ניתן האות.
מקרב המעפילים קמו “המורים המדומים” ואנשיהם, והשתלטו במהירות ובשקט על השומרים. במקביל, פרצו מאה מלוחמי הגדוד הראשון של הפלמ”ח את הגדרות, והובילו כמאתיים מעפילים במסע מזורז בנחלי הכרמל, לעבר הקיבוצים בית אורן ויגור. המעפילים התקבלו בחום ובאהבה, על ידי תושבי הקיבוצים ( הכנסת אורחים שהונצחה , בשירו של יורם טהר לב, בן קיבוץ יגור: “צל ומי באר”). כאשר גילו הבריטים את המעפילים, הוזעקו אלפים מתושבי חיפה להעמיד חומה אנושית מסביב לקיבוצים ולמנוע את המעצר. ערבות הדדית, אומץ, ונחישות – המתכון המנצח בכל התמודדות של עם ישראל.
רבי ישראל פרידמן, האדמו”ר מרוז’ין, נולד בשנת 1796 למשפחה חסידית מיוחסת. בן חמש עשרה הפך רבי ישראל למנהיג, ולחצרו נהרו אלפי חסידים שנהנו מתורתו ומעשרות הניגונים שהלחין. הקו הבולט, ובהחלט יוצא הדופן, בהנהגתו של רבי ישראל היה ה”מלכות”. תפיסה זו באה לידי ביטוי בארמון, בכלים מפוארים, בסוג של גינוני מלכות ואף במרכבה מפוארת. כל זאת כדי ליצור מודל של הנהגה ברורה, המעניקה כבוד לחסידים, ולהגדיל, לשיטתו, את “כבוד שמיים”. תפיסת ה”מלכות” ברוז’ין הייתה גם סוג של קו אופי בולט: התנהגות בצורה אצילית, בהקפדה על ניקיון, בהוד והדר, ובכללי נימוס ודרך ארץ. אפילו התפילה, בניגוד למקובל אצל החסידים, נעשתה אצל הרוז’יני בקול דממה דקה. חסידיו טענו כי למרות העושר הרב שהיה בחצרו, הוא עצמו השתדל לא ליהנות מרכושו, ואף הקפיד ללכת יחף בשל צער השכינה. נאלץ להימלט מרוסיה לאחר שנחשד במעורבות בחיסול שני מלשינים יהודים ונעצר. הוא הקים את חצרו מחדש בסדיגורא שבאוסטרו הונגריה. נפטר בג’ במרחשוון תרי”א (9.10.1850). חסידיו בנו לזכרו בירושלים את בית הכנסת “תפארת ישראל”, שהיה מהגדולים והבולטים בבתי הכנסיות שבעיר העתיקה.
עוזי חיטמן נולד בשנת 1952 למשפחה מסורתית של ניצולי שואה. מגיל צעיר גילה כישרון מוסיקלי, ובמסגרת שירותו הצבאי החל לפעול כזמר, כמשורר וכמלחין שהיה מעורב במהלך השנים ביצירתם של למעלה משש מאות שירים. חיטמן יצר ופעל בכל תחומי הזמר העברי לגווניו. בין השאר, שיתף פעולה עם רבים מיוצרי הזמר המזרחי, ולחם יחד עימם למען השמעת סגנון מוסיקלי זה והפצתו. עסק בהלחנת טקסטים רבים מהמקורות. הידוע בהם, “אדון עולם”, הפך לסוג של קלאסיקה ישראלית. לאחר פטירתו, יצא לאור האלבום “אשא עיניי” ובו שירי תפילה שאותם הלחין או עיבד. בשיריו, ליווה את רוח התקופה, ונודע במיוחד ב”נולדתי לשלום” שנכתב על רקע הסכם השלום עם מצרים. היה מעורב בהפקת תוכניות חינוכיות שונות לילדים, וביטא בשיריו אהבה עמוקה לעם לארץ ולמדינה. בין השאר, כתב את “ארץ הצבר”, “כאן נולדתי”, “עד נשימתי האחרונה” ושיר מחאה חריף כנגד המקטרגים והמערערים על הנעשה בארץ – “גם אני נולדתי בארץ הזאת”. נפטר מהתקף לב פתאומי בגיל 52 בב’ במרחשוון תשס”ה (17.10.2004). הונצח במוסדות ציבור ובשמות רחובות וכיכרות ברחבי הארץ.
רחל המשוררת, נעמי שמר, יסוד ענף הבננות והתמר בארץ ישראל המתחדשת, גיבושה של תנועת העבודה הציונית והרעיון הקיבוצי, יחסים בין עדתיים קשים, ומאוד לא פשוטים, בין יוצאי אירופה לעולי תימן, חיים של אהבה ומסירות, ונסיון למימושה של אידיאולגיה בתנאים קשים . הכל התנקז לחופי האגם, למקום שבו נוסדה בתאריך ב’ בחשוון תרע”ד (2.11.1913) קבוצת כנרת.
מים רבים עברו בנהר הירדן, הזורם למרגלות הקיבוץ, מאז ביקר במקום הראי”ה קוק שדיבר על לב החברים למתן מעט את החילוניות בה דגלו, ועד לאירוע, בו נפתח במקום לפני מספר שבועות, בית כנסת לבקשת לחברי הקיבוץ. גלגולים רבים עברו על התפיסות והרעיונות שנוסחו “בשבילים בין דגניה לכנרת”. ארגונים ומוסדות שנוסדו, ברחבי בקעת כנרות בתחומי הפוליטיקה, הביטחון, הספרות והכלכלה פשטו ולבשו צורה. אולם גם כעבור למעלה ממאה שנה “קסם על ים כנרת” איננו פג, “בשביל הנה יורדת עדת התינוקות…” כפי ששוררה נעמי בת הקבוצה, ושמה של קבוצת כנרת חרות בדפי ההיסטוריה של תקומת ישראל.
בבוקר ב’ במרחשוון תש”ה (19.10.1944) הוקף מחנה המעצר בלטרון בכוחות בריטיים גדולים. 251 מלוחמי האצ”ל והלח”י שהיו עצורים במחנה, נלקחו בשיירת משוריינים לשדה התעופה, הוטסו לאריתריאה, ושם הוכנסו למחנה מעצר מקומי. מבצע “כדור השלג”, כפי שכינו אותו הבריטים, נועד להרחיק מהארץ את לוחמי המחתרות, ולהרתיעם באמצעות גירושם למזרח אפריקה הבריטית. שנים עשר משלוחים נוספים של לוחמים הובלו גם הם בהמשך למחנות בנֵכר. הגירוש, שבוצע בהתאם לתקנות לשעת חירום שהוציאו הבריטים, לא בלם את פעילות המחתרת. האסירים שוכנו במחנות באריתריאה, בסודן ובקניה, אך לא נשברו. בעת שהותו במחנה המעצר בגילגיל שבקניה, חיבר דוד ניב את המנונם: “הם לא ישברו אותנו, אנו גם לא נכוף הגב”. המנון זה סימל את עשרות הניסיונות לבריחה (שכמעט כולם נכשלו), את חיי החינוך והתרבות העשירים שפיתחו (שבמסגרתם רבים מהאסירים קיבלו השכלה משפטית, כמו מאיר שמגר, לימים נשיא בית המשפט העליון), ובעיקר את רוח הלחימה ואת הרצון לשוב לארץ. החיים במחנות המעצר לא היו קלים ושניים מהאסירים אף נרצחו בידי השומרים. לאחר קוּם המדינה שבוּ הגולים לארץ
