הוא נולד באלג’יר למשפחת רבנים. שירת, לחם ונפצע בשורות צבא צרפת, במלחמת העולם השנייה, היה ממנהיגי הנוער היהודי בצרפת. איש היסטוריה, ספרות , מדע ופילוסופיה. ומעל הכל, מגדולי התורה והמחשבה, וממובילי ההתחדשות הציונות הדתית, בקרב יהודי צרפת, במחצית השנייה של המאה העשרים. הרב יהודא ליאון אשכנזי, שכונה בפי חניכיו בתנועת “הצופים היהודים”: “מניטו” (“הרוח הגדולה” בתרבות האינדיאנית) פיתח תפיסה תורנית ואמונית מעמיקה המתבססת על ניתוח מקורי של התנ”ך, ועל חידוש ייחודה של האמונה “העברית”, כשלב נוסף בהתפתחות היהדות והתורה, לאחר קום המדינה. פגישתו עם הרב צבי יהודה קוק , הובילה את הרב אשכנזי לעלייה לארץ, ולהפצת תורה במסגרות שונות ובראשם “מכון מאיר” בירושלים. רבים מתלמידיו עלו בעקבותיו, והוא הפך למעשה למנהיגם של עולי צרפת בישראל. תורתו של הרב אשכנזי שנפטר אור לט’ בחשוון תשנ”ז ( 21.10.1996) נכתבה ברובה בצרפתית. בשנים האחרונות מרבים לתרגם את ספריו לעברית, ותורתו המקורית והייחודית, הולכת ותופסת לה מקום של כבוד בבתי מדרש רבים, בישראל ובתפוצות.
תלאות אין קץ עברו על חבורתו של רבי יהודה החסיד בדרכם מאירופה לארץ ישראל. בסופן, הגיעו קרוב לאלף יהודים לירושלים, גאלו את “חצר האשכנזים” הנטושה, והחלו בבניית בית כנסת גדול במקום. פטירתו הפתאומית של מנהיג הקבוצה, עימותים פנימיים וקשיים מבית ומחוץ הביאו להתמוטטות החבורה. ביום ח’ במרחשוון הת”פא (8.11.1720) שרפו נושים מוסלמים, שנואשו מגביית החובות שבני הקהילה חבו להם, את בית הכנסת וגירשו באלימות את כל היהודים יוצאי אירופה שבירושלים. בית הכנסת הפך ל”חֻרְבַּת רבי יהודה החסיד” לתקופה ארוכה. רק מאה ושלושים שנה מאוחר יותר הצליחו תלמידיו של הגאון מווילנא, שעלו לארץ לגאול את המקום, במאמץ משותף עם יהודים מכל רחבי העולם, להקים מחדש בית כנסת מפואר, שהפך לאחד החשובים בבתי הכנסיות של ירושלים. בתש”ח נחרב בית הכנסת שנית,. לאחר שחרור העיר נבנתה במקום קשת שנועדה להזכיר את שלוש הקומות של הבניין החרב. . בראשית המאה הנוכחית שיקמה ממשלת ישראל את בית הכנסת, שחזר שוב להיות אחד מסמליה המרכזיים של ירושלים ולאחד האתרים המשמעותיים ביותר ברובע היהודי. והפעם – לתמיד.
יעקב רוזנהיים נולד בגרמניה בשנת 1870 למשפחה אורתודוקסית, מתלמידיו של הרש”ר הירש. מגיל צעיר, במקביל ללימודיו התורניים ולעבודתו כפקיד בנק, עסק בפעלתנות ציבורית למען זכויותיהם של היהודים שומרי התורה והמצוות בגרמניה. כך איגד את הנאבקים למען שומרי שבת, ונשא ברמה את קולה של היהדות האורתודוקסית בגרמניה בעיתונו “האיזרעליט”. תוך זמן קצר הפך רוזנהיים לדמות מוכרת בעולם היהודי, ויצר קשרים עם קהילות בכל רחבי תבל. כדי להתמודד עם השפל במעמדם של שומרי המצוות בראשית המאה העשרים, השתתף בהקמת “אגודת ישראל”, תוך שהוא יוצר שותפות לא מובנת מאליה בין בני קהילות שונות ובעלי מסורות ותפיסות שונות. כל זאת באמצעות מרצו הרב ומזגו הנוח. פעל רבות למען יישובה של ארץ ישראל. נמלט מגרמניה הנאצית ללונדון, ומשם לארה”ב, שם פעל כדי לשכנע את הממשל לנקוט פעולות משמעותיות להצלת היהודים. פעל מול הוועדות הבינלאומיות השונות למען הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, ותמך בהשתלבותה של האגודה במוסדות המדינה. כונה בהערצה “מורנו” על ידי תלמידיו וחבריו. נפטר בירושלים בגיל תשעים וחמש, בח’ במרחשוון תשכ”ו (3.11.1965).
קניית האדמות נעשתה כבר כמה חודשים קודם לכן, “בבוקר לח בשנת תרל”ח”, אבל, העלייה להתיישבות עצמה, התקיימה בבוקר לח אחר- ביום ז’ בחשוון תרל”ט (3.11.1878), כאשר החלוצים מירושלים: בני משפחת ראב, יהושע שטמפפר, דוד גוטמן וכמובן יואל משה סלומון, (בתמיכתו של “הגביר” זרח ברנט) החלו להתגורר ולעבוד באדמות אומלבס היא – פתח תקווה. המייסדים הראשונים, כולם ירושלמים שומרי תורה ומצוות. מנהגי ירושלים שמוסדו על ידם בעיר (כמו לגבי זמן קבלת השבת) עדיין מקובלים ומבוצעים, על ידי רבים מתושביה.
גלגולים רבים עברה המושבה. הקדחת והמחסור, הבריחו את תושביה ואת בני שכונת “הירקונים” שהצטרפו אליהם, כמה חודשים לאחר העלייה לקרקע. היא נוסדה מחדש בידי עולים ממזרח אירופה, התמודדה בגבורה עם התקפות הערבים במאורעות תרפ”א (1921), זכתה לכינוי “אם המושבות” והייתה הישוב השני שהוכר כעיר בידי הבריטים. אחרי הכל הפכה פתח תקוה, לבירת מוסדות הבריאות של ישראל ולעיר החמישית בגודלה עם כרבע מליון תושבים.
כארבעה חודשים כבר חלפו מאז היום הנורא שבו נכבשה קובנה בידי הכוחות הגרמניים. הקהילה היהודית המפוארת במקום, שהוציאה מקרבה רבים מגדולי ישראל ומנתה כרבע מאוכלוסיית העיר, עברה גלי רציחות ורדיפות ונדחקה לרובע סלובודקה העני בפרברי העיר. בבוקר ז’ במרחשוון תש”ב (28.10.1941) נדרשו כל עשרים וחמישה אלף תושבי הגטו להתייצב בכיכר המרכזית. מפקדי הגסטאפו עברו, בליווי שומרים גרמניים וליטאיים, בין שורות הנאספים. בסלקציה מהירה ואכזרית, שלחו כתשעת אלפים מהם, גברים נשים וטף, אל “הפורט התשיעי” – המבצר הגדול שבפאתי העיר – תוך שגרמנים מסרבים לתחינותיו של ראש היודנראט הנערץ של הגטו, ד”ר אלחנן אלקס. הנלקחים הוצאו מיד להורג בחצר המבצר, והצטרפו לרבבות שנטבחו במבצר במהלך השואה. הניצולים המשיכו בחיי אימה ובניסיונות התמודדות עם רדיפות הגרמנים, תוך הקמת מחתרות וניסיונות להמשך מאבק ההישרדות עד שחוסל הגטו סופית שנתיים מאוחר יותר. חצר הפורט התשיעי הוכרזה לימים כאתר הנצחה לאומי בידי ממשלת ברית המועצות, ופעילים ציוניים ערכו במקום, בניגוד להוראות, עצרות זיכרון והזדהות עם סבל היהודים כחלק מהמאבק לשחרור יהדות רוסיה.
“שני ילדים יש לי”, נהג לומר הרב מאיר שפירא, שהוא ורעייתו מלכה היו חשוכי ילדים, “הדף והישיבה”. את מפעל “הדף היומי”, שבמסגרתו לומדים יהודים בכל העולם באותו יום את אחד מדפי הגמרא, הגה הרב שפירא במסגרת תפקידו כנשיא אגודת ישראל בפולין. הרעיון זכה להצלחה אדירה, ובחודשים הקרובים יציינו רבבות לומדים את סיומו של מחזור הלימוד השלושה עשר. את “ילדו” השני, ישיבת חכמי לובלין, הקים הרב שפירא לאחר שבע שנות התרמה ובניין, במגמה לבנות בניין ופנימייה מפוארים לשירות לומדי התורה. חנוכת הבניין, בנוכחות רבבות מיהודי פולין, ציינה את תפארתו של עולם התורה היהודי במדינה, רגע לפני חורבנו. הרב שפירא השתייך לחסידות צ’ורקטוב, כיהן במהלך חייו ברבנות של מגוון קהילות ומילא סדרה של תפקידים ציבוריים. החובות הרבים שנטל על עצמו לצורך הקמת הישיבה הביאו למחלתו ולפטירתו בגיל ארבעים ושש בז’ במרחשוון תרצ”ד (27.10.1933). לאחר השואה, הועלו עצמותיו של הרב, שהיה מגדולי אוהבי ארץ ישראל, להר המנוחות בירושלים, ושכונת זיכרון מאיר בבני ברק נקראה על שמו.
הפיגועים הרצחניים שביצעו מחבלים שחדרו משטח השומרון שבשליטת ירדן, לא הותירו לממשלת ישראל ברירה. לאחר רצח אכזרי במיוחד של פועלים במושב אבן יהודה שבשרון, ניתנה הפקודה לחטיבת הצנחנים בפיקודו של אריאל שרון לתקוף ולהשמיד את מבצר המשטרה האימתני שבקלקיליה. מבצע שומרון יצא לדרך. באור לו’ במרחשוון תשי”ז (10.10.1956) חצו כוחות צה”ל, ובראשם חטיבת הצנחנים, את הגבול. פלוגה בפיקודו של מוטה גור טיהרה את בניין המשטרה ופוצצה אותו לאחר קרב קשה. במקביל, הותקף כוח של סיירת צנחנים שחסם את הצירים בסמוך לעיר בידי כוחות ירדנים עדיפים, ובפעולת החילוץ המורכבת שבה השתתפו גם כוחות אוויר ושריון, ספגו הלוחמים אבדות רבות נוספות. גם דרך הנסיגה חזרה לשטח ישראל לוּותה בקרבות עקובים מדם ובמעשי גבורה שבוצעו כדי לחלץ את הפצועים ואת גופות החללים. בסופו של דבר, הושלם המבצע במחיר של שמונה עשר לוחמים הרוגים ועשרות פצועים. לירדנים היו קרוב למאה הרוגים. למרות הצלחת המשימה, נראה היה כי שיטת פעולות התגמול מיצתה את עצמה. שבועיים מאוחר יותר יצאה ישראל למערכת סיני.
חוליית המחבלים נעה חרש בין בתיה של עיירת העולים, יְהוד. החלון הפתוח בביתה של משפחת קניאס משך את תשומת ליבם. מהרימון שהוטל לחדר השינה נהרגו מיד האם שושנה (סוזן) בת השלושים ותשע ושני ילדים – בן השלוש ובת השנה. הרצח זעזע את ישראל. הוא היווה את שיאו של גל הטרור, שבמהלכו נרצחו למעלה מחמישים אזרחים בחודש אחד. יחידת העילית החשאית 101 וכוחות צנחנים קיבלו פקודה לנקום. אור לו’ במרחשוון תשי”ד (14.10.1953) יצא לדרך מבצע שושנה, על שם הבת הנרצחת. בפעילות צבאית מקצועית ומהירה השתלטו הכוחות על הכפר קיביה, קן מרצחים ידוע בהרי השומרון שהיו בשליטת ירדן, ועל כמה שכונות בכפרים סמוכים. כוחות המשטרה והצבא במקום חוסלו, האזרחים נקראו להימלט, ומיד לאחר מכן פוצצו עשרות בתים במקום. למחרת התברר כי אזרחים רבים נותרו בבתים שפוצצו, ושבעים מהם מצאו את מותם. העולם כולו גינה את ישראל, והממשלה הכחישה את קיומו של המבצע. פעולת קיביה השיבה במידה רבה את ההרתעה הישראלית, אך היוותה גם מקור לדיון נוקב בשאלת טוהר הנשק ומוסר הלחימה
“גאולת ישראל אשר אנחנו חוכים לה, אל יחשוב החושב כי פתאום ירד ה’ יתברך משמים ארץ, או ישלח משיחו לתקוע בשופר גדול על נדחי ישראל ..כי אם מעט מעט תבוא גאולת ישראל.. כי ראשית הגאולה על ידי התעוררות רוח נדיבים ועל ידי רצון המלכויות ” (מתוך דרישת ציון)
הרב צבי קלישר, למד תורה מפי רבי עקיבא איגר, והכיר היטב גם את כתבי קאנט ושפינוזה. היה גדול בתורה ובהלכה, אך גם קשוב היטב לרוחות הלאומיות המודרנית. מהראשונים שמבין חכמי ישראל שקראו לשיבה עצמית לציון, גם מבלי לחכות לניסים ונפלאות. כתב, נאם, פעל וחי למען ארץ ישראל וישובה, תוך שהוא מנסה לשכנע את עשירי היהודים, לפעול למען ישובה של הארץ. כמו שאר “מבשרי הציונות” הוא הקדים את דורו. אך רעיונותיו וספריו נותרו והשפיעו. לאחר פטירתו בה’ בחשוון תרל”ה (16.10.1874 ) המשיך ספרו “דרישת ציון”, בו קרא לישוב הארץ והקמת המקדש, להכות גלים. הרעיונות שנולדו בפולין, היכו שורש בסופו של דבר בין חלוצי קיבוץ טירת צבי, הקרוי על שמו.
ההתרגשות בארץ הייתה רבה. הפועלים והמהנדסים שעמדו ליד “הפקק”, הסכר שחסם את זרימת מי האגם לעבר נהר הירדן שהורחב והועמק, ראו כיצד הוא נפתח לאיטו, ומימיה של ימת החולה זרמו להם במורד הנהר דרומה לקול תשואות הנוכחים. פתיחת הסכר שהתרחשה ביום ה’ במרחשוון תשי”ח (30.10.1957), סימלה את שיאו של אחד ממפעלי הפיתוח וההתיישבות הגדולים של מדינת ישראל הצעירה. חלום ייבושו של אגם החולה נרקם עוד בידי המוסדות הציוניים בימי המנדט. הרעיון לפנות עוד שטחים פוריים לגידולים חקלאיים שהארץ שיוועה להם, להשתמש באדמת הכבול שבתחתית האגם כחומר גלם תעשייתי ולייבש את הביצות, דרבן את המנהיגות להתמודד עם אתגרי הטבע, לחפור תעלות, להטות אפיקי נהר ואף להתמודד עם ההפגזות הסוריות שגרמו למותם של קרוב לארבעים ישראלים במהלך ייבוש האגם. למפרע, התברר כי הנזק עלה על התועלת. שטחי החקלאות לא היו איכותיים דיים, נזק נגרם למאגרי המים, וצמחייה ובעלי חיים רבים נכחדו. במהלך השנים הוצף מחדש חלק מהאגם והפך לאחד מהאתרים היפים בעולם, שבהם ניתן לצפות בנדידת הציפורים בעונות השנה המתאימות.
