שפיק עדס היה התגלמות ההצלחה של יהודי עיראק בתקופת השלטון הבריטי: בן למשפחת סוחרים מֵחַלַבּ שהיגר לבגדד והפך לאחד מעשירי העיר והמדינה. עדס, שהיה יבואן המכוניות הגדול בעיראק, ועסק בייבוא ובייצוא בשלל תחומים, השתלב בחברה הגבוהה העיראקית ובביתו המפואר בבצרה התארחו שרים ומושלים. עם כשלון הצבא העיראקי במלחמתו עם ישראל בתש”ח, הפך עדס לשעיר לעזעזאל. הכספים הרבים שתרם לצבא ולמפלגות הלאומיות במדינה לא סייעו לו בשעה שההמון ביקש פורקן לאכזבתו מכשלון המלחמה. לאומנים עיראקיים הפגינו בחוצות בגדד בקריאה לרדיפת היהודים, ועדס הואשם על לא עוול בכפו במכירת נשק לישראל ובחתרנות קומוניסטית. בנוכחות אלפי צופים משולהבים, נדון עדס בי”ט באלול תש”ח (23.9.1948) למוות. הוא נתלה מול ביתו, בעוד בני משפחתו ושכניו היהודיים מסתגרים בביתם, מביטים מבעד לחרכי החלון בבעתה ומדליקים נרות נשמה לזכרו. העיראקים התעללו בגופתו של עדס אחרי הוצאתו להורג, וגל רדיפות נגד היהודים פשט ברחבי המדינה. מותו של שפיק הפך לקו פרשת המים בתולדות יהודי עיראק, ודרבן רבבות מהם להימלט ולעלות לארץ במסגרת מבצע עזרא ונחמיה.
“שלושה יצאו לדרך עם שקיעה / מנגד להטו הרי אדום”. כך שר אריק לביא בשיר שנפסל לשידור בקול ישראל, כדי שלא יעודד צעירים לבצע את חווית האקסטרים הגדולה ביותר של ישראל בשנות החמישים – המסע אל הסלע האדום. הראשונים היו מאיר הר ציון וחבריו. אחריהם, בי”ט באלול תשי”ג (30.8.1953) יצאו בדרך אל העיר האסורה והאגדית – פטרה החצובה בסלע האדום שבדרום ממלכת ירדן – שלושה בחורים ושתי בחורות בוגרי הפלמ”ח. אירועי אותו יום לא התבררו במלואם. יש הטוענים כי אחד מהמטיילים הוכש בידי נחש, וכשפנו ארבעת חבריו לבקש עזרה ממשטרה ירדנית סמוכה נרצחו כולם. יש הטוענים כי בדואים שפגשו בדרכם לא הותירו להם סיכוי. העובדה הידועה היחידה היא כי בסוף היום הושבו חמש הגופות לישראל. חמשת הצעירים היו הראשונים לשורה ארוכה של צעירים וצעירות שנהרגו בדרכם להגשים את חלום הסלע האדום. הסכם השלום עם ירדן הפך את פטרה ליעד מבוקש ונגיש, ואנדרטה לזכר ההולכים לפטרה הוצבה סמוך ליישוב פארן שבערבה. צעירי ישראל פנו לחפש אפשרויות אקסטרים ביבשות רחוקות יותר, או שפשוט ויתרו על הסיכון.
“לקצץ בחינוך זוהי חרפה שלא נוכל לשאת בה”. אמר דוד בן גוריון לפקידים שניסו לשכנעו שמדינת ישראל הצעירה, הכורעת תחת נטל מלחמת העצמאות וקליטת העלייה, לא תוכל לבנות מערכת חינוך חובה וחינם. בהנחייתו, גיבש שר החינוך זלמן שזר את “חוק לימוד חובה”, הראשון מבין חוקי החינוך בישראל. החוק קבע כי כל תלמיד אזרח ישראל חייב להיות במסגרת לימודית שתוענק לו חינם בידי המדינה מגיל חמש עד גיל ארבע עשרה. לימים, אחרי גלגולים ארוכים הורחב חוק חינוך חובה חינם לגילים שלוש עד שמונה עשרה. במציאות העוני הקשה ששרר במדינת ישראל הצעירה, לא היה החוק מובן מאליו. קציני ביקור סדיר עמלו קשות כדי לדאוג שגם ילדים ממשפחות קשות יום, שעבדו בדרך כלל לפרנסת משפחתם, יוכלו ללמוד ולהתקדם. “…וביום הראשון בבוקר השמש תצחק טובה. וילכו כל תינוק ותינוקת לקיים חוק חינוך חובה…” כתב נתן אלתרמן עם קבלת החוק בי”ח באלול תש”ט (12.9.1949). חוק, שרבים ראו בו עוד סימן לרצונה של המדינה – שאך זה קמה – להיות כמתוקנות שבאומות ולהמשיך את מורשת עם הספר.
כינוס ועידת המפלגה הנאצית נועד תחילה להוות בימה לנאום מרכזי של היטלר ביחס למדיניות החוץ. אולם, במהלך ימי הכינוס בעיר נירנברג החליט היטלר כי האירוע יתמקד במה שהוא כינה בשם “הבעיה היהודית”, ובכך גרם לעיר נירנברג להיות זכורה לדיראון עולם. לאחר נאום ארסי במיוחד על “הסכנה היהודית”, אישרו חברי הרייכסטאג הגרמני (בית הנבחרים), ביום י”ז באלול תרצ”ה (15.8.1935), את שלושת “חוקי נירנברג”: “חוק הדגל” הגדיר את צלב הקרס כדגל הגרמני החדש, ואסר את הנפתו בידי יהודים. “חוק אזרחות הרייך” שלל את זכויות האזרח מכל מי שאיננו “ארי”. ו”החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני” אסר על נישואים או קרבה גופנית בין גרמנים ליהודים בכל צורה שהיא. מסמכים משפטיים עבי כרס הוכנו כדי להגדיר מיהו יהודי על פי חוקים אלו, ו”מדע” שלם הוקדש לשאלת מעמדם של בני התערובת. החוקים החמירו עד מאוד את מצבם של יהודי גרמניה. ארבע שנים לאחר מכן, בי”ז באלול תרצ”ט (1.9.1939), פרצה מלחמת העולם השנייה, ומכונת הרשע הגרמנית עברה מחקיקה לרצח.
הפרובוקציה הנאצית שבמסגרתה אולצו אסירים שהולבשו במדי הצבא הפולני לתקוף תחנת רדיו גרמנית הייתה התירוץ. הגייסות הגרמניים שהמתינו לאורך גבולותיה הארוכים של פולין קיבלו את האות. בחסות הסכם אי ההתקפה בין הנאצים לרוסים (הסכם ריבנטרופ־מולטוב) שנחתם שבוע קודם לכן, ומתוך הערכה נאצית מוצדקת בדבר חולשתם ונרפותם של בריטניה ושל צרפת, שעטו הטנקים הגרמניים לתוך פולין, וחיל הפרשים המפואר שלה לא הצליח להודפם. תוך הפעלת הפצצות טרור אוויריות שהחריבו את ורשה ואת רוב עריה של פולין, ויישום שיטת מלחמת הבזק (“בליצקריג”), נרמסה פולין תוך שלושה שבועות. המלחמה, שהחלה בי”ז באלול תרצ”ט (1.9.1939) גרפה לתוכה את העולם כולו, החריבה את אירופה, הביאה למותם של עשרות מיליונים ואפשרה את התחוללותה של השואה הנוראה. שלושה מיליון יהודי פולין נדונו מייד לרדיפות ולהתעללויות בידי חיל הכיבוש הנאצי, ובמהרה נדחקו לגטאות, סבלו מרעב ומדיכוי, ובסופו של דבר הושמדו.
הוא שרד את הגטאות, את המחנות ואת צעדות המוות. הבריח מידע למחתרת, ולחם בשורות הפרטיזנים. אולם, את מאבקו הגדול בנאציזם החל שמעון ויזנטל דווקא עם סיום המלחמה. ויזנטל זיהה זמן קצר לאחר תום הקרבות, כי השלטונות האמריקאיים והאירופאיים אינם ששים להעמיד לדין נאצים שנותרו בחיים, ואף מעוניינים לשלב אותם במערכות השלטון והכלכלה, תוך ניצול ניסיונם הארגוני והצבאי. ויזנטל החל בעבודת נמלים של איסוף מסמכים ועדויות על מאות פושעי מלחמה נאציים, הגיש דרישות לחקירה משטרתית, הפעיל את דעת הקהל ברחבי העולם ואילץ את השלטונות ללכוד ולהעניש למעלה מאלף פושעי מלחמה. בין השאר, סייע ויזנטל בהעמדתם לדין של מפקדי מחנות טרבלינקה וסוביבור, ושל רוצחיה של אנה פרנק. הוא אף סייע באיסוף החומר שהביא לבסוף ללכידתו של אדולף אייכמן. בהשפעתו, נחקקו ברחבי העולם חוקים שמנעו התיישנות על פשעי הנאצים. במהלך השנים, זכו ויזנטל ופעולותיו לשם עולמי, ו”מרכז ויזנטל” שהוקם בלוס אנג’לס מהווה עד היום מרכז עולמי למחקר ולתיעוד פשעי הנאצים ולמאבק באנטישמיות. ויזנטל, שבני משפחתו עלו ברובם לארץ, נפטר בט”ז באלול תשס”ה (20.9.2005) ונקבר בהרצליה.
“מדוע קיבלנו חוק נישואין וגירושין?” כתב ראש הממשלה דוד בן גוריון (שבעצמו התחתן בנישואים אזרחיים…) לאחר שביום ט”ו באלול תשי”ג (26.8.1953) עבר בכנסת חוק שיפוט בתי דין רבניים, המחייב את אזרחי ישראל מכל הדתות להתחתן (וחלילה להתגרש) במסגרת דתית. “האם כי אנו חושבים שרק בארמית ניתן לתת גט? קיבלנו חוק זה כדי לא להביא לקרע בעם ישראל. שיהודי דתי לא יוכל להתחתן עם בתו של יהודי לא דתי. קיבלנו זאת באהבה. לא עשינו זאת כטובה לדתיים, אלא עשינו מה שמוטל עלינו כמנהיגי העם היהודי”. יש היסטוריונים הטוענים כי בסופו של דבר המניעים כן היו פוליטיים, אבל בשורה התחתונה, החוק (שמקורו בהסכם הסטטוס קוו ובנוהג שהיה מקובל בארץ עוד מימי הטורקים) נשאר בתוקפו עד היום. וזאת, למרות ניסיונות חוזרים ושונים מצד גופים פוליטיים ומשפטיים לכרסם בו ולקעקעו. למרות הפגיעה המסוימת בחופש מדת, ולמרות הביקורת הרבה (המוצדקת והלא מוצדקת) על מוסדות הרבנות, מרבית הציבור ממשיך לרצות לבוא בברית הנישואים כדת משה וישראל. מזל טוב.
